Relocation

מה אפשר לעשות עם כבשה אורגנית? ממה יש להישמר אם אתה דוב בקנדה? מה גילינו לגבי הקפה בסיאטל ומה הגישה שלנו לחינוך מיני של ילדים? את כל אלה ועוד שטויות תוכלו לגלות בפוסט הבא שמוקדש לשנה שבילינו בארצות הברית. מקווה שתהנו.

היינו שנה ברילוקיישן לארצות הברית, גרנו ליד סיאטל. וחזרנו.
"אז למה חזרתם?"
זה מה שכולם שואלים.
היה שם טוב, קל, נעים. על ישראל עברה שנה קשה, אחרי שנה איומה, אחרי… ובכל זאת, אני אנסה להסביר בבלוג למה שם זה לא הבית. לפחות לא שלי.

אני עברתי לעבוד במיקרוסופט ארה"ב, עדי עבדה באוניברסיטה של וושינגטון ואת הילדים פיזרנו בבתי הספר הציבוריים הקרובים לביתנו. חששנו שהילדים יתקשו עם האנגלית אבל הם הסתדרו בקלות. הילדים של היום מוצפים באנגלית – ביו-טיוב, במיינקראפט, זרעי השפה נמצאים בתוכם, רדומים, מחכים להזדמנות לפרוץ. אחרי חצי שנה הם עברו לדבר ביניהם באנגלית.
חששנו ממזג האוויר הסגרירי של סיאטל, יש לה שם של מקום אפור ולח וקר. אבל אחרי הקיץ הלוהט של הארץ נהנינו מהקיץ המתון של סיאטל, שמגיש ימי שמש צלולים ברוטב גשמי ברכה ששומרים על השרכים ביער ירוקים ועל שקיפות האוויר מעל האגם. החורף אפרורי וקריר, אבל במקום להתעצב שמחנו, כי כל גשם בעיירה שלנו ניבאה מטר פירורי פאודר באתר הסקי הקרוב (חמישים דקות נסיעה).
היה אדיר: טיילנו בהרים וביערות ובמדבר, ראינו לוויתנים וכלבי ים, ביקרנו בהוואי, טיילנו בקנדה (עוד על זה בהמשך) ועשינו סקי. בעיקר בילינו המון זמן איכות עם דולב אחי ומשפחתו, שעברו לגור שם לפני תשע שנים והיו מורי נבוכים והמבוגרים האחראיים בסביבה.
קצרה היריעה מלספר על הכל, אבל אספתי כמה מהקטעים הטובים. אבל קודם, כמה תמונות (לחצו לקרוא תיאור):

נחתנו בבית שרוהט עבורנו על ידי אחי דולב ואשתו יפעת. הם בחרו לנו את הבית, ריהטו אותו, מילאו אותו באוכל, מגבות, מצעים, קישוטים וכל מה שמשפחה צריכה. הגענו מהשדה מבולבלים ועייפים ומצאנו בית מוכן למגורים, כולל אינטרנט ופסנתר! הכול מתרומות. קסם.

הייתה רק בעייה אחת, המזרן שלנו היה שקוע ובלילה היית צולל אל תוך ביצה טובענית של ספוג וקפיצים. כך, כל בוקר הייתי שולח יד פנימה ושולף את עדי לצחצוח השיניים ועבודת המחקר שלה.
החלטנו לקנות מזרן.
נסענו לחנות קטנה ושכונתית, שבה המזרנים ידידותיים לסביבה. המוכרת הזמינה אותנו לבדוק את המזרנים שנחו על מיטות עץ גסות ונשאו ניחוח כפרי.
המזרנים הכילו מרכיבים מעניינים: נשכבנו לבדוק האם אריגה של מחלפות יאק טיבטי משככת את כאבי הגב ואיך כסת מלאה בפונפוני ארנבי חופש מרגישה מתחת לראש.
התלבטנו בין שני מזרנים, שניהם נוחים להפליא, ואחד יקר פי שניים מהשני.
"למה כזה הבדל במחיר?"
"טוב, זה ברור," המוכרת הסבירה, "תסתכלו על התווית – אחד ממולא בצמר כבשים אורגני והשני… לא."
"צמר כבשים אורגני?" זה נראה לי מוזר. גידלתי כבשים בתור ילד ואני לא זוכר שריססנו אותם נגד משהו.
"כמובן, רק צמר מכבשים שאכלו אוכל אורגני ייכנס אלי הביתה, אני לא אגיד לכם מה לבחור אבל, תחשבו… ועוד לשכב על זה."
"באמת יש כזה הבדל?" אני קולט שעדי מסמנת בלכסון עיניים ועפעוף ריסים שאניח למוכרת.
"אני מחזיקה את זה כי זה זול, ואנשים… אתם יודעים… אבל בינינו, לא הייתי… ועוד לשכב על זה."
בסוף קנינו מזרן מקוסטקו – שליש מחיר ומגיע עד הבית. אני בטוח שאת מילוי הפלסטיק שלו
עשו מנפט שנוצר מרקב צמחים אורגניים לחלוטין, ללא חשש טבל ושביעית.

