בגדול אני לא צופה בספורט. כן, אני צופה באתלטיקה, שחיה וכמעט כל דבר אחר באולימפיאדה וגם כשיש את המונדיאל זה כייף לראות עם כולם ולהתלהב. זה מכסה שבועיים שלושה פעם בארבע שנים. אבל חוץ מזה אני לא צופה בספורט בכלל (חוץ מסרטוני טיפוס כמובן), ולכן קחו בערבון מוגבל את המחקר הבא.
אז לפני כמה שבועות הלכנו לארוחת ערב אצל אמא של עדי ובן זוגה רואה הרבה ספורט, ובדיוק צפה במשחק טניס של מישהו עם בעיות OCD קשות נגד מישהו שנפצע לקראת הסוף. דווקא די נהנתי מהצפייה וזה גרם לי לחשוב – למה בעצם? כלומר, אני לא מצליח לראות כדורגל כי זה משעמם, ניסיתי לראות בייסבול ופוטבול וזה בלתי נסבל. אז למה טניס כן?
אז השוותי כמה מדדים לענפי ספורט נפוצים:
זמן משחק אפקטיבי (כלומר, מתוך שעה של צפיה, כמה זמן בעצם יש משחק מול העיניים?)
כמה אירועים מעניינים בממוצע בדקה (מעניין זה כמובן תלוי מי אתה, אבל תזרמו איתי רגע)
כמה קל או קשה לעקוב אחרי מה שקורה
הנה סיכום המחקר בצורה וויזואלית, ציר X הוא כמה קל לעקוב, ציר Y אירועים לדקה וזמן משחק אפקטיבי מופיע באחוזים בלבן
והנה סיכום המחקר בטבלה עם מלא פרטים חשובים ולינקים למקורות המחקר. המנצחים מבחינתי הם טניס וכדורסל עם עד 30% זמן משחק אפקטיבי, בין 5-10 אירועים מעניינים בדקה וציון 8-9 ביכולת לעקוב אחרי מה שקורה.
במשחק הכדור מקבל חבטה מרקטה כל בערך 2 שניות. אז בערך 30 אירועים לדקת משחק אפקטיבית, 10 אירועים לדקה בסה"כ.
החבטה עצמה מהירה אבל יש 2-3 שניות לעקוב אחרי הכדור וזה לא קשה. יש רק שני שחקנים והם לא זזים הרבה, המגרש קטן והצילום לכן מצויין וקל להבין מה קורה. אני נותן ציון 9
כדורסל
48/150=32% בערך. משחק רשמי הוא 48 דקות + 6 פסקי זמן של 100 שניות ומחצית של 15 דקות אבל משחק ממוצע אורך כשעתיים וחצי.
במשחק ממוצע יש 250 מסירות (קצת מעניין) וכ100 זריקות לסל (יותר מעניין) לכל קבוצה. סה"כ 700 אירועים על 48 דקות משחק כלומר כ15 אירועים לדקת משחק אפקטיבית, 5 אירועים לדקה בסה"כ.
קל יחסית לעקוב אחרי הכדור במסירות ובזריקות. הכדור גדול והמגרש קטן כך שהצילומים טובים. יש לפעמים קצת בלגאן כי 10 אנשים רצים ממקום למקום. אני נותן ציון 8.
במשחק ממוצא בין 300 ל700 מסירות אבל רובן קצרות. יש גם בעיטות לשער, פאולים, קרנות אבל זה די נדיר ביחס למסירות. בואו נאמר 300 אירועים למשחק של 90 דקות אז 3.3 אירועים לדקת משחק אפקטיבית, 1.7 אירועים לדקה בסה"כ.
מלא אנשים רצים, מגרש ענק, הכדור מסתתר מאחורי סבך של אברי גוף ושידור חוזר של האירוע הוא נפוץ ע"מ להבין מה קרה. אני נותן ציון 7
במשחק ממוצע יש 145 הגשות (pitches) ועם ממוצע חבטות של 0.24 נקבל 35 חבטות מוצלחות. בואו נניח שגם התפיסה של הכדור מעניינת אז יש 145+35+35=215 אירועים של 18 דקות משחק. סה"כ 12 אירועים לדקת משחק אפקטיבית, 0.72 אירועים לדקה בסה"כ.
כדור קטן בלי ניגודיות (אי אפשר היה לצבוע אותו באדום?) על מגרש ענק. מעט תזוזה אז קל לעקוב אחרי האנשים אבל קשה לעקוב אחרי הכדור. צילומי תקריב לא משהו. אני נותן ציון 6.
פוטבול אמריקאי
5.5%. אני יודע, זה טירוף. מתוך משחק ממוצע של 3 שעות ורבע יש 11 דקות (!!) של משחק ויש 17 דקות של שידורים חוזרים והסברים על מה בעצם קרה ב-11 דקות האלו.
כל קטע משחק מהרגע שמתחילים ועד שמסיימים אורך 4-12 שניות. אין שם הרבה אירועים – הquaterback זורק את הכדור, אולי מישהו תופס, מישהו מפיל אותו. נאמר 3-4 אירועים בכל משחקון כזה כלומר אירוע מעיין כל 2 שניות או 30 אירועים לדקת משחק אפקטיבית, 1.65 אירועים לדקה בסה"כ.
טירוף לפרקים. רוב הזמן השדרני מדברים והשחקנים נחים. ואז, מלא אנשים רצים ממקום למקום, הכדור רוב הזמן לא חשוף, קודקס עבה של חוקים מעורפלים ומגרש גדול. יש יותר שידורים חוזרים מזמן משחק. ציון 3.
סייף
לא ברור איך למדוד את זה
תחרות בנויה מקרבות שאורכים עד 12-15 דקות ונגמרים כשמישהו צובר 15 נגיעות ביריב.
בלתי אפשרי. זוג אנשים בתחפושות מקפצים אחד מול השני ומנופפים להבים דקים וכמעט בלתי נראים במהירות הבזק. אי אפשר להבין מי הכה במי או מה קרה בכלל. לראיה – הקשתי ביוטיוב "קרב הסיף הטוב בכל הזמנים". לא הצלחתי לשרוד יותר מ3 דקות. ציון 1
שח
תלוי אם אתה שחקן שח או לא. אם אתה שחקן אז גם הזמן בין מהלכים הוא מעניין כי אתה מנסה לפתור את הצעד הבא.
איך מתמודדים עם מפלצות בלילה? למה השארנו קיר מהבית הישן? אילו מילים חסרות בעברית ואיך עדי ואני מתעללים בילדים שלנו? כל זה ועוד בבלוג שלפניכם, אבל לפני זה קצת מחשבות פילוסופיות
פינת השפה
יש אתר נחמד שנקרא The Dictionary of obscure sorrows או מילון התוגות הנסתרות. האתר הוא של בחור שממציא מילים שלדעתו חסרות לכל מיני מצבים בחיים שלנו. למשל – Aluasy: העצבות שאנחנו חשים כשאי אפשר להסביר זכרון עוצמתי לאלו שלא היו שם לחוות את זה. נחמד, לא?
אז אני רוצה להוסיף מילה למילון הזה – התחושה של חוסר נעימות כשנושא שעולה בשיחה משפיע על הדרך שצריך לנהל את השיחה. למשל, כשאני שואל בראיון עבודה מישהו על איך הוא מראיין וכשהוא מסביר לי איך הוא מראיין – אני עכשיו בעצם בבדיקה על איך אני מראיין אותו בראי מה שהוא כרגע סיפר לי. או כשאתה עם חבר והוא מספר לך איך חברים אמיתיים מקשיבים לך כשאתה בצרה ועכשיו ברור שאני חייב להקשיב כי כרגע דיברנו על זה. מציק כשזה קורה – נכון?! רעיונות למילה כזו בעברית? באנגלית?
והנה מילה נוספת שחסרה לי – חרדה קיומית לגבי שבירות התשתיות של העולם המודרני. אני לא יודע לייצר לבד כמעט כלום ממגוון החומרים, המכונות והאוכל בחיים המודרנים והנוחים שלי. כמות הידע והמיכון שדרוש לייצר את האוכל שאני אוכל הוא מטורף. או למשל, האינטרנט שאני תלוי בו בנוי ממיליוני רכיבים קטנים, שדרורשים ידע ומכונות מעשרות מקומות שגם תלויים בעשרות ספקים ע"מ לקבל מכונות וחלקים וכן הלאה. עד כמה הרשת הזו עמידה? מה אם היא תקרוס? זה לא מטריד אתכם? כל החיים המודרנים עומדים על קוצו של יוד ואני רוצה לזה מילה.
