כמעט שנה שאנחנו במינסוטה הרחוקה, עברנו את החורף הארוך ובפוסט הזה אספר איך ארץ הקור והקושי הפכה עורה ונמסה לתוך אביב פורח וקיץ ירוק מטמטם. אני אסביר למה חשוב להקשיב לחדשות אם רוצים לגדל בזיליקום, על סוג מיוחד של עצים שלא פורחים, למה האמישים הם ההפך הגמור מהדוסים שלנו, איך האמריקאים מברכים אחד את השני וגם תובנות לגבי הגרנולה כאן
.הערה: חלק מהתמונות בפוסט קטנות, אבל לחיצה על התמונה תגדיל אותה למימדים סבירים למי שמעוניין
:אבל תחילה, כמו תמיד, מזג האוויר
בניגוד למה שאנחנו רגילים מהארץ, כאן יש באמת עונות. עונות אמיתיות, כמו בסרטי דיסני, כמו וויוולדי – עונות שמשנות כליל את הנוף, את האנשים ואת מצב הרוח. השלג האחרון ירד בשלושים לאפריל ונמס יומיים אח"כ. כמה ערימות שלג – זכרון לטירוף שהיה כאן בחורף, שרדו בחסות צל העצים עוד שבועיים ונמסו גם הן. בתחילת מאי ראינו, לראשונה מאז שהגענו לכאן, עצים עם עלים. הלבלוב התחיל לאט לאט, תחילה יצאו ניצנים קטנטנים אבל במהרה הנוף התחיל להוריק ופרחים יצאו בכל פינה (האמת היא שקודם יצאו הפרחים ורק אז העלים ברוב העצים) סתם



בעיקר הרשימו העצים, שפרחו בפראות – כמעט בחוסר אחריות עד שלעתים נראה שיקרסו תחת עומס הפרחים. הם ממש התפוצצו מפריחה – לבן, וורוד, סגול, אדום – כמו נשמו נשימה היסטרית ראשונה אחרי חודשי הריתוק תחת מימי החורף

עד סוף מאי גידלו העצים רעמה חדשה של עלים, הדשא גדל והתפתח והכל הפך ירוק משכר. זה לא הירוק של העצים בארץ – זה ירוק אחר, מסנוור, רענן, בהיר כזה – כל עלה ועלה זה עתה נולד, חדש מהשקית, מקומט עדיין, עדין, עם ריח מתקתק של עלה ירוק נקי. הנה לכם כמה תמונות להשוואה


אבל היו גם כמה יוצאים מהכלל, עצים שאיחרו ללבלב ושמרו על הארשת האפורה והערומה – שלדים של עצים. היה נראה שכולם מאותו הסוג, אז חיכיתי בסבלנות שיראו סימני פריחה, חיכיתי וחיכיתי ואז, בבת אחת באמצא יוני – בום! פתאום הבנתי שכולם מתו בחורף. גם הכבישים סיימו את החורף במצב איום ונורא – ממש מרוטשים, ומיד ניגשו המינסוטאים לתקן ולשפץ, מטלה שמסתבר ונמשכת ממש עד לשלג הראשון של החורף הבא. כעת הרחובות נראים כמו שמיכת טלאים והחנייה שלנו דומה למשהו מתקופת הקוביזם (ראו למטה). גם העצים המתים נגדעו במהרה כחלק מסבב התיקונים והסידורים