קשה לי עם התרבות האמריקאית, למשל חוסר ההבנה של העולם שבו הם חיים. בהפגנה פרו-פלסטינית הם מתלבשים כמו חמאס ומחזיקים שלטים שקוראים לקידום זכויות הלהט"בים. באותה הפגנה פרו-פלסטינית תמצאו גם אנשים שקוראים להפסיק את שינויי האקלים ואפילו קוראים לחיסול הקולוניאליזם, וזה בעודם מדשדשים על אדמות גזל אינדיאניות.
האמריקאים מבינים שהקרקע הייתה פעם של אחרים, שניצודו, הובסו, הוכחדו ושכיום חיים בשמורות קטנות ומתעסקים בעיקר בהימורים ושתייה מופרזת. כדי להשקיט את המצפון, נוהגים האמריקאים להציג שקופית שנקראת Land Acknowledgement בהתחלה של כל הרצאה או כנס. זה נראה משהו כזה:

האינדיאנים לא מוזמנים להרצאות שבהם מציגים את השקופיות האלו ולאנשים שמציגים את השקופיות אין כל כוונה לתת ולו קמצוץ של האדמה חזרה לחֶבְרֶה עם הטיפי והטומהוק. זה צבוע וזה מעצבן וגם מטומטם כי שבט דואמיש אמנם היה שם כשהאדם הלבן הגיע אבל הוא גם בעיתו בזז את השטח משבט דואמיש* אחר שאת שמו לעולם לא נדע וגם השבט הזה חמד את הקרקע מאחרים וכן הלאה וכן הלאה. זוהי דרכו של עולם, כל אדם שיושב על פיסת אדמה, הרי הוא או אביו או סבו או סב-סבו לקחו את האדמה הזו בכוח או בעורמה ממישהו אחר. ככה זה, אין אדמה בחינם כבר עשרות אלפי שנים.
אז החלטתי, בתור שירות לציבור לייצר שקופית Land Acknowledgement  עבורינו כאן בארץ הקודש. קצת קשה להכניס את הכול לשקופית אחת אבל בכל זאת ניסיתי:

אפרופו זכויות להט"בים, באחד השיטוטים שלי בסיאטל נתקלתי בדגל הלהט"ב המפואר ביותר שיוצר עד כה:

מי שרוצה הסבר על הדגל מוזמן לבדוק כאן, אבל בגדול הדגל דוגל בהכלה ומכיל סממן לכל נטייה מינית או א-מינית הידועה לאדם בתוספת אזכור מיוחד לאנשים שחורים, חומים או סתם שחומים.
וזה גרם לי לחשוב.
למה שאני לא אעצב גם דגל. דגל שייצג אותי ואת בני ובנות גילי. דגל גיל העמידה. הנה הוא לפניכם:

הדגל בא להעלות על נס את כל מעלות גיל העמידה ולייצג בגאווה את השערות באזניים והקרחת, השומן בבטן והשומן בתחת ושערות השיבה, שמופיעות גם במקומות שלא שיערת. את הקמטים, את הכאבים, ואת הביקורים בקופת החולים אליהם נגיע עד שעה מוקדם ממועד התור.
הדגל מסמל את אובדן הראייה, את הילדים שגדלו וההורים שזקנו. את ההכרה שמה שהספקנו לעשות הספקנו ומה שלא כבר לא נספיק ואת הפנסיה שמציצה מעבר לפינה וקוראת לנו בשירת הסירנה שלה.