פינת הדברים שמטרידים אותי
יש כל מיני דברים שמטרידים אותי בזמן האחרון. למשל, מה מניע אותי? האם אני בעיקר מונע מהצורך ליצור דברים טובים או להימנע מדברים רעים? זה עניין עקרוני, כלומר, האם רוב הפעולות שאני עושה ביום מטרתן לגרום לי ולאחרים אושר או למנוע ממני ומאחרים סבל? האם אני הולך לעבודה כי כייף לי שם או האם אני חושש שאם לא אלך לעבודה אז לא יהיה לי כסף או שאני אפספס קידום? האם אנחנו יוצאים לטיול עם הילדים במחשבה שיהיה כייף או שזה נועד למנוע שהייה בבית איתם שהיא די סבל? ברור לי שזה לא אחד או השני ושניהם קיימים במידה מסויימת, אבל מה אצלי העיקר? ועוד מחשבה – אם החיים הם מין ניסוי ענקי, האם יתכן שאני בקבוצת הפלסבו? כי לפעמים נראה לי שעוברים עלי דברים משמעותיים, ואני לא מרגיש את מה שאמורים להרגיש. למשל, עברנו לבית חדש שלקח לנו שנתיים וחצי לקבל היתרים ועוד שנה וחצי לבנות. המון זמן ומאמץ, עבודה לא נעימה מול קבלנים ואנשי מקצוע, מלא פאקים, הפתעות, איחורים ובעיות. וסוף סוף עברנו לבית החדש – הוא אחלה. יפה, מרווח. ואני לא מרגיש את מה שאני חושב שצריך להרגיש במצב כזה – איפה האופוריה? הקטרזיס? איפה השלב שבו אני מנשק את המרצפות? וגם – בשעה טובה יש לי ולעדי מקלחת משלנו ואנחנו לא חשופים לתועבות של הילדים. אני עומד מתחת לטוש המפנק, ומנסה בכוח להרגיש את ההקלה שאמורה להיות שם, את הפינוק, את השקט. ואני לא ממש מרגיש משהו. פלסבו? אולי.
פינת הקריקטורה
דיכוי ילדים
לפני כמה ימים קניתי לילדים קורואסונים – אחד לכל ילד. בבית הילדים ישבו לאכול את קרואסונים ותוך כדי דיברנו על הנקודות של החופש: הנקודות של החופש היא הדרך שלי ושל עדי לגרום לילדים לעזור בבית ע"י תמריצים: על כל מטלה – לנקות את הבית, להוציא את הזבל, לערוך שולחן, לחתוך סלט – הם מקבלים נקודה. כשיגיעו ביחד ל25 נקודות יוכלו לבחור איזו פעילות לכל המשפחה כמו קמפינג, באולינג, סרט וההורים יבצעו. אז היה איזה וויכוח על הנקודות ואילון ממש התבאס שהוא לא קיבל ניקוד כמו שרצה, זרק את קרואסון הלעוס למחצה על השולחן וצעד בכעס מופגן לחדר שלו וטרק את הדלת (בבית החדש אי אפשר באמת לטרוק דלתות, יש שם מין גומי שמרכך את הסגירה. זה משגע את הילדים שאי אפשר לממש את האגרסיות בטריקת דלת עסיסית, אבל זה לא מפריע להם להמשיך לנסות). בינתיים הילדים האחרים סיימו לאכול ואני פיניתי את השולחן. כשנתקלתי בקרואסון החצי גמור, עשיתי עימו חסד וסיימתי אותו, קרואסון שוקולד בכל זאת. כעבור דקה אילון יצא מהחדר, עדיין עצוב אבל רגוע, הלך למטבח ושאל איפה הקרואסון שלו. אמרתי שאכלתי כי חשבתי שהוא כבר לא רוצה. זה כבר ממש שבר אותו, לא מספיק שהוא לא מקבל ניקוד כמו שצריך, הוא שניה מסובב את הגב ואוכלים לו את הקינוח. הוא גרר רגליים לחדר, שמוט כתפיים ובלי אפילו כוח לנסות לטרוק את הדלת שלא נטרקת. כשסיפרתי את זה לעדי היא הזכירה לי שזה דפוס קבוע שלנו – לזרות מלח על הפצעים ולבעוט בהם כשהם הכי פגיעים. למשל, כשענבר היה קטן והיה מתחיל לצעוק ולבעוט כי לא נתנו לו את הקינוח החמישי של היום, הדבר הראשון שהיינו עושים זה להוציא לו את המוצץ מהפה. המסר כאן הוא ברור – אתה מבואס וחושב שהמצב גרוע, אבל המצב עוד יכול להתדרדר, שקול את צעדייך. זה עבד כמו קסם – איך ששלפנו את המוצץ מיד הילד נרגע ומתחיל במשא ומתן: אולי נשקול איזה חצי חטיף בערב במקום הקינוח החמישי של הבוקר? זה אגב טריק שלמדתי מדולב, תודה אחי! עוד דבר שהיינו עושים זה "גמילה עם מחלה" – היינו מחכים שהילד יחלה וכשהוא עם חום ומסכן היינו מפרידים אותו מהמוצץ או הבקבוק בטענה שזה לא טוב עם המחלה. הילד גם ככה חלש ובקושי יכול להתנגד. אחרי כמה ימים כשהוא מחלים, הוא כבר בעצם כמה ימים בלי המוצץ או הבקבוק וכבר די קל להיפרד מזה. גם זה אגב עובד כמו קסם וככה גמלנו את דקל ואת ענבר מהמוצץ ומהבקבוק של הערב. בקרוב אולי נוציא גם ספר הדרכה להורים.
ענבר
לענבר יש בראש שני קודקודי גדילה – זה נראה ככה:
זה עושה לו כרבולת תמידית והוא מקפיד ללכת להסתפר "כדי להפתר מהכרבולת". אני מת על הקודקודים האלו וזה עושה לי כל מיני אסוציאציות – למשל:
והנה שיחה לקראת יום הולדת 5 שלו: ענבר: אבא, מתי נולדת? אבא: אני בחודש מאי ענבר: ואני נולדתי באפריל, נכון? אבא: נכון, אתה חודש לפני ענבר: אז אם אני נולדתי לפניך אז למה אני לא אבא שלך?
ענבר גם התחיל לפחד ממפלצות אז עדי התחילה מסורת של ספריי נגד מפלצות שמשפריצים סביב המיטה לפני השינה וזה דוחה את המפלצות. ואז, עדי נסעה לכנס בחו"ל וענבר דרש משהו חזק יותר נגד המפלצות. אז לקחתי ספריי, ציירתי מפלצת והוספתי לחש קסם תוך כדי הספריי – "אוּגַאצַ'קא אוּגַא אוּגַא, אוגאצ'קא אוגא אוגא" ועם זה ענבר הסכים ללכת לישון.
לוחמה כימית במפלצות, זה נגד אמנת ז'נבה
ראש בקיר
הבית החדש שלנו נבנה בבניה קלה – כלומר עם שלד פלדה במקום בלוקים ובטון. היתרונות העיקריים של זה אמורים להיות בידוד (באמת מבודד טוב) ומהירות בניה (לא ממש עבד אצלינו). קנינו שטח עם בית משנות החמישים ורצינו להרוס אותו ולבנות מחדש. אבל, אנחנו נמצאים על שטח שמשותף לנו ולשכנה ומסתבר שאי אפשר לעשות את זה מבלי לחלק את השטח בטאבו (פרצלציה) – תהליך שלוקח הרבה זמן וכסף. אז החלטנו "לשפץ" במקום להרוס ולבנות והמשמעות של זה היא שצריך להשאיר קיר. כן, אם אתה משאיר קיר אחד עומד מהבית המקורי זה נחשב שיפוץ. אז ככה זה נראה – לבנות בית ולהשאיר קיר אחד משנות החמישים עומד.
הבית הישןהורסים את הכל חוץ מהקירלפסל הסביבתי הזה אני קורא – אנדרטה לבירוקרטיה
הבעיה היא שאם בטעות הקיר קורס והחברה מהמועצה שומעים על זה, אז זה פתאום הבניה כבר לא נחשבת שיפוץ ואנחנו נצטרך לשלם מלא כסף ולבזבז זמן. אז ביקרנו את אתר הבניה כל יום לבדוק שהקיר לא קרס ובבניה היה צריך לשמור עליו טוב טוב. כיום יש בלוקים מקום המדינה שכלואים בתוך הבית החדש שלנו – מחכים להתפורר ולהעלם. סתם בזבוז של משאבים.
החלון החדש בקיר הישןהקיר כלוא בשלד הפלדהבונים את השלדצריך לפתוח חלון בקיר, וכבר יש יותר חורים מקיר
וככה הבית נראה היום אחרי כל הבלגאן
כלכלת קורונה
הקורונה עם הבידודים והילדים בבית כבר מאחורינו (לתמיד, אני מקווה) והנה סיפור די מטורף ששמעתי מאחי שגר בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.
באחת ההתפרצויות של הקורונה שלחו את הילדים הביתה להורים וסגרו את כל בתי הספר. ההורים עדיין היו צריכים לעבוד אז חיפשו כולם מה אפשר לעשות עם הילדים עכשיו כשבתי הספר סגורים. יש בארה"ב הרבה סניפים של ימק"א YMCA, כן האלה מהשיר, ושם אנשים באים לעשות כושר וילדים באים לחוגים. אז ימק"א שנשארו פתוחים בזמן ההתפרצות, כי זו ארצות הברית, הציעו להורים חוגים לתקופת הקורונה. בלי להתבלבל שלחו כל ההורים את הילדים שלהם לימק"א הקרוב לחוגים למשך כל שעות היום, כדי שהם יוכלו לעבוד. הבעיה שעם הביקוש האדיר, מהר מאוד נגמר המקום בימק"א אז הם חיפשו מישהו שישכיר להם כיתות, והפלא ופלא – בתי הספר שנסגרו, שמחו להשאיל לימק"א את הכיתות שלא היו בשימוש. וככה מצאו התלמידים את עצמם בחזרה באותה הכיתה רק הפעם תחת חסות הימק"א. זה תהליך נהדר של כוחות השוק שמראה שחוקי הסגר על הכיתות היום מיותרים, או שהתנאים שבהם העסקים נשארים פתוחים היו שגויים. אמריקה.