Asphalt on asphalt
120X80
הקיץ כאן נמשך 12 שבועות (ראו תמונת פתיחה) – מהשבוע האחרון במאי ועד השבוע האחרון באוגוסט וכל מי שתתפוס לשיחה יאמר לך שאת הקיץ צריך לנצל! כך, בחלוף השלגים, ללא כפפות ומעיל ניגשנו צוהלים למשתלה וביקשנו כמה שתילים לגינה. עשינו סקר אינטרנטי לבדוק אילו מינים מתאימים לאיזור, ומסתבר שאחד הצמחים המומלצים הוא חברינו הבזיליקום! בישראל היה לנו שיח בזיליקום אהוב ולכן ביקשנו גם כאן לקנות כזה. המוכר הגיש לנו את השתיל, לבש ארשת חמורה והזהיר – "בשום פנים לא לשתול אותו לפני שאומרים שמותר בחדשות!". מסתבר שכשאין כבר סכנה לקפיאה בלילות, מדווחים על כך בחדשות ואז, ורק אז, מותר לשתול צמחים. אם יש משהו שכדאי להמנע ממנו זה להתעסק עם רשויות החוק האמריקאיות, ולכן, חיכינו. עדי גם קנתה לנו זרעים של פרחים, וכשזרעתי אותם הסתבר שאלו חמניות שיקח להם שלושה חודשים לגדול ויגיעו לגובה של 2 מטר לפני שיפרחו. בנתיים הקיץ נגמר והן עדיין גדלות… סתם
עם פרוץ האביב יצאנו להנות ממזג האוויר שלראשונה איפשר שהייה בחוץ בנוחות. הלכנו לטייל בפראקים באיזור

זכינו בביקור של אבא ואמית ואבא של עדי (עמוס) ועליזה ואיתם הלכנו להתרחץ באגמים באיזור. לחלק מהאגמים יש חופים מסודרים עם מציל ואפילו חול! המינסוטאים שוחים באגמים שלהם כל עוד אין שם קרח שאי-אפשר לחתור דרכו, אבל אנחנו נכנסנו (אילון ואני, עדי וויתרה) למים הקרירים רק ממש בקיץ

עלינו צפונה ליום העצמאות האמריקאי ועשינו קמפינג ב'ביג סנדי לייק' כולל טיול קטן באיזור


מזיקים
מצב החרקים המציקים במינסוטה גרוע, כלומר, מצבם מצויין אבל מצבנו גרוע, כי ארץ 10,000 האגמים היא גם ארץ טריליון היתושים והזבובים המציקים. יש גם הרבה קרציות (עדי ואני מצאנו כמה מהן מתמצצות עלינו) וזה אפילו מסוכן כי סוג מסויים של קרציה – קרציית האיילים, נושאת את מחלת הליים הנוראית. מחלת הליים, כיאה למחלה אמריקאית כוללת את הכל ('אול אינקלודד') וכמעת אין סימפטום בספרות הרפואית שאי אפשר לשייך לה אותו: כאבי ראש, עייפות, חום, צמרמורות, קוצר נשימה, סחרחורת, כאבים בגפיים, דופק לא סדיר, פריחה, פרכוסים, חוסר שליטה בסוגרים, חוסר יציבות נפשית ואיך לא – גם דכאון כרוני. המחלה יכולה להשאר רדומה במשך חודשים ואז פתאום להתפרץ ובנוסף לכל הצרות, הקרציות שמעבירות את המחלה הן קטנטנות – בגודל של זרע פרג ,וכמעט בלתי אפשרי לאתר אותם על הגוף. ממש לא סימפטי. הפתרון – ריסוס בכמויות של חומר דוחה קרציות עם ריכוז חומר פעיל שנוגד את אמנת ג'נבה. בנוסף, בסוף כל יום טיול עושים מקלחת ומסדר בושה שבו בודקים אחד לשני את הגוף על כל מחבואיו וכוכיו למצוא את הקרציות. גם אם לא מוצאים קרציות, זה מגבש את הזוגיות

האביב היה קצר וקריר ועם בוא הקיץ חגגנו לאילונצ'וק יום הולדת שנתיים עם חברים

מגורים
הבית שלנו הוא חלק ממגורי המשפחות של האוניברסיטה – מעין קהילה קטנה של בתים צפופים וביניהם מגרשי דשא רחבים ומשחקיות לרוב. בין כל שורת בתים יש בנוסף לגן משחקים ודשא, גם שולחנות פיקניק ועמדות גריל. כיוון שהבית קטן ובחוץ גדול (ונעים), אנחנו לעתים אוכלים ארוחות ערב על השולחנות בחוץ – זה מאוד נחמד ושינוי מרענן מהחורף המבודד והקלסטרופובי. גם הסנאים מצטרפים למסיבה ולמרות שרובם ביישנים, יש אחד שאיבד כל פחד מבני-אדם והוא עומד ליד השולחנות ומחכה לשעת כושר לחטוף איזה אגרול מהצלחת (רוב התושבים כאן אסייתיים). פעם אחת הוא הבריח מהשולחן את אחת האמהות וילדיה, נחלצתי לעזרתם והייתי צריך לרדוף אחריו כדי שיעוף משם. כיוון שהסנאי חיה חמודה, זה עוזר לזכור שזו בעצם חולדה מגונדרת, בזמן שמנסים לבעוט בו

