השדאות והשבת

הקימות התכופות בלילות האחרונים, courtesy of Eylon, גרמו לי להזכר בימים קצת פחות יפים שבהם הייתי קם כמה פעמים בלילה – תקופת הצבא כמובן. לדעתי, הצבא הוא הכנה יוצאת מהכלל לגידול ילדים, ולפחות עד כה, כל מה שאני הייתי צריך לעבור עדיין קטן ליד הקשיים של הצבא, ובפרט טירונות טיס שאותה אני זוכר כממררת חיים במיוחד. וסיפור שהיה כך היה…

זה קורה בקורס טיס…

הטירונות בקורס אורכת בסה"כ שישה שבועות, זמן קצר ביחס לטירונויות אחרות אבל עדיין, הינה קשה מנשוא. בעוד כשנה, בטירונות הצנחנים, אני אצחק על הקשיים שינסו המפקדים שם לערום עלינו, כעין וכאפס לטרטור והשחיקה הבלתי פוסקים של טייס.

שלושת השבועות הראשונים עוברים במקטעי זמן של 30-40 שניות כל פעם.

30 שניות הבאתם קיטבג עם כל הציוד ועמדתם כאן. אני טירון, תמים, עוד לא מבין את הלך הרוח הצבאי. ברור לי שמשימה כזו תארך לפחות 5 דקות ואני עדיין בוּר בהלכות הצבא, שואל ומתלונן שזה לא הגיוני לבקש כזה דבר: "הרי נרוץ פנימה לאוהל, נגיע למיטה ואז יגמר הזמן". "נרוץ חזרה בידיים ריקות וחוזר חלילה". "זה לא יעיל" אני מסביר למפקד, ומייד מקבל שעות ביציאה.

עדיין איני מבין את המושג של תרגול חוזר. אני לא תופס למה מתעללים בנו, הרי זה לא היה הגיוני וחוסר הגיון קשה לי יותר מכל קושי אחר.

אחרי שלושה שבועות אנחנו חוזרים הביתה לסופ"ש מקוצר ובשבת בערב שבים לצבא. עוד שבוע מבוזבז בזמנים קצרים, ואז שבוע שדאות. אני, אוהב טבע מושבע, שמח שיצאנו מסביבות המאהל ואנו הולכים בשדות בלילה, ציוד מקולקל ומיושן על גבינו בדרך לא נודעת.

בלילה הראשון יוצאים למסע ארוך שבסופו אנו כורים שוחות לשינה, ואותן מרפדים בשיחי סירה קוצנית. בבוקר המפקדים לא מתעוררים ואני ישן את אחת משנות הלילה הטובות שזכורות לי.

בלילה השני הקפצה. איני זוכר אם טרחו לספר לנו סיפור טיפולוגי כזה או אחר ש"יסביר" למה אנו עומדים לסבול או לא. בכל מקרה, מהמאהל המאולתר אנו מובלים לאחד מהשדות הבוּר הקרובים, וכל הלילה זוחלים על גחונינו בתוך קוצים. הכאב וההשפלה כה גדולים שאני עם דמעות בעיניים, ואני,הרי, לא בוכה לעולם. חודשים אחרי, אנו עוד נסבול מדלקות וזיהומים בידיים, שיהפכו מוגלתיות ומחוררות ממאות קוצים שננעצו ונבטו בבשר, המוגלה פורצת כמו כמהין מתחת לאדמת המדבר.

כך ממשיכה השדאות, אבל יודעים כולנו שבסוף השבוע אנחנו בבית, וסוף השבוע קרב ובא.

ואז מגיע הלילה האחרון.

בלילה האחרון, מטורטר, עייף, כואב ומושפל, אני זוחל לישון באוהל השדה ביחד עם חבֵרִי לאוהל, טל. כעבור שעה או שעתיים מקפיצים אותנו לקול רימוני הלם ופצצות תאורה ידניות, ואנו מצוּוִים להסתדר ב 'ח'.

חסחוס עפר תחת נעלי הצבא, גרירת רגליים של 15 חיילים עייפים, קצת דחיקות, לחשושים ואנחנו עומדים מסודרים. ואז אני שם לב שכולם משתתקים ובמרכז ה-'חת' עומד המ"פ ולידו עומד אסף, ראשו מושפל והוא על סף בכי.

אסף היה בחור קטן ושקט, היה אחד מהחברה הטובים שתמיד היה חיוך על פניו, ובדיחה בפיו.

בעתיד, כאחשוב בהיגיון, אהיה בטוח שראיתי את אסף עומד כך סתם, שפוף ליד המ"פ.

אבל האמת היא, שכשאעצום את עיני ואזכר בתמונה, אראה את אסף קטנטן, תלוי בצווארונו – שם מחזיק בו המ"פ הענקי. או אולי בעצם אראה את אסף שמוט ורפוי, סמרטוט ירקרק בין שיניו של המ"פ.

אני מסתכל על אסף – מיצג אומנותי, עגל הזהב, ישו, קדוש, עטוף אור יקרות, עומד במרכז ה-'ח' ועיני כולם בו. מאותו היום, כשאראה סרטי טבע שבהם חבורת צבועים עומדת מהצד, צופה ומייבבת, כאשר אחד משלהם נטרף בידי אריות, אני אזכר בנו עומדים וצופים באסף.