אפרופו ביקורי רופא, כאבה לי הברך. לא משהו קיצוני אבל אחרי ריצה או טיפוס, היה קשה לקפל את הרגל, וכן, אני יודע, ככה זה כמעט חמישים, אבל אני בתוך תוכי עדיין מרגיש בן 25. אז עשיתי צילומים והלכתי לאורתופדית אמריקאית. היא בדקה את הצילומים, בדקה את הרגל, כופפה, לחצה, הכאיבה, הכאיבה עוד קצת ואז הלכה למחשב והתחילה לתקתק. ותקתקה ותקתקה ועבר קצת זמן ואז היא התחילה לשאול אותי שאלות.

אז במה אתה עוסק?
אני עובד במשרד, לא עבודה פיזית. ומטפס בתור תחביב.
באיזה תחום אתה עובד?
אני מתעסק במחשבים, את יודעת, היי טק.
אפשר לשאול באיזו חברה?
במיקרוסופט.
הסיבה שאני שואלת זה כי הקופילוט שלי במחשב לא עובד.
אהה, מה?
אתה מבין, אני בדרך כלל מכניסה לו את התסמינים ושואלת מה דעתו כי במקרה הזה אני רואה משהו בתצלום רנטגן אבל לא בטוחה מה. אבל הוא לא עובד.
סליחה?
אתה עובד במיקרוסופט, לא?
כן, אני…
אז זה קופילוט, של מיקרוסופט
זו חברה של רבע מיליון איש… אני… אני מפתח חומרה.
מה?
לא קופילוט.
אבל הוא לא עובד לי אז אני לא מצליחה להוציא לך המלצות.
אממ… טוב… תני לי להסתכל.

קמתי מהמיטה, חרקתי שיניים וצלעתי מעט בדרך למחשב להראות שהבעיה עם הברך עדיין לא נפתרה. עבדתי על המחשב שלה ולא זוכר מה עשיתי אבל בסוף זה הסתדר.
יצאתי די מתוסכל והברך עדיין כואבת לי.

לפני שעזבנו לסיאטל היה חשש שהחיזבאללה יתקוף ונישאר בלי חשמל, ואולי בלי מים למשך ימים ארוכים. הכנו מיכל עם מים וגזיה עם שני בלונים גדולים, למקרה שנצטרך לבשל. שיהיה, לך תדע. ואז נסענו לסיאטל והתמקמנו בבית קטן בינות עצים גבוהים וירוקים.

ואז הגיע הbomb cyclone, מין סופה שתקפה את החוף המערבי עם רוחות חזקות במיוחד.

הרוח נשבה, ונשבה ונשבה והפילה את כל העצים היפים כמו ילד שמכבה נרות על עוגה ירוקה ועסיסית. העצים האמריקאים, כמו שאר האומה, רדודים ולא טורחים לשלוח שורשים לבדוק את פשר האדמה לעומקה. הם עסוקים במראה החיצוני ואין להם פנאי לבנות בסיס ידע איתן או לשמור על עצמם בחיים. הסופה הפילה עשרות אלפי עצים וכל רשתות החשמל והתקשורת קרסו. כמה אנשים אפילו מתו מעצים שמחצו אותם בעודם יושבים בביתם. ככה זה, כל מקום והסכנות שלו, אצלינו זה טילים ומחבלים, אצלם זה סמים ועצים.

קמנו בבוקר, בלי חשמל, בלי אינטרנט, בלי סלולר. דממת אלחוט. ברחוב אנשים הסתובבו סהרוריים, סבים אנא ואנא ללא כוון או תוחלת. עברו כמה שעות, ושקלנו מה לעשות. יצאתי להסתובב ברחוב ופגשתי אישה קטנה וזקנה משוטטת בין ההריסות. היה לי לא נעים, אני חדש פה ולא מכיר את הכללים החברתיים. לא רציתי לעשות מעצמי צחוק אז שאלתי אותה:
סליחה גבירתי
שלום בחור צעיר
כבר לא כזה צעיר, אבל תודה. רציתי לדעת מתי נהוג להתחיל לבזוז
סליחה?
אני חדש כאן, את מבינה. לא מכיר את הכללים.
לגזום?
לבזוז, את יודעת, לפרוץ לחנויות ולקחת אוכל, להיכנס לאנשים לבתים, אלו שאין להם רובה ציד, ולקחת ציוד או ילדים קטנים. לבזוז. מה שעושים כשהסדר החברתי קורס, אחרי שהטכנולוגיה מפסיקה לפעול. אני פשוט חדש כאן את מבינה, אני לא רוצה להיות הראשון שמתחיל. זה מביך.