האמיש
עם עמוס ועליזה נסענו לדרום מינסוטה לטייל באיזור בו גרים חברי כת האמיש. האמיש (כמו איש-עם רק הפוך) הם זרם של הנצרות שנוסד בשוייץ במאה ה-17 וחבריו היגרו לפנסילווניה במאה ה-19. יש הרבה מה לספר על חברי הכת אבל שני דברים מעניינים במיוחד – ההשכלה, והגישה שלהם למיסים. סתם
האמיש חיים בקהילות חלקאיות קטנות המוכרות את תוצרתן לאנשים באיזור. לאמריקאים הם קוראים "האנגלים" ('דה אינגליש') כי כך הם באמת היו – לפני 300 שנה, והאמישים לא נוהגים להתעדכן בטרנדים האחרונים, כמו הביטוי "אמריקני", השגור מאז 1776. האמיש מאמינים כי כל מה שצריך אדם לדעת – הוא ילמד עד כיתה ח', ולכן מפסיקים את הלימודים בשלב הזה. תלמידי ח' המצטיינים הופכים להיות המורים של ביה"ס אבל לא ממשיכים בהוראה יותר משנים בודדות, כי בגיל 18-19 הם נישאים ופורשים לטובת חווה משל עצמם. יוצא מזה שהאמיש לומדים עד כיתה ח' והמורים שלהם הם ילדים חסרי נסיון שגם להם רק 8 שנות לימוד, וגם אלו, תחת הדרכתם של בני טיפש-עשרה בורים. מעגל ההיזון החוזר הזה מתכנס לכך שלאמיש הממוצע יש ידע כללי של קופתאה והשכלה כמעט אפסית. זה כמובן שימושי למי שמנסה לשמור על אורח חיים של המאה השבע-עשרה בשוויץ ומוצא את עצמו תקוע במאה העשרים ואחת…במינסוטה. סתם
אני רוצה להציע את ההשכלה של האמיש בתור אמת מידה השווה לשמונה שנות לימוד. למשל, לעדי יש השכלה של 3 אמיש ולי יש שתיים וקצת. כמה אמיש יש לכם? סתם
האמיש בוחרים להתנתק מהעולם המודרני, כלומר חיים ללא חשמל, טלפון או שירותי מים וביוב. במשך החורף הם חיים על מצבורי מזון ודואגים "לקצור" קרח ולשמרו תחת כיסוי נסורת באסם, וכך יש להם קרח לשימור האוכל במשך הקיץ. עם זאת, הם מודעים לקיום העולם המודרני ואם יש מקרה חירום, יקפוץ האמיש אל שכניו האנגליים וישתמש בטלפון שלהם להזמין אמבולנס. כחלק מהניתוק מהחברה האמריקאית, בוחרים האמיש לא לממש זכויות אזרחיות כמו ביטוח לאומי, סבסוד מזון וכמובן שאינם מצביעים. ועם זאת הם מקפידים לשלם את כל המיסים: המיסים הפדרליים, מיסי המדינה, מיסי המחוז, וכמובן מס הכנסה. ממש קשה להאמין – הם ביודעין משלמים למדינה לפי חוק (כי צריך) ובוחרים לא להנות מכל הזכויות (כי אפשר) – ההפך הגמור מהדוסים שלנו. האמיש מאמינים בחיי שלום ודוגלים באי-אלימות. מאז קום התנועה בארה"ב ועד ימינו נרשם רק מקרה רצח אחד בקרב האמיש – אדם שהרג את אשתו (וכנראה היה משוגע), וזה על פני 200 שנה ואוכלוסיה המונה כיום רבע מיליון איש. זה עוד יותר מרשים אם מתחשבים בכך שהם תקועים אחד בתחת של השני במשך כל החורף, בלי איי-פון, ועם המון גרזנים, קלשונים ומקושים בהישג יד