איטליה
בחופש הגדול קפצנו לאיטליה והתארחנו ביאכטה של עמוס אבא של עדי. היאכטה חונה, כמה נוח, ליד נאפולי בתקופה הזו של השנה
על הדרך פגשנו חברים טובים מאנגליה ישי ומירב וטיילנו ביחד בנאפולי ובפומפיי העיר שנקברה חיים ע"י הר הגעש ווזוב ונחפרה לה מחדש. זה האתר הארכיאולוגי המרשים ביותר שראיתי אי פעם, פשוט עיר עתיקה, עם רחובות, בתים, ציורים על קירות ואפיולו גרפיטי שנשמרה כפי שהייתה לפני 2000 שנה.
עם עמוס שטנו בין האיים ולאורך החוף המהמם של אמאלפי ועד לאי קאפרי התיירותי אבל מקסים
דקל: אבא, זה המקום הכי יפה שהייתי בו בחיים! כמובן שהיו לי חיים קצרים עד עכשיו
עם כל השייט והרי הגעש ונאפולי אם תשאלו את הילדים מה הם הכי אהבו באיטליה, זה כנראה יהיה המדרגות הנעות של המטרו. זו ממש חגיגה לאוהבי מדרגות נעות, תראו מה זה
מילות סיום
עברנו לבית החדש באפריל ואנחנו כבר די התרגלנו אליו והוא אלינו. הקירות כבר לא כ"כ לבנים, הדשא עדיין ירוק, יש ערוגות ירק ויש קומפוסטר. Great Success! במשך כל תקופת הבניה אמרו לנו שכנראה לא נסיים את התהליך נשואים, אז החלטנו להנות מהזמן שנשאר לנו ביחד
בהקרנה של טופ גאן!!חוף אמלפיבפומפיי, איטליה
נשאר לצלוח את תקופת החגים ולחזור קצת לשיגרת עבודה. אם אתם באיזור, תשלחו איזה סימן, לא צריך לקבוע מראש והדלת תמיד פתוחה.
צל בנים כבנים
תמונה משפחתית נדירה שבה אף אחד לא עושה פרצוף לא סביר או תנועה מגונה. צילום של איל גורביץ' כמובן!
זהו, אחרי שנתיים וחצי בחו"ל אנחנו חוזרים הביתה. חוזרים למשפחה, לחברים, לחום ולתמיד. לבנתיים. אבל לפני כן, אני צריך לספר לכם למה לדעתי האמריקאים הם כמו נמלים, איך נגמר ריב בין שתי אחיות על השם שלי ומה קורה לג'ירפות בגן החיות. אז קדימה – קובץ סיפורים אחרון מהגולה…ד
מזג האוויר
כמו בכל פוסט, אני מרגיש צורך לתת כבוד לאלים המקומיים – מזג האוויר. אחד הדברים שמדהימים אותי היא השונות האדירה. בשנה ממוצעת ההבדל בין המקסימום בקיץ למינימום בחורף הוא 60 מעלות צלסיוס ובשנים קיצוניות אפילו 80 (מ 40+ ל 40-). כמעט לכל אורך השנה, אם כוון האוויר משתנה הטמפרטורות יכולות לצנוח ל-0 כמו כלום, קצת כמו אדם תמיר שמסוגל בכל רגע להתכופף מלוא גובהו ולגעת באצבעות רגליו.א
עם חילוף העונות משתנה גם הנוף, משתנים האנשים ובעצם משתנה הכל. זה לא אותו המקום. לגור כאן זה כמו לגור בכמה מקומות שונים לגמרי: מיניאפוליס של קיץ שבה הכל ירוק, האנשים שמחים, בחוץ, פעילים, לובשים קצר ומתרחצים באגמים או מיניאפוליס של חורף שבה הכל לבן ואפור, אנשים ממהרים עטופים בסחבות, לא מדברים, ולא צוחקים. מיניאפוליס של אביב שבה הכל פורח ומלבלב או מיניאפוליס של סתיו שאז העצים מדממים והאדמה אוספת אליה גוויות כתומות של שלכת.א
בחורף הכל נראה דרמטי, ובעיקר אני אוהב את החממות של האוניברסיטה
הדבר המרשים בחממות האלו, זה לא הצמחים אלא מנגנון החימום – לכל חממה יש כור היתוך קטן בפנים ששומר על הטפ' לאורך החורף. החממה והכור בנויים ככה שלחץ השלג על דפנות החממה בדיוק מאזן את לחץ הקרינה מבפנים. מדהים. א
בגן החיות ביקרנו את הג'ירפות וראיתי את השלט הזה:א
למי מכם שלא בקיא במעלות פרנהייט אני אתרגם את מה שכתוב שם: "הג'ירפות לא יוצאות החוצה ל ע ו ל ם!"א כשהייתי קטן, בטיול שנתי ביקרנו במעיינות החמים של חמת-גדר. היה חורף ואחד מהילדים אסף ראשנים מהשלולית וזרק אותם לתוך המים הרותחים. הם פרפרו כמה פרפורים, התאבנו וצללו לקרקעית העכורה. כשאני מסתכל על הג'ירפות כאן אני חושב על הראשנים של חמת-גדר. ג'ירפות מסכנות.א
ואנחנו דוקא אוהבים ג'ירפות
באמצע החורף כל שנה יש פסטיבל. בפסטיבל באים כולם בלילה לאחד האגמים הקפואים שמסביבו מסדרים עמדות עם שוקו חם ומדורות לצלות מרשמלו. הדרך בין הדוכנים מסומנת בנרות שמונחים בתוך קוביות קרח ויש אפשרות לעשות סקי מסביב או לדשדש בשלג – מה שעושה לך את זה
וכך נראה האגם ביום, ולידו סירות שנארזו לחורף – ככה הן לא ניזוקות מהקור וגם לא יכולות להתרבות
אם יש משהו שמסמל עבורי את האמריקאיות הרי זה מכבסות המילים שלהם. גם אצלינו לא חסר אבל האמריקאים הביאו את זה לכדי אומנות.א
הוא כבר לא פוליטיקלי קורקט (kid, child) מסתבר למשל שהמונח ילד
למה? מה לא בסדר בלקרוא לילד – ילד?א
,ובכן, ל"ילד" יש קונוטציה של מישהוא לא בוגר, בכיין, כזה שלא מבין…בקיצור ילדותי, שזה במפתיע, בדיוק מתאר ילדים
(friends) ועדיין, זה לא מונע מהם לחפש מונחים אחרים. בגן של אילון למשל קוראים לכל הילדים "חברים"א
למשל "איזה חבר נשך אותך באוזן?" … ממש קיבוץ, כולם חברים. יש שתי בעיות עם הגישה הזו, חוץ מהבעיה הברורה שאתה נשמע כמו מפגר כשאתה מדבר ככה: א
הבעיה הראשונה היא של שחיקה. ברגע שהמונח "חבר" מתייחס לילד, במהירות גם לו ידבק כל הדברים שבאים עם ילד, למשל ילדותיות. אפשר בקלות לחשוב שבעתיד הלא רחוק אנשים כאן יגידו אחד לשני – "אל תתנהג כמו חבר!" או, "מה אתה חבר?!" וכמובן שאז יצטרכו למצוא מונח אחר, יותר אחראי ומכובד – אולי "נשיא" (אלא אם כן טראמפ יזכה).א
הבעייה השניה היא שהמילה "חבר" כבר תפוסה! יש לה משמעות, זו של אדם קרוב ואהוב. עכשיו שכולם חברים, צריך להתאמץ לברר מי הם באמת החברים של אילון, למשל "את מי מהחברים אתה הכי אוהב?" "את החבר הזה אתה לא אוהב? הוא לא נחמד?" וכו. כל זה יחזיק מעמד על שישנו את המשמעות של "אוהב" ו"נחמד" ואז באמת נהיה בצרה. 1984 נשמע מוכר?א
אפרופו אמריקאים – אי אפשר בלי קצת תמונות מה"סטייט פייר" – מסיבת האוכל המטוגן והירקות המפלצתיים:א
דלעת שמנה
זו הקופסה הקטנה, יש גם גדולה
עוד דבר שמגדיר בעיני אמריקאים, בנוסף לכובע בייסבול ומכנסיים קצרים, זו המרובעות – האמריקאים נורא מרובעים ומקובעים, לפעמים בצורה קומית. האמריקאי הממוצע לא יזוז מילימטר ימינה או שמאלה ע"מ לשפר את מצבך, ובד"כ גם את מצבו. גמישות, אלתור וכפוף החוקים אפילו במעט, זרים להם לחלוטין.א
כשרק הגעתי לכאן אחרי הצבא מאוד הופתעתי – מה, זו אמריקה?? באמת?? אלו האנשים ששולטים בעולם? וזה מפתיע כי הם כ"כ לא… מתוכחמים. תפיסה דו-מימדית ופשוטה, טובים ורעים, שחור ולבן, רפובליקאים ודמוקרטים, בין-לאדן ואריות הים.א בתחילה חשבתי שזו מין נכות, אבל עם הזמן הגישה שלי השתנתה. הבנתי שרק ככה יכולה מדינה של 300 מיליון איש להתנהל ביעילות: קן נמלים גדול וממושמע שבו לכל נמלה יש תפקיד וכל נמלה גאה בתפקידה, בין אם היא מלצרית מזדקנת בדיינר או עובד בטול-בות'. ככה מיצרים מעצמת על – לא עם 300 מיליון יזמים אלא עם 300 מיליון חלקים משומנים וממושמעים. אין לי מושג איך מחנכים אנשים להתנהג ככה, איך מחדירים בהם את הקיבעון והיעילות המערכתית. זה נשמע כאילו אני מתנשא אבל האמת היא שאני מלא הערכה – זה פשוט עובד – כל אחד עושה דברים שקצת פחות טובים בשבילו במיידי, אבל טובים יותר לו ולשאר המדינה בטווח הארוך. ממש אידיליה של תורת המשחקים.א
אנחנו הישראלים לעומת זאת להקת זאבים – כל אחד מאלתר, קופץ קדימה, מוביל…עושה בעיקר מה שטוב לו וקצת מה שטוב לקבוצה ובסוף ביחד אנחנו מצליחים לצוד את הממותה. אבל אם רוצים לנהל את העולם, זה כבר לא עובד, המנגנון הזה נשבר. אבל מי רוצה לנהל את העולם? אני, אני מעדיף להיות מַעְדֵר פשוט מבורג במכונה משומנת – האקר ולא נתב, טוסטר ולא טרנזיסטור במחשב, שועל ולא שערה מרעמת האריה.א
זה רק בקיבוץ או שגם אתם מכירים את זה בתור קרם ידיים?