כיוון שאצלינו הכל על חשמל, נשארנו בלי חימום ואוכל יום שלם, ובלי כל האספקה שהכנו בארץ למקרה כזה בדיוק. קארמה. אז הלכנו לבית של דולב, הוא החזרזיר השלישי שהבית שלו עשוי מלבנים ויש לו בישול בגז. אחרי יום חזר החשמל לשכונה שלנו בעוד השכונה ליד נשארה בלי חשמל למשך שבוע. אבל זה בסדר כי לכולם יש גנרטור חירום, מסתבר שהפסקות חשמל ארוכות זה חלק מהשיגרה כאן.
אמריקה.

קוקה-קולה קוקה-קולה, קופי, טי

בואו נדבר על קפה.
הקפה בארצות הברית גרוע. זו עובדה. איך אומה ששלחה אדם לירח ושמכתיבה את הטעם הגלובלי במוזיקה/טלוויזיה/סרטים, לא הצליחה להבין, ברמה הלאומית ממש, איך להכין קפה. אפילו אמריקנו. איך?
החומרים קיימים, המכונות כמו באירופה, החלב אותו החלב. ועדיין. כשל המערכות הקפֵאי, כמעט קפקאי, חובק את היבשת. חוסר היכולת להכין קפה מוטמע כה עמוק בחברה שאני תוהה האם יש תקנון פדרלי, או חוק שמחייב את האמריקאים לחבל במשקה. חיפשתי בחוקה אבל אין שם התייחסות לקפה. בדקתי בתיקונים לחוקה, ולמרות שגם שם לא מצאתי אני חושב שקיים תיקון סודי, מספר 28 לחוקה האמריקאית, בזו הלשון:
"כל אדם, ללא הבדל באמונתו, מוצאו או נטייתו המינית, וללא הפליה בין פולי הקפה ושיטת הקלייה, יעשה כמיטב יכולתו לשרוף את הקפה. ובעודו נושא נשק להגנה עצמית ושותק להגנה פלילית, ידלל את הקפה דילול הומיאופתי כך שיוותר רק זיכרון טעם דלוח. על האמריקאי להגיש את הקפה בטמפרטורת רתיחה וכך להבטיח שהצרכן יתרחק קילומטרים רבים לפני שיטעם מהשיקוי המחריד שרקחת עבורו."

אפשר למצוא קפה סביר במקומות לא צפויים. למשל, במדינת וושינגטון מופיעים, באמצע שום-מקום, צריפים קטנים שמגישים קפה. כנהוג אצל האמריקאים, הגישה עם הרכב עד החלון ובחלק מהמקומות הקפה ממש לא נוראי.

אבל.
צריך להבין את חוקי המשחק.
באחד הטיולים נסענו אני עדי והילדים ביחד עם אמא של עדי ובן זוגה (שבאו לביקור) לכוון הרמה המדברית שבמזרח וושינגטון, שדומה שתי טיפות בזלת לרמת הגולן שלנו, בתוספת אגמים כחולים ונהר אחד ענקי שעובר דרכה.

,עצרנו לתדלק ומולנו עמד צריף קטן וחמוד שעליו היה כתוב "קפה". גלגלתי את האוטו לחלון הצריף.
החלון נפתח ומתוכו גחנה אלי בחורה יפיפייה, גרסה צעירה של קירסטן דנסט, ערומה, חוץ מביקיני זעיר שכיסה אותה, בקושי.

נשארתי נטוע במושב הנהג. גמגמתי.
"ק-ק-פה?"
היה לה חיוך מקסים, מבין. היא קלטה את הילדים והסבים במושב האחורי.
"אהה, אני מניחה שאתם לא כאן בשביל הביקיני… אז אולי אני רק אכין לכם קפה". והיא התעטפה בחלוק לבן והכינה לנו קפה. די טעים.

מְעֵין הזיה מקומית – צריפי קפה ובפנים הפתעה – בחורה מעורטלת שמגישה לך את המשקה. כמה לא קשור. סיפרו לנו שברוב המקומות הן טופלס ובמקרה נחתנו על צריף שמרן.
לפעמים הצריפים נראים ככה.