בעוד אצל האמיש הכל פשוט ובסיסי, אצל האמריקאים בדיוק ההפך הוא הנכון. קחו למשל את הגרנולה שלהם. בדיקה מדוקדקת של מדפי הגרנולה תגלה שכל הגרנולות כוללות עוד משהו בנוסף לגרנולה. גרנולה ווניל וצימוקים, גרנולה קינמון וציפורן, גרנולה עם אוכמניות ושקדים או גרנולה תפוחים. יש גם גרנולה שוקולד ואפילו גרנולת דבש, סוכר ואספרטיין בתוספת צוף, נופת, סירופ מייפל, סילאן וקרמל (למי שאוהב את זה קצת יותר מתוק). הגיוון הוא לא הבעייה, הבעייה היא שהגרנולה תמיד מפוצצת בסוכר. עברתי (בחיי) על כל החברות השונות ודגמתי מלפחות ארבעה סופרים אך לא מצאתי אפילו מוצר אחד שהוא לא מתוק עד כדי בחילה. אז הפסקתי לאכול גרנולה בבוקר. מכיוון שגם היוגורט כאן מגעיל, זה לא הפסד גדול
גיליתי גם שהאמריקאים איבדו את היכולת להתבטא, או לפחות התנוונו כליל בתחום הברכות. ראיתם את הסרט "היא"? אם לא אז לכו לראות – סרט מצויין ומעורר מחשבה. אבל מי שחושב שמה שמתואר שם הוא בעתיד, טועה! העתיד כבר כאן ואת כל הברכות שהאמריקאים שולחים זה לזה כותב מישהו אחר. מכיוון שעדיין אין שרותי כתיבה לפי דרישה, באמריקה מכינים מראש ברכות לכל אירוע שאדם עלול להתקל בו בחייו ושמצריך, אולי, ברכה. כך נראה דוכן ממוצע של ברכות בסופר: סתם

כפי שצפוי, ימי הולדת הם אירועים פופולריים לברכות. אבל איך אפשר? – הרי יש כל כך הרבה סוגים של ימי הולדת? סמכו על האמריקאים, יש כרטיסים לכל גיל ולכל מין: סתם
ואם זה לא עובד (אולי מישהו חוגג ימי הולדת בגילאים לא שלמים) אז יש לפי כל קרבה אפשרית: סתם


כמובן ברכות לנישואין, ולא משנה מי זה שמתחתן
גם לחגיגות ימי נישואין דאגו

לפעמים, יש כרטיסים שלא רוצים לקבל


ומה עם מי שלא מרגיש טוב? בהחלט צריך גם ברכות חולי: סתם

כלומר מישהוא שלא מצפים שיחלים – הם ממש חושבים על הכל
ויש עוד רבות וטובות, על כל ברכה שלא תבוא

והנה, בפינה, אחרי הרבה חיפושים, ברכה ריקה

האמריקאים גם אלופים בקשקושים – הנה למשל מכונת חטיפים בימק"א (מין מועדון כושר) ובו מצהירים על אוכל בריאות