שביל האפלשים
בתחילת הסתיו נסענו לטייל בהרים הלבנים של וורמונט
מרחוק זה נראה לבן
Everything a girl's heart desires…
באחד הטיולים הלכנו חלק מהדרך על שביל האפלשים. שביל האפלשים הוא שביל הליכה שמתחיל במדינת ג'ורגיה ומתפתל ועולה עד למדינת מיין שבצפון. אורכו של השביל כ 3500 ק"מ וכל שנה מנסים לא מעט מטיילים ללכת את כל אורכו, בד"כ מתחילת האביב ועד סוף הקיץ ורק כ15 אחוזים מאלו שמנסים מצליחים. השביל הוא אחד משלושת שבילי ההליכה הארוכים של ארה"ב ביחד עם הפי-סי-טי (4300 ק"מ) והקונטיננטל דיווד (5000 ק"מ). האדם הצעיר ביותר שסיים את הפי-סי-טי היה ילד בן 6 וילדה בת 13 סיימה את שלושתם!!! משהוא לחשוב עליו בפעם הבאה שאנחנו מרחמים על הילדים בטיול משפחות. א
אילון נהנה מקפה של בוקר
בעודינו עולים באחד השבילים, אני עם אילון על הגב ועדי עם דקל בבטן, פגשנו בשני מטיילים, כאלו שמנסים לסיים את כל השביל במכה אחת – זוג צעיר שהחליט לקחת הפסקה מהחיים, היא אפידמיולוגית והוא מחפש את עצמו. הרגשנו כמו הורים לזוג ילדים טועים, הצענו להם לטרמפ (הם היו צריכים מצרכים מהעיר ותוך כדי נסיעה הסתבר שגם מקלחת דחופה) והזמנו אותם לארוחת ערב על בסיס נקניקיות ופירה בקמפינג שלנו. להפתעתינו הם נענו ברצון ויצא לנו לבלות ערב נדיר עם זוג אנשים אינטיליגנטים, פתוחים, מעניינים ומקסימים. הם אכלו כמו חיות מורעבות, והרגשתי, אני מודה, מין עונג הורי, כזה שמרגישים כשהילד שלך זולל. דיברנו על טיולים ועל חיות וסרטים, קומיקס, פוליטיקה, ילדים ומה לא – ממש לא רציתי שהערב יגמר ואז בבוקר הקפצנו אותם לעיר ונפרדנו וזהו. ככה, אלא אם כן במקרה מישהוא גר ממש לידך, אפילו עם הטכנולוגיה של היום, אי אפשר באמת ליצור חברות. וזה חבל כי לעיתים רחוקות אני פוגש אנשים שממש בא לי להתחבר אליהם וזה כבר קרה לי כמה פעמים בחיים שבמפתיע פגשתי כאלו אנשים ודרכינו נפרדו כמעת מייד. אני זוכר את כולם. א
אנשים טובים
A beautiful Amanita, just happened to be growing next to my tent.
זה חבר וותיק
אורן
בתחילת הקיץ קיבלתי צ'ופר, אבא של עדי הגיע לביקור ואני קפצתי לטיול של ארבעה ימים לבד. בזמנו, לפני הנישואים היה לי הרגל לטייל חודש לבד כל שנה. ככה, הייתי לוקח תיק גדול, אוהל-בנזיניה-אוכל והולך לטייל לבד באיזו ארץ יפה. אחרי שפגשתי את עדי הטיולים הפכו משותפים, שזה מאוד נחמד, אבל לפעמים אני עדיין מתגעגע לימים הארוכים של רק-אני-והטבע. אז הנה קיבלתי הזדמנות ומיד עליתי צפונה למסלול סופריור, 500 ק"מ של שביל לאורך אגם סופריור. א
היה קר וגשום, ההליכה היתה בוצית ועדיין – מאוד נהנתי. בדרך פגשתי עוד בחור שהולך את השביל לבד, נוצרי אדוק שעסק במיסיונריות רוב חייו – בחור טוב. מאוד עניין אותו לדבר עם יהודי והוא ביקש שאסביר לו את העניין הזה של כשרות. הסברתי בקצרה על בשר וחלב, מפריס פרסה, מעלה גרה, שחיטה כשרה, דגים עם קשקשים, יין מענבים יהודיים, מעשר, שביעית ועוד. הוא חשב שאני צוחק עליו וסירב להאמין שיהודים מכפיפים את עצמם לחוקים כה דרקוניים יום ביומו. כשמתרחקים קצת מהארץ ומסתכלים על הכשרות ממבט של עמים אחרים זה באמת קשה לאמין. א
ביום האחרון תפסתי טרמפ עם כמה מטיילים ובדרך עשינו עצירת בירה ודיבורים. אחד הבחורים שם היה חייל מארינס לשעבר, מין טיפוס קצת מוזר שפתאום אמר בכובד ראש: "איך זה שהגענו כבר לירח, אבל להוציא מים לשתיה מהים אנחנו לא יודעים". בחיי – במילים אלו ממש. מענין שהוא בחר להגיד את זה דווקא לי, מכל האנשים בעולם – תושב מדינה שרוב מי השתיה שלה באים מהתפלה ושאישתו דוקטורית לטיהור מים. אז אמרתי לו שכבר יודעים להתפיל מים אבל לדעתי הנחיתות על הירח הם קונספירציה. א
עדי ואילון עושים התפלה
יש לנו זוג חברים שהבן שלהם שלהם בגן של אילון. הסתבר שהאמא יהודיה ושלפני הלידה היה ריב בינה ובין אחותה על מי תקרא לילד שלה אורן. כן כן, אתם שומעים נכון, אורן. א
אף אחות לא וויתרה ובסוף במין משפט שלמה החליטו שאף אחת לא תקרא לילד שלה אורן
.TheOren במקום זה החברה שלנו קראה לילד שלה 'האורן'א
Aoren שהוגים את זה ת'ירֵן. לפי ההגיון הזה אני צריך להיות
זו המיטה של "האורן" השני
באוגוסט עדי הלכה לשבוע בסמינר גורדון ואבא שלי בא אלינו לביקור לבלות איתי ולעזור עם ילדים כי אני הייתי קצת נכה אחרי ניתוח בכתף.א
לא היה קל לטפס לשם
הלכנו לטייל בארבורטום – גן בוטני ענק של עצים וצמחים ובעת הביקור, גם לגו. הנה תצוגה של אומן פסלי לגו
הבחור הזה של הלגו מטורף – הטווס הזה למשל עשוי מלמעלה מ 250,000 חתיכות לגו
איך לעזעזל מתכננים כזה דבר. ואיך בונים את זה? ואיך זה בכלל מחזיק? קסם
וכמובן הנכדים הרוויחו זמן איכות עם סבא גדי
דרום דקוטה
black hills באחד החופשים לקחנו חמישה ימים וקפצנו לטייל בדרום דקוטה באיזור ה
יש שם את עדר הביזונים החופשי הגדול בארה"ב
המדבר כידוע מלא זוחלים
בגדול דרום (וצפון) דקוטה ידועים בתור מקומות לא תרבותיים מלאים שדות תירס, מרחבים לא ממומשים וחוואים חמושים. בפינה הדרום מערבית פתאום מתחלפים המישורים בהרי גרניט, שבאחד מהם חרטו את דמויותיהם של ארבעה נשיאים:א
יש אחד שתמיד מסתירים לו
הפסל הזה, שנראה ממלכתי מאוד הוא פרי מוחו הקודח של אדם אחד שנוי במחלוקת ומגלומן. אחרי שכבר בערך 60% היו גמורים הוא סוף סוף הצליח לקבל מימון ממשלתי לסיים את הפרוייקט. האדמה נלקחה מהאינדיאנים שפעם גרו שם והיום עובדים על עוד פרוייקט חציבה אפילו גדול יותר – גלעד לאחד הלוחמים האינדיאנים הגדולים
קראו לו "קרייזי הורס", יעני – סוס משוגע
במהלך הנסיעה ישנו לילה במלון. בבוקר קמנו לקולו הרך של אילון שלהפתעתינו הרים את הטלפון בחדר ודיבר עם מישהו. הנה החלק של אילון בשיחה, כפי שלמד יפה יפה מפרקים של סמי הכבאי:א
Hello, fire service please. Yes, it’s an emergency!