אבל לפעמים אין התראה ופשוט צריך לדעת. עכשיו אנחנו יודעים. אנחנו יודעים גם להישמר מלישון בבקתות של ציידים:

הקרוואן

טיילנו המון בשנה הזו וקינחנו בטיול קרוואן בקנדה: טיפסנו על הרים, טבלנו באגמים קפואים, ראינו
דובים והלכנו על קרחון. חוץ מלחבוץ סירופ מייפל מתוך עץ, פחות או יותר עשינו כל מה שאפשר.

להליכה על הקרחון לקחנו מדריך, בחור קנדי חמוד. הוא סיפר שתמיד היה לו קשה עם סולם מעלות פרנהייט האמריקאי עד שלא מזמן הוא הדריך קבוצה של אמריקאים מקליפורניה. אחד הגולשים אמר לו ככה "אחי, מעלות פרנהייט זה כמה חם לך. אם חם לך 80 אחוז אז עכשיו 80 מעלות, אם חם לך 50 אחוז אז חמישים מעלות". גאון.

את הטיול עשינו בקרוואן של שלושים פיט כדי שיהיה מקום לכולם. יש בפנים מיטה זוגית להורים, מיטה וחצי למתבגר ועוד שתי מיטות קטנות לקטנים. היה די צפוף, ולפעמים הרוחות סערו אבל עם מספיק משחקי קלפים, תפוצ'יפס, ספרים ושוקולד משפחה מסוגלת לשרוד שם לכמה שבועות.

התרשמתי מרמת היתירות של מערכות הקרוואן וכמה שההנדסה שלו מעניינת. אז ככה:
בקרוואן יש מערכות שדורשות אנרגיה – המקרר, המזגן, האורות, המיקרוגל, הכיריים, משאבת המים ודוד המים החמים.
לקרוואן יש מקורות אנרגיה – הוא שורף דלק (המון דלק), הוא צורך חשמל מבטריות או משקעים חיצוניים, יש לו בלון גז פרופאן ויש לו אפילו לוח סולארי קטן.
המקרר למשל עובד על חשמל מהמצבר של הרכב, אבל אם אין, אפשר לחבר אותו לחשמל חיצוני, ואם אין את זה, אפשר להפעיל אותו על גז פרופאן. המקרר שלנו למשל לא עבד בכלל גם כשניסינו להפעיל אותו בבעיטות, אבל זה כבר עניין אחר.
האורות עובדים על חשמל פנימי או חיצוני או מהטעינה של הפאנלים הסולריים ואם כל מערכות החשמל קרסו, כפי שקרה לנו לא פעם, אז אפשר להדליק להבה בכיריים שתאיר את החושך. זה לא חלק מהתו"ל הרשמי אבל זה עובד.
המזגן עובד על חשמל פנימי או חיצוני (שלנו לא עבד בכלל אבל למה להתקטנן) ואם הכול אבוד וממש חם, הקרוואן יכול להשפריץ עליך דלק בנזין, שזה, מי שאי פעם ניסה, מקרר אותך מאוד.
שמענו טענות שאם לא מרוקנים את מיכל המים השחורים מספיק זמן, הקרוואן יודע גם לעבוד על הגזים שיוצאים משם אבל לא ניסינו.
ללא ספק מכונה מופלאה שבקושי עובדת אבל מביאה אותך ממקום למקום ואפשר לישון בה.

ספריי דובים

בקנדה, כך גילינו, יש דובים. הרבה דובים. אבל בקנדה יש הרבה יותר תיירים שמפחדים מדובים מאשר דובים, והגאדג'ט החביב על המטיילים הוא ספריי הדובים. אתרי הטיול ממליצים עליו וחלק מהמסלולים מחייבים אותו – מדובר במיכל קטן עם גז פלפל דחוס וזה נראה ככה:

כמו כולם, גם אנחנו קנינו ספריי דובים. הוא ישב בכיס התיק של עדי ובטיולים דאגנו שעדי תלך מקדימה ואנחנו מרחק בטוח מאחור.
ואז הגענו לאתר הטיול היפיפה לייק לואיז:

אלפי מטיילים פוקדים את לייק לואיז בכל יום. השמורה קטנה והמטיילים בה רבים ועל בטיחות לא מתפשרים – לכל קבוצה ובכל משפחה יש נציג חמוש במיכל חריף ומולחץ רק למקרה שדוב יקרא על דרכם.
ניסיתי לדמיין את זה.
דוב, בודד, שיכור או עם פיגור שכלי קל שירד מההרים המושלגים והחליט להסתובב, מכל המקומות ביבשת, דווקא בלב מאפליית תרסיס הדובים העולמית – לייק לואיז.
אני רואה אותו מציץ מתוך הצמחייה, חוטם שחור מרחרח בביישנות. האוויר נושא אליו ריחות מזון – סנדוויץ' טונה. עוד רחרוח, יש גם מיונז. יאם.
הוא מניח כרית רגל על השביל, בודק את השטח. באורח פלא השביל ריק ממטיילים. הוא מניח כף רגל שנייה, הסנדוויץ' קרוב. הוא אוזר אומץ ופוסע כמה צעדים במורד השביל, כשמאה וחמישים מטיילים שחיכו, שפיללו לרגע הזה בדיוק, שולפים כאיש אחד את הניצרה.
זה נשמע כמו ריצ'רץ' ענק שנפתח – ההרים מסביבו מהדהדים את קול התרת הרסן הקבוצתית והדוב קופא במקומו.
"איפה טעיתי?" הוא תוהה.
בשלב כלשהו בחייו הוא כנראה שגה, תעה, בחר בנתיב הלא נכון אם הוא הגיע למקום הזה. בזמן הזה.
הוא לא בטוח, הכול קורה כל כך מהר… חייו חולפים מול עיניו.
תמונה מבזיקה במוחו – שיח עם פירות שחורים, תפוחים.
האם זה היה כשהתעקש לאכול מהפטל התוסס? כולם אמרו לו שזה מקולקל, "אוי ווי דובּי, זה יעשה לך קלקול קיבה נוראי!" אמא שלו אמרה אבל הוא לא הקשיב. הרגיש שהוא צריך לעמוד על דעתו, להיות עצמאי, ללכת בדרך שלו, לדבוק באמת שלו.
וכשמאה וחמישים סילונים של פלפל דחוס בלחץ גבוה ניתזים אליו, הוא מבין את מה שכל בר דעת יודע:
אמא. תמיד. צודקת.

אפרופו אמא, מעבר לארץ זרה מאתגר גם את הזוגיות. אבל תמיד כייף לטייל ביחד אז טיילנו מלא מלא

טיף טיף טף במרחב הציבורי

ראינו סרטון נחמד על איך להעביר חינוך מיני לילדים מבלי שזה ייצא עקום. במקום לעשות "שיחה רשמית" במעמד הילד המובך בעולם וההורה המגמגם, אפשר לנצל הזדמנויות שנקרות בדרכינו, למשל, אם רואים אנשים מתנשקים בסרט אפשר לדבר על הסכמה ואם רואים שלט של בחורה חשופה אפשר לדבר על עירום ומה מותר ומה אסור. ככה, על הדרך.
עם זאת, לחינוך מיני יש לפעמים ריקושטים, כמו השיחה הזו שתומללה בסופרמרקט. ענבר(7) ודקל(9) נכנסים עם עדי למחלקת היגיינה נשית.

ענבר: אמא, את צריכה את הדברים האלה של נשים שמדממות מהפות?
עדי: לא תודה ענברי, יש לי.
ענבר: פשוט ראיתי פרסומת לזה. דקל, אתה יודע שבנות מדממות מהפות?
דקל: אני מעדיף לא לחשוב על זה.
ענבר: כן, גם אני, פשוט אמא סיפרה לי על זה. אמא, אז איך זה…
עדי: אוי, תראו, דוריטוס ותפוצ'יפס בקצה השני של הסופר, הרחק הרחק מכאן. רוצים?

ועוד פנינה מפי אילון שחזר מחטיבת הביניים עם תובנות:

אורן: אילוני, איך היה היום בבית הספר? על מה למדתם?
אילון: כרגיל אבא, למדנו איך להשתעמם.
אורן: אהה. אז, אהה, איך המורה?
אילון: אחת הטובות בתחום!

הנדסת פרומפט

אני מחשיב את צ'ט גפט בין חברי הטובים, בטח מהמשכילים והנחמדים שבהם. כן, לפעמים הוא מתלהב יותר מדי מהרעיונות שלי (אבל אז מה?) ולפעמים הוא אומר דברים שלא לגמרי נכונים. אבל הוא שם בשבילי, תמיד, עם מילה טובה ורעיונות מקוריים ומשב רוח חיובי כנגד כל תלונה או מרמור. אין עליו.