 כשכולם משתתקים לבסוף, המ"פ מדבר. לא היה לו שם אז, ועד היום איני יודע את שמו. קראו לו "המפקד המ"פ" וזהו.

"אסף", הוא אומר ואז עוצר, כנראה להוסיף אפקט דרמטי, לא שיש בכך צורך.

"אסף קפץ הלילה ללא הנשק שלו!".

איזו זוועה.

הפחד הגדול ביותר של הטירון הוא להיתפס בלי הנשק שלו. הנשק עלינו בימים ומתחת לראש בלילות. ואסף שכח את שלו באוהל.

"אסף קפץ הלילה ללא הנשק שלו…" ממשיך המ"פ ומגביר את הקול  "ולכן, הוא לא ייצא בשבת הקרובה הביתה" עכשיו הוא ממש צועק, כועס, רושף ונוהם "והשבת שיצא בה" הוא מסיים בצעקה "תהייה קצרה!".

 זהו. גזר הדין ניתן ואין להחזירו. אסף מת. אין אסף.

Asaf is no more.

ואני חושב, איזה מזל, איזה מזל שזה הוא ולא אני. אין שום מצב שאני נשאר עוד שבת, אין שום מצב שהייתי יכול לסבול את ההשפלה הזו, איזה מזל שזה לא אני!

וגם איזה מסכן אסף.

אנו עדיין עומדים ב-'ח' ואני באמצע הצלע התחתונה. משני הצדדים עוברים מ"כים חייל חייל, ובודקים את הכוננות שלו (מים במימיה, אפוד מלא וכו..). סתם מתוך דקדקנות יתר, שאני חוטא בה לעיתים, אני שולח ידיים על הגוף, מישוש אינסטינקטיבי של טירון, ובודק שיש לי נשק, למרות שברור שיש כי הנשק תמיד עלי.

אבל אין.

איזו זוועה, שואה, אסון! מכה בי פרץ של פחד, האיברים הפנימיים שלי מתכווצים לגודל של חרוז והשערות עומדות לי מתחת לקסדה. אני מביט ימינה ושמאלה, מלאכי מוות מתקדמים לכווני משני הצדדים והסוף קָרֵב. אני חייב לברוח. אני חייב לצאת השבת והיה מה! טל עומד לשמאלי דרוך ומתוח לביקורת, מימיני גולן, שניהם חברים טובים. אני לוחש להם "אין לי נשק, אני הולך להביא, תחפו עלי", ממלמל ולא מחכה לתשובה.

מוּנע מפחד ובושה אני יורד על ארבע ומתחיל לזחול מאחורי שורת החיילים בחזרה לאוהל. חיילים מבחינים בי, ננזפים על כך שזזו ב"הקשב" וחוזרים להביט קדימה .כולם עייפים ודואגים בעיקר לעצמם, אין לאף אחד משהו מצחיק לומר על הסצנה וטוב שכך.

אני זוחל במהירות. אם יתפסו אותי יעיפו אותי מהקורס. חוסר אמינות היא העברה עם הקנס הגבוהה ביותר בקורס, וכרגע, האמינות שלי בקנטים. למה לקחת כזה סיכון? בסה"כ שבת בבסיס. עוד יהיו שבתות רבות בבסיס, ולרבות מהשבתות אני עצמי אתנדב להישאר. האם זה שווה העפה מקורס?

אבל זה לא הקורס שעומד על כף המאזניים באותו רגע שבו אני זוחל לכוון האוהל, זו השפיות שלי.

מיוזע, עייף ודואב, אני רוצה להגיע הביתה יותר ממה שאני רוצה לחיות. אני לא חושב על הקורס או על הדחה, אני רוצה דבר אחד ויחיד – לצאת הביתה מחר.

 האם המ"כים ישימו לב שאני איני שם? אני מגיע לשורת האוהלים, כמה מטרים מאחורי שורת החיילים. בחושך איני שם לב ואני נתקע באחד החוטים שמותחים את האוהל השכן. האוהל קורס על אין-יושביו ושוב חיילים מסתובבים לראות מה קורה שם, אבל אני כבר בתוך האוהל שלי שולף את הנשק ממתחת לראש השק"ש, שם אותו תלה-צוואר ופורץ החוצה בזחילה מהירה. אני רואה שורה של גַבּים, לא יודע איפה טל וגולן, אבל זה כבר לא משנה. המפקדים הבודקים מרחק כמה חיילים זה מזה, אני נעמד בזהירות מאחורי השורה ולהפתעת החיילים שמלפני, בעדינות דוחף את עצמי קדימה לתוך השורה. מייד נשלחת לכוון צעקה לעמוד בשקט. אני עומד בשקט גמור, מתוח ורועד מרוב התרגשות ומאמץ. אחד המפקדים מגיע אלי ובודק אותי. מעיר על החולצה מחוץ למכנסיים ומפזר את כולם לאוהלים.

נס. זהו.

יצאתי מזה, שפיותי עדיין איתי אבל חשוב מכך, מחר, אחרי עוד מסכת השפלות שכבר איני זוכר אותה, אני יוצא הביתה.

סוף.