ומייד נכנסנו גם עדי ואני לשיחה:א
אילון – לאאאאאאאאאאאא!!!א
הנה לכם דוגמא לטלוויזיה לא חינוכית.א
אהה, גם אני
עדי מדגמנת אגם
בכבישים של דרום דקוטה המהירות המותרת היא 130 קמ"ש – הגבוהה בארה"ב, כנראה שהם פשוט רוצים לעבור מהר את כל השטחים הריקים. אולי בשל כך, היא אחת המובילות בתאונות דרכים ויש להם דרך מקורית להילחם בתאונות – עם שלטים: לאורך הכבישים פזורים שלטים; בכל מקום שבו מישהו קיפח את חייו ניצב דומם שלט ועליו מילות חוכמה:א
היתרון הגדול בשלטים הוא שניתן לראות בבירור איפה האיזורים המסוכנים בכביש. למשל, צפיפות השלטים גדלה משמעותית בפניות חדות וכשאתה מתקרב לפנייה ומחכים לך שם חמישה ז"לים כאלו, תאמינו לי, אתה מאט. במותם ציוו לנו את החיים.א
.פוסט מורטם וייז שבו קהילת הגולשים לשולי הכביש מסמנים מקומות מועדים לפורענות,crowd sourcing למעשה זה מין
בקרוב האפליקציה.א
אילון
אילונצ'וק כבר ילד גדול, כמעט בן 4. משהו בהגיון של השפה קוסם לו והוא אוהב להמציא בניינים ונגזרות חדשות. למשל, אילון המציא צליל גנרי לכל פעולה – בניין קְטִיל: אם שוטפים את הרצפה זה עושה שְטִיף, שְרִיף נשרף הנר וקְלִיף נקלף התפוז. מאוד שימושי וגם מגניב, או כך חשבנו עד שהתגלו פעולות שלהן בניין קְטִיל נשמע פחות טוב: הסירה שטה על המים שיט! או אפילו יותר גרוע – מערבל הבטון שפך את כל הבטון – שפיך!א
מזל שאף אחד כאן לא מבין עברית. או אנגלית.א
לאילון גם לוגיקה מיוחדת, למשל השיחה הבאה כשאילון ואני מסתכלים מחלון הבית:א
אילון: איזה עץ זה?א
אורן: זה עץ מייפל
אילון: אז גדלים עליו פנקייקים?א
הנה, בכל זאת יש אחד כזה
בגלל שאילון לומד עברית רק משיחות איתנו, יש לנו ניסוי מעניין שבו צריך להבין הקשר של מילים מאינטראקציה עם שני אנשים בלבד. יש כל מיני הכללות שקשה לעשות ככה.א
למשל, חשבו על המקרה הדימיוני שבו אתם נמצאים בסין ולומדים סינית מאדם אחד. אתם מְתַקְשֵרים רק איתו והוא מדבר אתכם רק סינית. אחרי איזו תקופה אתם כבר מבינים קצת שמות של עצמים ובעיקר הצלחתם להבין איך קוראים למורה שלכם. זה באמת קל כי כל פעם כשהוא מדבר על עצמו הוא מתופף על החזה ואומר "משה". אז כנראה שקוראים לו משה. כמו כן, כל פעם שהוא מדבר אליכם הוא אומר תחילה "אהרן" אז אתם מבינים שכנראה, בסין, לכם קוראים אהרן.א
יום אחד אתם מחליטים שהנה אתם מוכנים לנסח משפט ראשון, אוזרים אומץ ומנסים:א
אהרן רוצה לעשות קניות עם משה
להפתעתכם הרבה "משה" מניד את ראשו לשלילה, אומר "לא, לא" ומתקן אתכם:א
משה רוצה לעשות קניות עם אהרן
!?WTFמשה!א
זה באמת נראה מאוד מוזר עד שמחליפים את "משה" ב"אני" ואת "אהרן" ב"אתה".א ובאמת בהתחלה אילון התבלבל וכשהיינו שואלים אותו "אתה רוצה ללכת לשחק בחוץ?" הוא היה עונה "כן, אתה רוצה!". ורק אז חשבתי על זה – בעצם, איך הוא אמור לדעת?? אח"כ הסברנו לו וזה הסתדר.א
דקל
דקל כבר בן שנה וחצי, ילד חמוד וחייכן:א
What?! I'm hungry!
Mommy, I have this strange feeling… It's the frost-byte sweetie, it's setting in
כשהיה תינוק, היה לו מראה כ"כ גנרי של תינוק, שהדרך היחידה לזהות אותו בתינוקיה היתה על דרך השלילה: הייתי עובר על כל התינוקות ואחרי שהייתי שולל מי בטוח לא שלי, מי שנשאר הוא כנראה דקל.א
boolean <T> isDekel(T baby){…}
בתינוקיה של דקל יש מיטה לכל תינוק והמיטות תמיד ריקות. זה לא שהתינוקות לא עייפים – הם פשוט לא מסוגלים לישון במיטות וזה בגלל שחוקי המקום אוסרים להניח אותם על הבטן, אוסרים לכסות אותם עם שמיכה ואוסרים להכניס למיטה כל בובה או חפץ אחר שעוזר להרדם. אז איפה הם ישנים??א
או – טוב ששאלתם: לכל תינוק יש גם כסא נדנדה, כזה שלא תומך בגב ושמרגיל את התינוק להרדם בנדנוד תמידי – כל מה שההורה לא רוצה שיקרה. ועם זאת, על הכסאות אין שום הגבלות: שם עוטפים את התינוקות בשמיכה כמו מומיות, מקיפים אותם בבובות רכות, בחום ואהבה – רק שישנו כבר. איזה טמטום.א
עדי
אך, זאת עיר
בשעה טובה עדי קיבלה משרת חוקר(ת) בטכניון!! כשיצאנו מהארץ לפוסט במינסוטה, פסגת השאיפות הייתה לקבל איזושהי משרה בארץ, בכלל לא משנה איפה ואיך. יודעי דבר אומרים שצריך לחכות שמישהו יפרוש או ימות כדי לקבל משרה. והנה, עם עבודה קשה, קצת מזל ובלי שאף אחד ימות – קיבלנו הרבה יותר ממש שקיווינו.א בשל כך ובהתאם לזאת – אנחנו מסיימים כאן את הפוסט וחוזרים ארצה!א
כן, אחרי שנתיים וחצי של בקטריות וקור עדי חוזרת לארץ ע"מ לחקור חרסיות בחום. עוד יש כמה פרוייקטים שצריך לסיים, כמה מאמרים לכתוב אבל אם להתרשם ממספר השעות שעדי מבלה כעת במעבדה, נראה שהיא באס"ק. או בעצם אס"פ.א
סוף דבר
זהו, נגמר, עברו שנתיים וחצי בחו"ל ואת השורות האלו אני כבר כותב מהבית החדש בטבעון. אני יודע שכל חוויה של פוסט או רילוקיישן היא שונה ולכן אומר רק לגבי עצמי: א
למרות שלא היה קל ולא תמיד הסתדרנו שם, הרי מהשונה והאחר למדנו, מהקושי והקור התחזקנו ומהמרחק והבידוד אנחנו שמחים לחזור. פגשנו אנשים טובים באמצע הדרך וראינו נופים מדהימים וגילינו את נפלאות האמאזון.א
אני רוצה להקדיש שיר אחרון לתקופה ולמדינה – הקשיבו טוב למילים.א
הנה שוב אני מעדכן מהמקום שבו התחממות גלובאלית היא לא מילה גסה ואפילו יש שמשאירים את האוטו דולק שעות נוספות – אולי זה יקדם משהו. שוב הגיע האביב, הדשא כ"כ ירוק וטרי שבא לי לצאת ולהתנפל עליו עם מזלג ורוטב אלף האיים. בחוץ סנאים רודפים אחד אחרי השני במחולות חיזור ואקא וחבורת האווזים שלה עושים לדשא מניקור.א
בפוסט הזה אני אסביר למה עודף כבאים זה לאו דווקא טוב, נגלה יחד מה האמריקאים מסוגלים לטגן (ואפילו לאכול), למה גן הילדים הכי מרשים בעולם הוא הגן של אילון ועוד קצת על הפנטזיות של האמריקאים. א
Minnesota State Fair
פעם בשנה, בסוף הקיץ מתקבצים כל האמריקאים בסביבה לחגיגות הסטייט פייר – מין קרנבל ענקי שנמשך עשרה ימים ומקבץ בתוכו את כל תמצית האמריקאיות של המיד-ווסט, כלומר מדינות מרכז ארה"ב. במתחם שעומד ריק כמעט כל השנה ומחכה לאירוע הזה, מתקבצים מגדלי – בקר, סוסים, חזירים וכבשים מהאיזור, ומשוויצים בפרי חוותיהם. יש ביתן שבו כל יום פרות ממליטות מול עיניהם של המבקרים (מכניסים אותן להריון בתזמון כך שתהיינה המלטות לכל אורך האירוע). מגיעים גם החקלאים – מגדלי הדלועים הענקיים ומלפפונים נפילים, עגבניות בגודל של סיר פלא ועוד מיני מוטציות שמתחרות ביניהן על תארים יוקרתיים. מגיעים כוורנים עם מיטב נופת דבשיהם ויש גם תחרות פיסול בדונג.א
כבשה גזענית – אם תאמרו לה שהיא הכבשה השחורה במשפחה, זה לא יגמר טוב
