ההברקות הגדולות והפספוסים הקטנים

ההברקות הגדולות בחיים הם הרגעים שבהם אתה באמת ובתמים מתעלה מעל למישור ההישגים הרגיל, כאשר אתה מגלה ניצוץ של גאונות, שאפילו לא ידעת שישנו בך.

אלו המשפטים המעולים שהכנסת בדרך נס במקום הנכון או הרגע שבו ניחשת נכונה את העומד להתרחש מתוך מתי מעט רמזים קלושים. זה הגלגול המושלם שנתת אחרי שאיבדת את שיווי המשקל על האופניים או הזבוב שתפסת בין האצבעות מאחורי הראש מבלי בכלל לנסות. אלו הרגעים שהעזת והצלחת נגד כל הסיכויים. האירועים שאתה יודע שבהם עבדת לתפארת, שהיית בהם נס ומופת למין האנושי – כל אלו, קורים, כמעט תמיד, מבלי שאיש ישים לב.

עוד גרוע מכך – אחרי שהם קורים, כמעט בלתי אפשרי להסביר לאחרים את מידת הגדלות, את ההצלחה המונומנטלית שלך. נסיונות לשחזר את האירוע בפני אחרים, נתקלים במבט משתאה, בהרמת גבה, בחוסר הבנה. You should have been there…

כן, הרגעים הגדולים ביותר קורים בחשאי, ללא צופים, ללא קהל ובלי הקלטה.

זה נכון, לפעמים אתה נותן גול יפה או נותן איזו בדיחה טובה בשיעור. כן, מדי פעם לכל אחד יש רגעים מוצלחים. אבל לא על אלו אני מדבר…

אני מתכוון לרגעים שבהם אתה מצליח את הבלתי אפשרי, את הלא יתכן, ועושה זאת בקלות, ולפעמים, במקרה. אלו הרגעים הגדולים באמת של האדם והם קורים כשאמא לא מסתכלת.

ויש את הפספוסים הקטנים, אי הצלחות חסרות משמעות.

למשל, בילדותי, הייתי מגדל נחשים. הייתי תר אחריהם כל יום אחר הצהריים, הולך בחורשים שסביב הקיבוץ, מחפש ואורב ורודף אחריהם. הייתי תמיד מתחיל בבית הקברות (נקודת חולשה בגדר המערכת שם ניתן לצאת מהקיבוץ), אבל הוא תמיד היה דל בנחשים. זוחלים אלו, אין להם עניין במצבות השיש הקרירות והשיחים השתולים בקפידה. מקום עקר וחסר מסתור זה גרם לנחשים להדיר את גחונם ממנו ובתור נער, תמיד נכרך בית הקברות בהרגשת שעמום ושיממון. ידעתי שנחשים שם לא אמצא ובכל שנות חיפוש הנחשים, מעולם לא מצאתי בבית הקברות ולו נחש אחד, אפילו לא נחשיל.

מבית הקברות הייתי ממשיך לחורשת הזיתים, מכתש קרח וקטן, מוקף עצי זית. לפני קום המדינה הייתה החורשה מסתירה בבטנה סליק נשק, הרובים והתחמושת חבויים היו במחילה שבאחד מדפנות המכתש. הנשק מזמן איננו, אך חומו הכמוס של אבק השרפה נשמר באדמה והחורשה תמיד שרצה נחשים, שהיו באים להתרפק על סלעיה הנעימים. שם תפסתי פעם זוג קמטנים בעת הזדווגות. הם התפתלו והתגלגלו בעלווה היבשה ועשו רעש שנשמע למרחוק וכך איתרתי אותם. מצאתי אותם מלופפים זה בזו בצמה של תאווה לטאית, ואדישים לצייד הקרב אליהם. בקלות ניגשתי, תפסתי את שניהם בזנב ונשאתי אותם בגאווה הביתה. חורשת הזיתים זכתה אצלי למקום של כבוד מאז, ותמיד, בעת ציד אחר הצהריים, הייתי קרב אליה בהתרגשות.

גם פרפרים הייתי לוכד, וחרקים בכלל. הייתי רץ אחריהם ברשת מונפת, מנסה לחפות על היעדר כנפיים במהירות וקפיצות. הייתי מנסה לצפות את מסלול הפרפר, מחכה לו ומתעצבן כשזה היה מחליט לעוף קצת מעבר לתחום השגתי. זה לא הוגן.

אז למה אני מספר את כל זה? כמובן, בגלל הפספוסים: אני זוכר כל מקרה וכל מקום שבו חמק נחש מבין ידי. כל טרסה שבה הספיק זוחל מנוול להידחק לפני ששמתי עליו את ידי וכל שיח שבו נעלם בחטף קצה זנב, זכורים לי. אני זוכר את החורשה בדרום ששם ברחה לי דבורה ענקית, וזוכר את המרדף אחרי פרפר נהדר בחרמון, שנמלט.

צביטה קטנה וכעס עמום ממלאים אותי כשאני עובר במקומות הללו עד היום.

אני זוכר כל נקודה בה ראיתי בחורה יפה ולא ניגשתי ומקומות רבים בארץ גורמים לי לסלידה, כיוון ששם ריחפה דריאדה יפיפיה כזו או אחרת ולא הצלחתי ללוכדה. כמו הפרפרים.

אני זוכר גם שאלות שלא ידעתי לענות עליהן למרות שלדעתי הייתי אמור לדעת. אני מריץ בראש את הסצנה שוב ושוב, אבל בגרסה שלי, אני נותן את תשובה הנכונה. לפעמים אני עושה את זה כ"כ הרבה, שאני כבר לא בטוח אם לא באמת עניתי נכון.

ככה זה, את ההברקות הגדולות איש לא רואה ואת הפספוסים הקטנים איש לא זוכר. אבל אצלי בראש הם מרפרפים בלי הרף, הברקה ופספוס, הבלחה וקשקוש וקשה עדיין לתפוס אותם… עד היום.