בימק"א יש גם בריכה בחוץ, הפתוחה מיוני ועד אוגוסט ושם אני שוחה בד"כ. לפני שבוע הגעתי לשחות ולהפתעתי הבריכה בחוץ הייתה סגורה. כששאלתי למה, אמרה לי אחת העובדות – "המציל שמע רעם". מסתבר שאם שומעים רעם (שומעים, לא רואים ברק, נניח) הבריכה נסגרת ל 45 דקות והמצילים תופסים מחסה בפנים. ממש מוגזם, בייחוד מפני שכל הקיץ יורד כאן גשם ויש סופות רעמים וברקים כל הזמן. אולי זו הפקרות אבל באוניברסיטת ת"א שחיתי חורפים רבים בגשם וסער ואף אחד לא הפריע לי
כדי לחגוג את סוף הקיץ, נסענו לעשות קמפינג בהרים הלבנים של ניו-האמפשייר עם חברינו הטובים עומר ובקה ובנם אמיר. טיפסנו על שלוש פסגות, כשהגבוהה שבהן הצריכה עלייה של 800 מטר! הצלחנו בזכות היכולת של עדי לטפס ,לשיר ולחלק צימוקים למטיילים בו זמנית, וגם בזכות המנשא המעולה (!!) של אוספריי שקנינו לטיול. כן, גם לאילון יש חלק בזה כמובן, הוא ישב רם ונישא, חיפש פטריות, שיחק עם מקלות וכל כמה דקות אמר "אבא, שלוש ארבע ו-" ואז אני הייתי צריך לקפוץ. מי שניסה לעשות את זה, ועוד בעלייה, יודע שזה לא קל – אבל עדיף על ילד עצבני, חמוש במקל ובמרחק אסטרטגי מהאוזניים, שגם אם הוא בן שנתיים, ממרחק כזה הוא לא יפספס. סתם


דוד ג'ו
את הטיול סיימנו בשלושה ימים מפנקים אצל הדודים בלונג-איילנד, עם סירות, סקי, חוף ים, אוכל טוב ובריזה אלוהית מרחפת על פני המים


עדי
עדי מתקדמת יפה בעבודת הפוסט וכבר כמעת סיימה מאמר ראשון וגם השני בדרך. החיידקים לא תמיד משתפים פעולה אבל חברי המעבדה כבר כן, מה שמראה שהם פשוטים יותר לחינוך מבקטריות. עדי מתרוצצת בין המעבדות, מכינה כל מיני תרכובות וג'לים שאמורים לספוח ולפרק מזהמים מהמים. בערבים היא מראה לי צילומים ממיקרוסקופים מתוחכמים, גרפים, איזותרמות, חיידקים זורחים ועוד מיני חידושים והמצאות. ביום העצמאות של מדינת ישראל, עדי הכינה מצגת לפגישת הקבוצה עם דיווח על הניסויים והתוצאות של השבוע. בסוף המצגת, היא הזכירה שהיום יום העצמאות והוסיפה חמש המצאות ש"בטח לא ידעתם שבאו מישראל" לחברי הקבוצה שלה (בכל זאת היא בת של שגריר). בין ההמצאות היו דיסק-און-קי ועגבניות שרי, ולבסוף סיימה עם בר-רפאלי. היא ציינה, שבקמפיין של "ישראל מתייבשת" בר חסכה כמות מים השווה למפעל התפלה קטן, ולכן היא המצאה ישראלית חשובה. חשבנו שזו תוספת נחמדה, אבל זה לא הלך כ"כ טוב. חברי המעבדה הקשיבו להמצאות הישראליות בחוסר עניין ובסוף שאלו מי זאת בר רפאלי. כן – אף אחד מהקבוצה שם לא שמע עליה מעולם. אני ממש פרובינציאלי או שהם פשוט חיים בעולם אחר?! חשבתי שכולם מכירים את בר… סתם
בנוסף לפוסט-דוק והנסיונות לחנך את חברי הפקולטה לאכול א. צהריים ביחד, עדי גם משמשת בימים אלו אינקובטור נאמן לתינוק הבא במשפחת איש-עם שצפוי להוולד באמצע ינואר. היא עברה את שלבי הבחילות בגבורה, בדיקות ההריון בהצלחה ועכשיו נותר רק לשבת ולחכות שיבוא, ואם אפשר, לא באמצע סופת שלג, בט"פ לא סבירה, כשאילון חולה או אלף דברים אחרים שיהפכו את הלידה ל… איך האמריקאים אומרים… מאתגרת