המתחם הומה אדם ובהמה, יש לונה פארק עם קרוסלה ורכבת עילית שמנסיקה מבקרים אל מעל להמון המתהולל. יש ליצנים ואנשים על קביים, אבל הסטייט פייר ידוע בעיקר בשל האוכל המוגש בו: המתחם גדוש דוכני אוכל עם מכנה משותף אחד – טיגון עמוק! כאן הביאו לידי שלמות את אומנות הטיגון ואין מאכל שנמלט מן השמן המבעבע. מטגנים שם תפוחי אדמה ותפוחי עץ, עופות נקניקיות ובשר, עוגות שלמות, גלידה, מלפפונים חמוצים ואפילו חטיפי שוקולד. את כולם טובלים קודם בעיסת בצק דביקה ואז מטגנים עמוק עמוק. בהתחלה זה נשמע לי דווקא די טעים, אבל אחרי שניים-שלושה דוכנים הרגשתי אני כמו עוף מטוגן, ולו הייתי יוצא לשחייה בים הצפוני, אני בטוח שהיו צדים אותי ומאירים בעזרתי את רחובות אירופה.א
חמושה בשני שוקיים מטוגנים היטב של הודו, עדי מאכילה את דקל
אם אתם רוצים עוד דוגמאות לתרבות הבישול האמריקאית, הנה שני ספרים שמצאתי בחנות:א
הפירות על העצים
בקיבוץ, פעם, היית הולך ואוכל פירות מהעצים. כמעט תמיד רק מהעצים שמותר, אבל, לפעמים, אני מודה, גם מאלו שלא מותר היה. בייחוד הייתי עורג לעצי השסק העמוסים – אשכולות של שסקים כתומים היו פיתוי גדול מדי עבורי. וכך גם עצי הגויאבה, הרימון, הקלמנטינה, אגוזי המלך, אגוזי הפקאן וכו.. מנהג אכילת הפירות מהעצים לא עזב אותי מעולם, ומי שבא בעונה הנכונה ימצא אותי קוטף שיקמים מפוייחות מהעצים בהרצליה או גויאבה מעושנת מהעץ ליד השופרסל ברמת אביב (יש כזה, נשבע). לכן, עכשיו שאני כאן, היה לי טבעי לנסות גם את הפירות מהעצים המקומיים. בגדול יש כאן שלושה: עוזררים, תפוחים וערמונים.א
נראה טעים – לא?? למה לסנאים מותר ולי לא
עץ עוזררים עמוס לעייפה
מראש אני מגלה לכם שכל נסיונותי לאכול פירות מהעצים כשלו כשלון חרוץ.העוזררים נראים נהדרים – גדולים, עסיסיים וצבעוניים אבל הם לא באמת מבשילים (לפחות לא לטעם אדם, לא שמעתי את הסנאים מתלוננים). ניסיתי, באמת, ניסיתי, לפחות דגימה מכל אחד מהעצים אבל כולם כווצו לי את הפה והשאירו שם טעם מר איום ונורא. התפוחים כנ"ל – לא אכילים והערמונים, נו טוב, קטפתי, ייבשתי וקליתי בתנור כמו שצריך, והם קיבלו את פני עם טעם של עיסת קמח רטובה. באסה.א
הערמונים הקלופים והקליפה
שתדעו, פעם היו בארה"ב יערות גדולים של ערמונים. לפי הערכה אחת, עד שנות הארבעים, אחד מכל ארבעה עצים ביערות האפלאשים, המשתרעים מג'ורגיה שבדרום ועד לקנדה שבצפון, היה עץ ערמונים. ואז, בשנות הארבעים הובאה לכאן בטעות מין פטריה שחיסלה את כולם! ממש, עד האחרון… ככה הם נראו אז: א
מכבי האש והשרפות
לאמריקאים יש פֶטִיש עם כבאות והצלה. הכבאים כאן הם גיבורי על, בטח מאז אירועי 11 בספטמבר, אבל גם לפני כן – האמריקאים מתים על הכבאים שלהם ובטוחים שהם כל-יכולים. בהתאמה, גם הכבאים כאן בטוחים שהם יכולים הכל, מה שמוביל לאחוזי תמותה גבוהים של כבאים אמריקאים ביחס לחבריהם האירופאים והאוסטראלים. יש לנו זוג חברים כאן, כבאי וכבאית. הבחור הוא כבאי מוצנח, כזה שזורקים אותו באמצע השרפה ביער ומקווים שימצא דרך לכבות אותה (טיפוס טיפוס הבחור), ושניהם טוענים שהכבאים בארה"ב מצפצפים על הוראות הבטיחות. לא פעם תמצאו כבאי מסתער לתוך בית בוער, גם אם אין בו נפש חיה, ע"מ להציל את תכולת הבית ולצאת גיבור. תמות נפשי עם פריטים.א
עוד דבר שלמדתי הוא שמעל צפיפות כבאים מסויימת ליחידת שטח, כמות השריפות גדלה ולא קטנה. יש לכך שתי סיבות: האחת היא כבאים שיכורים שרוצים להיות גיבורים, אבל השרפה המתאימה לא מזדמנת לה. צ'יק צ'ק הם מציתים חלקת עשבים והפלא ופלא! – מגיעים לפני כולם לכבות אותה. חברתנו הכבאית הייתה בזמנו אחראית לחקירת המקרים הללו. היא אמרה שרוב הפעמים תופסים אותם (על חם), כי הם מגיעים לשריפה מהר בצורה מחשידה, לעיתים, עוד לפני שמישהו הספיק להתקשר למכבי האש. הסיבה השנייה פחות מצחיקה וקשורה גם כן לכבאים שיכורים – אלו שחוזרים מתוסכלים הביתה להכות את ילדיהם, והילדים גילו, שכשיש בחוץ שריפה אז אבא לא בבית…א
הגן של אילון
עכשיו שגם דקל נמצא בגן, אני רוצה להגיד כמה מילים על הגן המופלא הזה. לכל מי ששולח את הילדים שלו לגן בארץ – זה יבאס לכם את הצורה. טוב, אז איפה להתחיל?א
הכי חשוב – הגן תמיד פתוח. כלומר הוא עובד שני-חמישי מ 06:00-18:00 והוא סגור 12 ימים בשנה בלבד! מתוך אותם 12 ימים, שלושה הם ימי השתלמות של המורות. זה די מדהים, ביחס לגנים בארץ שסגורים שבועות על גבי שבועות בחגים ופתוחים 07:30-16:00 במקרה הטוב. כאן זה גם בוקר מוקדם וגם צהרון והכל עולה לנו 1000 דולר לחודש לילד. המחיר כולל ארוחת בוקר/צהריים/ארבע, מגבונים, חיתולים ומטרנה (לתינוקות).א
בגן מאמינים שמשחק בחוץ הוא חשוב, ואת הילדים לוקחים החוצה כמעט בכל מצב
במבט ראשון זה נראה באמת מרשים – וואו, לוקחים אותם החוצה באפס מעלות… פששש! אבל אז נזכרים שבארה"ב מודדים במעלות פרנהייט, ואפס פרנהייט זה 17- מעלות צלסיוס. כן, כן, בטמפרטורה שבה מים הופכים לאבן, שבה כל הברזילאים מתים ומכוניות צרפתיות לא מתניעות, יותר קר משהגיע אי פעם על פסגת החרמון הזוהרת – ילדים מגילאי שנה עד חמש יוצאים כאן לשחק בחוץ. ואני ראיתי את זה קורה. מה זה אומר על הסטנדרטים שלנו – על מה שאנחנו מחשיבים כסביר או לא סביר? הכל יחסי.א
אם אתם חושבים שזה מרשים, אז תדעו שיש גם הוראות מחמירות מתי יש לסגור את הגן כי קר מדי. המגבלה היא 35- צלסיוס. אם הטמפרטורה יורדת מתחת ל35- אז סוגרים את הגן וזה כבר קרה פעמיים מאז שהגענו. אני מניח שהבעייה העיקרית בטמפ' כזו היא להורים שדוחפים את הילדים בעגלות לגן (יש לא מעט כאלו שגרים בסביבה) ובקור כזה, העגלות, שלא נאמר הילדות שבפנים, מאבדות מהאלסטיות שלהן.א
על האש עם השכנים
בסוף הקיץ הקודם עשינו על-האש אחרון עם השכנים בחוץ. המגורים שלנו הם קצת כמו קיבוץ, ומקובל בספונטניות להזמין את השכנים להצטרף לארוחה על הדשא. השכנים הגרמנים שלנו הניחו ערימה של נקניקיות חזיר על האש ובדיוק אז הצטרפו לארוחה השכנים ההודים. הגרמנים מיד קפצו והבטיחו להודים שאין מה לחשוש – הכל בשר חזיר ואין אף פרה שנצלית שם בטעות. זה כמובן הצחיק אותי מסיבות ברורות. אם חושבים על זה, הרי יהודים לא אוכלים חזיר כי הוא טמא וההודים לא אוכלים פרה כי היא קדושה. כלומר, אם חיה טהורה מדי אסור לאכול אותה, ואם היא מלוכלכת מדי אסור גם כן, ורק חיות עם רמת הגיינה בינונית, נאמר – כאלו שמתקלחות פעם בשבוע ומקנחות את האף עם ממחטה – אותן מותר. בעוד החזיר כבר מזמן לא חיה מלוכלכת ומסוכנת לאכילה, הפרה תהיה קדושה לעד. ואני אומר – אם כבר אדם מחליט לשמור על אמונה שאין בה הגיון, לפחות כדאי שאי-ההגיון יהיה אינווריאנטי לזמן.א
השלכת
לאוסף החוויות שאני חווה כאן לראשונה, הכי מרשימה ויפה הייתה השלכת
התמזל מזלנו וזכינו לשנה עם שלכת מרהיבה ממש. כמעט כל העצים מרשימים בגוונים של מבצעי סוף העונה: הגינקו בצהוב זוהר, האלונים בצבעי ברונזה ואדום מטאלי, אבל הכי יפים, הכי הכי יפים באמת הם עצי המייפל:א