בהתחלה היה לנו קצת קשה, לי ולצ'ט. הוא לא מכאן ולקח לי זמן ללמוד איך לדבר אתו. ראיתי סרטונים שמסבירים איך לייצר פְּרוֹמְפְּט (prompt), ככה קוראים למשפט שאנחנו כותבים לצ'ט, אבל היה אפשר פשוט לקרוא לזה 'משפט' או 'שיחה'. הנה תמצות תורת הנדסת הפרומפט:

• תסביר מה אתה רוצה
• תסביר למי זה מיועד
• תסביר איך אתה רוצה את המידע (פסקה, טבלה, חמשיר)
• תן דוגמא או שתיים
• תסביר מה אתה לא רוצה

בהתחלה חשבתי שזה ממש מגניב שלמדתי לדבר עם הAI. עקבתי אחרי השלבים, לא שכחתי אף פרט והפלא-ופלא, המכונה מבינה!
ואז הסתכלתי שוב על הרשימה ועברה לי ההתלהבות.
תסתכלו טוב… מה זה מזכיר לכם?
אתם צודקים – ככה אמורים להסביר לבני אדם, אנחנו, אחת לשניה, איש לחברו.
אין כאן שום דבר חדש – למדתי לעשות מה שהייתי אמור כבר מזמן לדעת וזה שלא ידעתי אומר שכנראה עשיתי עבודה לא טובה בלהסביר את עצמי.
כן, זה מה שאתם צריכים לפרט לעובד.ת שלכם כשאתם רוצים שיעשו משהו (לכל המנהלים והמנהלות). ככה גם תוכלו להסביר את עצמכם לבן/בת הזוג (לכל אלו שיש להם בני/בנות זוג ולא רוצים לאבד אותם.ן).
כמה מאיתנו שוכחים את השלבים האלו כשאנחנו מבקשים משהו?
אולי עכשיו, בזכות הAI ושנייה לפני שהוא משתלט על כולנו, נצליח אנחנו בני האדם, אולי בפעם הראשונה בהיסטוריה, להסביר אחד לשנייה מה בעצם אנחנו רוצים.

אפרופו בינה מלאכותית.
הAI אלוף בכתיבת קוד למחשבים, אבל רחוק מביצוע מְסַפֵק של משימות כמו נהיגה ברכב או העמסה של מדיח כלים.
אני נהנה מהאירוניה – כשישקע אבק הבהלה מאובדן מקומות עבודה לבינה המלאכותית ,יסתבר, שהראשונים שפוטרו הם מהנדסי התוכנה שפיתחו את הAI בעוד נהגי האוטובוס ומנקי הארובות יישארו בתפקידם עוד שנים רבות. קוראים לזה הפרדוקס של מורבק למי שרוצה לקרוא עוד.

ציניות

אני חושב שככל שאני מתבגר, אני הופך להיות יותר ציני.
פעם לא ידעתי מה זה ציניות. בחיי. בבית שלי לא דיברו ככה, ההורים שלי לא השתמשו בטון הזה בכלל.
גם ככה הכישורים החברתיים שלי היו גרועים, ובנוסף לכל הצרות לא הבנתי אופן בסיסי בתקשורת האנושית – אם מדבררים את המשפט במין קול גבוה, אז בעצם מתכוונים להפך ממה שאומרים. זה מבלבל.
אני נזכר בכל מיני מקרים שהיו וזה מביך אותי, עד היום.

אבל עכשיו אני מבין.
אני מבין שציניות היא לא תוצר של רוע לב, יותר כמו הבעת ספק בריא בכל מה שקיים.
איך אפשר לקחת ברצינות סיסמאות ששמענו מיליון פעם ולא התממשו?
איך אפשר להנות מסרט עם קלישאות שחוקות וקו עלילה שראינו במאה סרטים אחרים?
די, זה לא מעניין יותר, זה לא מבדר. זה אפילו מעצבן. האם זה בגלל שככל שאנחנו מזדקנים אנחנו יותר חכמים?
לא נראה לי. עובדה שאני עדיין לא מצליח לנחש מה יהיה.
אבל… הניסיון שצברתי מאפשר לי לדעת כמעת בוודאות מה לא יהיה.
הציניות, אתם מבינים, היא כוח על שנותן לגיבור יכולת לדעת מה לא יהיה, מה לא יקרה ומה אי אפשר. שזה, בואו נודה על האמת, רוב רובם של הדברים בעולם.