אילון
אילון כרגיל חמוד מאוד, מבלה את רוב היום בקשקשת בלתי פוסקת – בליל של סיפורים, שירים, טרקטורים, מאווררים ושמות של צבעים. ברשימת הדברים האהובים עליו, בנוסף למטוסים, מאווררים והאוטו של הדואר הצטרפו בזמן האחרון גם פרחים. הוא רץ לכל פרח בשכונה, מזהה מיד את הצבע ומכריז – "זה פרח סגול! פרח יפה! פרח גדולה!" עם המון רגש. בזכות הביקור של אבא ואמית הוא גם מכיר את האבקנים ועלי הכותרת ויודע כיצד לדוג קצת אבקה ולמרוח אותה על האף. אנחנו מסתובבים במדשאות וגני המשחקים כל יום, מטפסים על הסולמות, מלטפים מכוניות ולפעמים אילון יושב לי על הכתפיים, אוחז באזניים ומושך באחד הצדדים כדי שאסתובב (ניווט מונחה אוזניים) סתם

מדי פעם אני מתכופף לגובה שלו כשהוא מסתכל על משהו, ומנסה לאמוד את העולם מנקודת מבטו. זה תמיד מפתיע אותי איך העולם נראה שונה מגובה 80 ס"מ, לא רק קנה המידה, גם הגאומטריה של העולם נראית שונה – כמו דרך עין-דג. לגלגלים של האוטו מסתבר, יש מערכת חריצים ענפה, הארון נראה כמו מערה, ולפעמים אמא אומרת שהיא מכינה לך סנדביץ', אבל אתה לא רואה מה הולך על השיש, אז אולי הסנדוויץ' המיוחל לא יגיע? קשה להיות ילד קטן… סתם
לפני השינה אילון אוהב לראות שירים ביו-טיוב ובד"כ הוא מצליח להסביר לנו אילו שירים הוא רוצה לשמוע: אדון שוקו, אבל אני נשאר אני, יש לי אח קטן (רלוונטי), אחותי הקטנה (פחות רלוונטי) ועוד. לפני כמה זמן הוא שמע את "מקהלה עליזה" וכששאלתי אותו בסוף השיר מה הוא רוצה לשמוע הוא אמר "אותו הדבר". אז ניגנתי שוב את השיר. אילון יימיים משהו אבל הקשיב עד הסוף ושוב ביקש "אותו הדבר". אז שוב שמתי "מקהלה עליזה" – והפעם אילון קצת בכה וביקש שוב "אותו הדבר", "אותו הדבר". מזל שעדי קפצה מהחדר השני ושמה לו את השיר "בדיוק אותו דבר" של פרפר נחמד. כי ככה זה עם הורים, זה לא מספיק להגיד מה אתה רוצה, גם צריך להסביר להם שיבינו.א
באחד הערבים יצאנו לבלות עם זוג חברים על המבורגר וכוס בירה. השארנו את אילון ישן עם בייביסיטר – אחת ושמה דיפטי, נפאלית חביבה ששומרת עליו בנאמנות כבר זמן מה. אחרי שעה של בילוי כשהוצאנו את הסלולריים מהתיק, גילינו 4 שיחות שלא נענו ושלל הודעות מדיפטי בזו הלשון: "התינוק לא מספיק לבכות, בבקשה, בואו". כל זה היה מלפני שעה… אוי ואבוי! מייד צילצלנו אליה חזרה משני הטלפונים בו זמנית ולשניהם היא לא ענתה. אחרי כמה נסיונות, כשאנחנו כבר עם רגל בדלת של הפאב, היא שלחה הודעה: "בבקשה תפסיקו לצלצל – אתם תעירו את התינוק!". אז נשארנו להנות מההמבורגר הטעים והחברה המצויינת. ככה יצא שכולם למדו משהו חשוב – אנחנו למדנו שלא על כל פיפס צריך לחזור, דיפטי למדה שלא קורה כלום אם הילד בוכה קצת, ואילון – במקרה הרע למד שההורים שלו לא אוהבים אותו, ובמקרה הטוב, שההורים שלו שמאוד אוהבים אותו, לא תמיד בבית.א
בגן הילדים מבלים הרבה בחוץ, וכשאני בא לאסוף אותו בסוף היום בד"כ מקבל את פני זעטוט מלוכלך ומג'וייף. כל פעם שזה קורה הגננת מתנצלת שהיא עדיין לא הספיקה לנקות אותו, ואני מסביר לה שזה בסדר גמור שהוא מלוכלך ושככה ילד צריך להראות בסוף היום. אחרי כמה פעמים שהסיפור הזה חזר על עצמו, נמאס לי לשמוע התנצלויות אז אמרתי לגננת שאם מחר כשאני מגיע אילון לא נראה כמו אחרי קרב שוחות במלחמת העולם הראשונה, אז אני לא אקח אותו הביתה ואתם תצטרכו למצוא לו פתרון עד היום הבא. למחרת חיכה לי ילד מבוצבץ, מאובק ומאושר. חיכה לי גם מכתב מהגננת: סתם