האמריקאים מטפחים קולטיווארים (תתי-זנים) של מייפל שמתאפיינים בעלי שלכת מרשימים. לא פחות מרשימים הם השמות שלהם כמו
.Autumn Blaze או Red Sunset
באלו לוהבים העלים ומאדימים כל כך, עד שנראה שהעץ עולה בלהבות. בחיי. את הזנים הטובים ביותר הם שותלים ברחבי הערים וזה תענוג אמיתי. ככה העלים מתחלפים מירוק לצהוב ולאדום ("כמו רמזור" אילון אמר כשהסברתי לו על התהליך) בסוף הסתיו ונותנים לך תחושה שאתה צולל בתוך ציור של מונה.א
הפנטזיה של האמריקאים על יחסים בין אישיים
יחסי החברות בחברה האמריקאית סובלים מדו-משמעות – מין מתח תמידי קיים בין המצוי לרצוי. ככלל, אני חושב שאם רוצים לדעת על מה אנשים בחברה מסויימת חולמים, די להסתכל על הסרטים והסדרות שהם יוצרים, והאמריקאים לדעתי פשוט רוצים להיות מעושרים בחלקם. בסדרות ובסרטים, לטובים יש בתים יפים עם גינה והמון דשא, אישה רזה ותמירה וילדים בלונדיניים. מנסיוני ככה פחות או יותר באמת נראים האמריקאים שהצליחו בחיים. יש גם המון סרטי גבורה ומלחמה – גיבורי על שולטים במסך הגדול וציידי ערפדים במסך הקטן. לאמריקאי הממוצע משעמם נורא והוא חולם וממלל גבורות ישראל בין בייגל לדונאט. ומה אפשר לומר לגבי קשרי חברות? מצד אחד האמריקאים מבודדים. בתיהם מסוגרים בפני זרים וחברים – הזמנה הביתה, לתוך מבצר הפרטיות היא אירוע רשמי וחשוב. מצד שני הפנטזיה של חברות אמריקאית היא ההפך הגמור – ויעידו פריינדס וסיינפלד: חברים שהדירות שלהם צמודות והם נכנסים ויוצאים זה מביתו של זה באין מפרע, כמו בקולג'. חברים שמתחבקים ובוכים יחדיו, שמדברים על הכל ואין ביניהם סודות. וכמה שהמציאות האמריקאים מסוגרת, ככה הם מרהיבים עוז לחלום על חברות אמת, כזו של חברים לנשק – חברות דם. דיסוננס קוגנטיבי, או, זה המונח שחיפשתי. אני חושב שכשישראלים רואים סדרות על חברות ישראלית, החברות עצמה לא משמשת מושא הערצה. השלישיה ב"רמזור" הם חמודים, אבל אני מאמין שלרובנו יש חבר כזה או אחר שרמת הקרבה אליו דומה לזו שבסדרה. אבל לא כך כאן, חברות כמו של ג'ורג' וסיינפלד יש רק בסרטים ואני חושב שהאמריקאים מפיקים הנאה נוספת מצפיה בסדרות האלו שאנחנו לא – מין חמוץ מתוק כואב כזה בבטן, כמו אדם נכה הצופה בסרט על ריצה.א
pardon my reach אפרופו פרטיות – כאשר המלצרית מפנה את השולחן היא בד"כ תגיד משהו כמו
כלומר, סליחה שעקב העבודה שלי אני חודרת למרחב הפרטי שלך. איך עם התנהגות כזו הם מצפים ליצור חברים?א
מגדלים מקומיים? מטע האבוקדו הקרוב ביותר נמצא אלפיים קילומטר מכאן. קשקשנים
כמובן שזה ללא שומן – זה סוכר! מה שהם לא מבינים זה שהמוצר הזה מפוצץ בסוכר
דקל
אז מעשה שהיה כך היה: שתיים לפנות בוקר, קפוא בחוץ (15 מתחת לאפס) ועדי מקפיצה אותי במילים האלו: "אורן קפוץ!". טוב, אני מגזים אבל לא בהרבה. ירדו לה המים ואנחנו ישר על זמן פציעות. מראש הכנתי רשימה של שישה שכנים שהתנדבו לבוא, אפילו באמצע הלילה, לשמור על אילון. כשאני אומר "התנדבו" צריך להבין את זה בקונטקסט החברתי שמתאים לאמריקאים, כלומר, אמרנו תוך כדי שיחה שאולי נצטרך שמישהו יבוא בהתראה קצרה לשמור על אילון והם אמרו "בטח, תתקשרו אלנו ונבוא בכל שעה! (סימן הקריאה במקור)". שישה שכנים היו ברשימה ואפילו אחד לא ענה לטלפון. גם כן מעצמת על(ק)…א
בקיצור – בסוף אחד ענה לטלפון, אמר שהוא היה רוצה לבוא אבל יש לו עבודה בשש בבוקר. בשלב הזה עדי כבר היתה על הרצפה עסוקה בלדחוף את הילד החוצה, אז אמרתי לו "שמע, לא, תגיע". אז הוא הגיע. נסענו לבית החולים, בדרך משטרה חוסמת את הירידה לכביש המהיר – הייתה תאונה. בד"כ מי שעוצר ליד ניידת בלילה ופותח את החלון יורים בו. עצרתי ליד הניידת ופתחתי את החלון. השוטר הציץ פנימה ומייד הבין שאו שהוא נותן לנו לעבור, או שהוא מפשיל שרוולים ועוזר לי ליילד. נתן לנו לעבור במחסום. החנתי את האוטו בקדמת בית החולים, סחבתי את האמא פנימה ותוך שעה דקל היה בחוץ.א
רגע – מצלמים? עוד לא הספקתי לגדל גבות
כשיצאנו מבית החולים, יש נוהל שבו מפקחים על ההורים שמוציאים את הגור-אדם החוצה בקור-כלבים. יש דלת מיוחדת בחנייה שאליה אפשר להגיע ממש עם האוטו. את הבעל שולחים חצי שעה מראש לחמם את האוטו ואז אחות מלווה את האם והילד עד לאוטו.א
אם אסקימוסים היו משתמשים בסל קל, ככה זה היה נראה
Donna Randal בביקור הראשון במהלך ההריון עדי טופלה ע"י אחת הרופאות המילדות בקליניקה שלנו ששמה
מיד התרשמתי שזו בחורה רצינית: שחורה, עם רסטות וידיים משורגות שרירים, רגועה ואינטלגנטית. היא בדקה את עדי, מתנוענעת בקצב רגאי פנימי, מדברת עם עיניים חצי עצומות כמו נהנת מחומה של שמש טרופית דמיונית. במהלך ההריון היא הייתה היחידה שהתעניינה בנעשה בבית במהלך "צוק איתן" ובכלל, הראתה בקיאות בנעשה בארץ.א
WTF? ואז באחד הביקורים היא שלפה הזמנה ונתנה לעדי – "את מוזמנת לבוא לחגוג איתנו את בר המצווה של בני יעקב אהרון"א
זה מפתיע מהמון בחינות. קודם כל – היא יהודייה? לא הייתי מאמין, וחוץ מזה, ממתי רופא מזמין את המטופל שלו לבר מצווה של הבן? מאוד לא אמריקאי. בסוף לא יכולנו לבוא למסיבה אבל שלחנו מתנה, ועד היום אנחנו לא יודעים למה ואיך בדיוק היא יהודיה. עדי התביישה לשאול.א
חכו – זה לא הכל. באחד הימים סיפרנו לאבא של עדי את הסיפור על הרופאה המוזרה וניסינו לחפש אותה בגוגל ע"מ להראות לו תמונה. הנה מה שעלה:א
מסתבר שהיא אלופת מינסוטה בבניית גוף בשמונה השנים האחרונות! וזה בנוסף לזה שהיא הגניקולוגית המבוקשת ביותר ב"קופת החולים" שלנו. מה שאפילו יותר מדהים הוא שהיא בת שישים! כן כן, זו היא בת שישים שם בתחרות. היא התחילה להתאמן רק בגיל חמישים כשהיא הרגישה ש"צריך לעשות משהו" והלכה לחדר כושר. התחילה להתאמן, כנראה עשתה שם רושם על אנשים אז שאלו אותה "לקראת מה את מתאמנת?". ואז היא אמרה לעצמה – וואו, אני צריכה איזו מטרה, והתחילה להתאמן ממש ברצינות. בחורה בלתי רגילה.א
דונה לפני האימונים – תמונה שמופיעה באתר של בית החולים
אילון
אילון ילד מקסים וחמוד, מין איטריה דקה ומחייכת – שָחוּם מִשְחוּם בקיץ ועמיד בקור בחורף. בקיץ הוא גולש על אופני הבאלאנס עם ילדי השכנים ובחורף גורר אותי לתחנת הכיבוי הקרובה לקפוא מחוץ לחלון בזמן שהוא מסתכל על הכבאיות שבפנים. אפילו חיברתי על זה שיר. אילון אוהב לחדש את השפה העברית והנה כמה פנינים:א
אבא: אילון, יש לך פריחה סביב הבולבול… אילון: יש לי כדור פורח על הבולבול!א
מפטפט שלג בלי הפסקה (על משקל מטפטף גשם)א
בבוקר אוכלים גרמולה, בקיר זורם שחמל ולאבא על הלחי יש שזיפים
במסעדה של הפיצה יש פיצרית שמביאה את האוכל
אבא – כזה אני רוצה כשאני מקבל רשיון – בסדר?