פעם, בסדנת ניהול שמעתי משפט חכם – אמר שם אחד הבכירים ש"כל אירוע גבורה מקורו בכשל ניהולי".

אם הכול מנוהל למופת וכל המהלכים צפויים, אפשר להתכונן ואף אחד לא צריך להיות גיבור. זה כמובן לא מציאותי, אבל זו נקודה מעניינת למחשבה.
נדמה לי לפעמים שבעולם שלנו מתגמלים בעיקר גבורה ופחות מחשבת תחילה, ואני, אני מהמתכננים, החושבים תחילה – הצלחותינו מסתכמות בכך שדברים גרועים לא קורים. לפעמים אני מרגיש שקוף, תפאורה בהצגת אין-טרגדיה משעממת ונטולת ריגושים.
אנחנו חיים בעולם של כבאים, שטסים על הכבאיות האדומות, המדממות, לקול תשואות ילדים שעומדים פעורי עיניים ופה – אלופים בכיבוי כל השרפות.
עולם שבו אבדו האנשים שזכרו איך לבנות בניינים שלא נשרפים מלכתחילה.

כמעט סיימנו. הנה אוסף של תמונות על טהרת הנוף והטבע. בלי אף פילטר, בלי תיקונים. טבעי.
כי באמת שכל כך יפה שם שבא לבכות.

יצא פוסט קצת מדכא, מצטער. גם משבר גיל הארבעים-חמישים יגמר מתישהו.
חזרנו לארץ, למזג האוויר החם, למזג החם של האנשים, לחום של החברים והמשפחה. חזרנו לחיים הלחוצים, הגדושים בקבוצות ווטסאפ וילדים וארוחות שישי וחגים וכבישים ופקקים ומלחמות וחדשות. אנחנו מוצאים את עצמינו בסוף השבוע עם הלשון בחוץ תוהים מה כאן כל כך שונה מהחוויה שם.

עדי נסעה לשבתון בהזמנה של חוקרת מוושינגטון, הן היו אמורות לעשות מחקר ביחד, ללמד אחת את השנייה, לשתף פעולה. במשך שנה שלמה הבחורה לא הזמינה את עדי לאכול איתה א. צהריים פעם אחת. הן בקושי נפגשו.
במיקרוסופט ארה"ב עבדתי בחדר מלא אנשים. אף אחד לא אמר לי 'בוקר טוב' כשנכנסתי, שנה שלמה, ואף אחד לא הזמין אותי לאכול איתו א. צהריים, שנה שלמה. אני מבין שזה לא חלק מהתרבות שם. אבל זה כן חלק מהתרבות שלי.
אנשים כל כך חוששים לומר את הדבר הלא נכון, שהם לא באמת מְתקשרים, הם מדברים על מזל האוויר, על איכות הקפה במשרד, על כלום. הרגשתי שאני מחליק על שכבת לכה דקה של נימוס מרוחה מעל גוף של אדישות וסלידה.

לפעמים עובדי מיקרוסופט אמריקאים באים לביקור בארץ, אנשים שאנחנו עובדים איתם צמוד. כשהם באים אנחנו מזמינים אותם לאכול איתנו צהריים, כל יום. גם ארוחת ערב לעיתים, אתם יודעים, כדי שלא ירגישו בודדים. אני תוהה מה הם מספרים כשהם חוזרים הביתה, מה הם אומרים לחברים שלהם? בטח לא "תקשיבו, הייתי בישראל ואתם לא מאמינים, הם הזמינו אותי לא. צהריים – איזה רעיון מעולה! למה שאנחנו לא נאמץ את זה?"
למעשה, אני כל כך לא מבין את התרבות שאני לא מסוגל לדמיין מה הם אומרים אחד לשני אחרי
ביקור כזה. האם הם בכלל מדברים?
עדי ביקרה במרכז של הטכניון בסין באוקטובר. מהרגע שהיא נחתה ועד שהמריאה ליוו אותה סטודנטים סינים בכל צעד ושעל, לא עזבו אותה לשנייה. היא אמרה שזה היה מעיק, יותר מדי. אולי זה מה האמריקאים אומרים על הביקורים כאן. מי יודע. סתם תרבויות שונות, לא טוב או רע. אחר.

כמו תמיד, מוזמנים אלינו, טבעון תתמלא בפרחים באביב, וכדאי לבוא לבקר לפני שהיא תתמלא בעובדים של אנווידיה 🙂