Priceless
בעיקר אנחנו נהנים מהשפה שלו, למשל השימוש ב"דומה ל-". לפעמים הוא משתמש בו מעולה: "זו מגלשה, דומה לשמש" (על מגלשה צהובה), אבל הוא גם משתמש בזה כל פעם שאנחנו מתקנים אותו על טעות: סתם
אילון: "זה נשר גדולה!"סתם
אבא: "נשר גדול" סתם
אילון: "נשר גדול, זה דומה לגדולה". סתם
בזמן האחרון הוא התחיל להשמיע קצת משפטים באנגלית ממושמשת ומרוחה. אנחנו מייחסים את זה למטפלות שלו שרובן אפרו-אמריקאיות (גדולות, יש לציין, אילון אוהב אותן גדולות) שמדברות אנגלית ג'ייב בלתי ניתנת להבנה. כך אנחנו מגדלים ילד עם עברית של אלתרמן ואנגלית של הארלם

אורן
אני מבלה את ימי בעבודה מהבית עבור חברת סטארטאפ ישראלית. (מי שרוצה לראות את פרי היצירה מוזמן לבקר באתר שלהם) ואת אחה"צ עם אילון ברחבי המגורים, מתגלשים, מטפסים על טרסות ואוספים תפוחים מעצים הגדלים בגינה. הגמישות של העבודה מאפשרת לי לטפס המון ואני ממש בכושר טוב, וגם לאחרונה מצאתי סוף סוף בן זוג לטפס איתו בחוץ כך שאני מאושר

Rumney
כייף לי להיות אב הבית – דואג לסדר ונקיון, שתמיד יהיה אוכל במקרר, מתקן מה שנשבר, מדביק מה שנקרע ומשפצר מה שצריך. את המאמר מהתזה שלחתי לעיתון נוסף וכעת אני מחכה לראות מה יהיה איתו – נקווה לטוב. סתם
סתיו
זהו, כמעת סיימנו. הקיץ עבר וחלף ביעף, 12 שבועות של שכרון חושים וכבר הסתיו בפתח, או יותר נכון, עם רגל בדלת. הבקרים נהיו קרירים, הדשא החל להצהיב והעצים מתחילים להראות סימני שלכת. בסה"כ בסוף מאי הם קיבלו את המראה הירוק ועכשיו אפילו לא סוף אוגוסט וכבר הם מתחילים לנבול – עצוב. גם המכנסיים הקצרים והגופיה בקרוב יהיו חלום שאינו תואם את המציאות במידה כזו, שהמוח ידחה אותו על הסף ויסווג אותו כהזייה מסוכנת. סתם
הסנאים שמנים ומוכנים לחורף. הם מתרוצצים ברחבי המגורים, נושאים בכפיהם אגוז או תפוח ומחפשים מקום טוב לקבור אותו. אני מסתכל עליהם בעיון, איך הם עוצרים, חופרים קצת באדמה, מקשקשים בזנב בחוסר שביעות רצון וממשיכים לנבור במקום אחר. לפעמים הם חופרים באדמה רכה או בגזרי עצים ואני אומר – הנה פה! כדאי לך לקבור כאן! אני לגמריא הייתי משאיר את התפוח שלי קבור שם, מקום מצויין. אבל הם אף פעם לא מרוצים ועדיין עוד לא ראיתי סנאי קובר אוכל. אולי הם לא רוצים שאני אקח אותו אח"כ (לא הנחה לא-סבירה). סמתםהסנאים שמנים ומוכנים לחורף.


סתם

שתהיה שנה שקטה בארץ, מקווים לבוא לביקור במרץ –
אורן, עדי ואילון.א