אבל גם כזה זה בסדר
מאכיל פרפרים במוזיאון המדע
בין הדברים שהוא מצטיין בהם הוא פירוק בייגל מכל צימוקיו ואכילתם בנפרד. אילון מסוגל לעשות דה-צימוקיזציה לבייגל תוך דקה וחצי ולהשאיר את הבייגל כמעט שלם. בנוסף, אילון גם אח גדול מקסים וחמוד!אבובבנוסף
עדי
עדי עובדת קשה, מנסה לפרסם ולפרסם ולפרסם וגם לעשות מחקר מדעי אם אפשר בין לבין. ההריון היה ארוך ולא נוח במיוחד, ועדי הסתובבה עם פתיחה בשלושת החודשים האחרונים. בכל יום חשבנו שזהו זה – היום היא יולדת! אבל לא. זה היה די מתיש ואיכשהו, בשילוב של נחישות והתעלמות מוחלטת מהצעות הרופאים – עדי הצליחה להחזיק אותו בפנים עד שבוע 39. הלידה היתה קצרה ואינטנסיבית ועדי היתה גיבורה אמיתית!א
כעבור חודש וחצי נסענו לארץ לשלושה שבועות ע"מ שתוכל להתראיין למשרות באקדמיה. הפוסט-דוק בחו"ל אינו מטרה בפני עצמה, הוא רק קרש קפיצה למשרה אקדמאית בארץ ולכן, אם יש כבר משרה אז אפשר לחזור לארץ, ויפה שעה אחת קודם. עדי עבדה עד לרגע הלידה וגם "חופשת הלידה" (באמת צריך למצוא לזה שם אחר..) עברה בעבודה רצופה בכל רגע פנוי ע"מ להתכונן לנסיעה לארץ. בארץ בסה"כ הלך טוב ואנחנו מקווים שנוכל לחזור בשנה הקרובה אם הכל ילך חלק.א
עדי מבדרת גם את ילדי השכנים
בנתיים עדי חזרה לעבוד ואת דקל שמנו בתינוקיה בגן של אילון. את התינוקות אסור להם להוציא החוצה כשמתחת לאפס למרות שאני בטוח שהם רוצים. עדי בזמן האחרון גם מאוד השתפרה בבניה עם קוביות
זו כבאית אש בתחנת הכיבוי אם לא הבנתם
א
אורן
לצערי נפצעתי בכתף ומאז אני לא יכול לטפס. החיים בלי טיפוס הם קצת פחות טובים, כלומר, הרבה פחות טובים, למעשה, ממש על הפנים, ואם לדייק – באסה טוטאלית. ע"מ לשמור על כושר ושפיות, בתקווה שבאחד הימים אחזור לטפס, אני נאלץ ללכת למקום נאלח ומונוטוני, סינטטי ומשעמם – הלא הוא חדר הכושר. הפעם האחרונה שביקרתי בחדר הכושר, לקח לי זמן להזכר, היתה בשנת 1998. לזכותו, חדר הכושר התקדם מאוד מאז ימי הקיבוץ והוא היום מלא במכשירים שמעולם לא ראיתי שכמותם. אחד התמוהים ביותר הוא ה"אליפטיקל". כשעליתי עליו בפעם הראשונה זה הרגיש כ"כ מוזר ותהיתי לעצמי – למה זה טוב? כלומר, לאיזו פעילות שאדם עושה במהלך חייו יכול המכשיר הזה להכין אותך? שחייה אומנותית? טביעה איטית בבור זפת? הדבר היחיד שאולי קצת דומה היא ההליכה של ארמסטרונג על הירח, וזה, תסכימו איתי, לא קורה לעיתים קרובות.א
כזו חבורה של פיסחים, גידמים חיגרים וצולעים לא ראיתם מימיכם. מי שמתאמן שם הוא או אדם ששוקל יותר ממאתיים קילו, או עקום, מקופל ומעוקל בצורה כל שהיא. או פצוע כמוני. להגנתי יאמר שעם הכתף הפגועה, אני מסתדר שם מצויין – ראש לשועלים, ולא מרגיש יוצא דופן עם התרגילים המוזרים שאני מבצע – להיפך, אני חלק מחבורת נכים גאה!א
יצאתי לטרק בצפון מינסוטה כמה ימים לבד, ממש, עם תיק גדול, אוהל ומלא אוכל כמו פעם
גם אני, כידוע, אוהב לשחק עם פרפרים
את הזמן שהתפנה לי מהטיפוס והאנרגיות העודפות אני משקיע בדברים אחרים, בין השאר בלימוד פסנתר. לכבוד הפציעה קנינו פסנתר נהדר וזה ממש תענוג שיש שוב פסנתר בבית.א
שרים בחנוכה
משפחה
למרות שאנחנו רחוקים, וגם לא גרים במקום מאוד אטרקטיבי (נניח גם טוקיו היא רחוקה אבל יש סיבות טובות להגיע לשם), למרות כל זאת זכינו להמון ביקורי משפחה: בחורף הגיע אחותי אביבית לבלות איתנו כמה ימים וציפי אמא של עדי מגיעה לכאן תדירות, ממש כאילו היא בירושלים ואנחנו בתל-אביב
אבא של עדי קופץ לביקור, כל פעם שהטיסה שלו ממיאמי ללאס-ווגאס במקרה עוברת דרך מיניאפוליס (אחרי שהוא עבר בדרך בדנוור, דאלאס ווונקווור ע"מ לצבור מיילים)א
Business Class
בסוף החורף נסענו לארץ לענייני עבודה וכמובן גם משפחה. קיבלנו מנה גדושה וברוכה של הורים, אחים והמון המון בני דודים מקסימים, שאימצו את אילון ודקל כאילו הכירו אותם כל חייהם
דקל בודק את סצנת הביביסיטריות המקומית
דורית
באמצע ינואר נפטרה דודתי דורית. לא הייתי שם לראות איך נלחמה בגבורה ולא ישבתי כשאר בני המשפחה ליד מיטתה לילות כימים. דורית עברה טיפולים קשים וכמה שבועות לאחר שנראה שמצבה משתפר ולאחר שחזרה הביתה, התמוטטה, אושפזה ונפטרה. דורית היתה בשבילי גיטרה ושירים, חום, אהבה ומשפחה.א
יהי זכרה ברוך.א
סיום
הנה החורף עבר, השלג חלף הלך לו. העצים שוב ירוקים, הילדים שוב משחקים. אנשים שוב מברכים זה את זה לשלום כאילו אין ולא היה חורף מעולם. שוב אנחנו אוכלים ארוחות בחוץ בערב ומטיילים בפארקים:א
זה כנראה הקיץ האחרון במינסוטה, אנחנו מתכננים לחזור עד האביב הקרוב לארץ. לפני כן עוד צריך להספיק לפרסם כמה מאמרים, לגדל כמה ילדים ולטייל כמה טיולים לפני שמגיע החורף, אבל בגדול זמננו כאן קצוב.א
headoflineblogging 
