The Last Diaper

חיתול אחרון – פואמה לירית בשני חלקים

נפל הדבר, בננו ענבר, גמול הקטן,
ללא חיתול, כלומר.
חלפה כך תקופה של, שבע שנות פמפרס,
שנות אודם פריחה, שנות טלק ומשחה.
לא עוד חיתול בוקר צהוב ומצחין,
תחתיו עור מוכה חררה ושחין,
לא אב מסתתר עם ילדו, פן יראוּ
פורס הערכה ומחליף בדירוג.
לא עוד שירותי הבנים בלי שולחן!
אַלְלַי! להיכנס לנשים לא מוכן!
לא עוד מאבק על ספה ושטיח –
עולל מתפתל, ישבנון שמסריח,
ויד סומא תרה אחר המגבון,
לשווא תחפש, לא תמצא אחד לח,
אחרון יש, יבש, נשלף ונשכח.
לא עוד אימה וחיל, בתיק חילוף חיפשתי,
הוא שאל "האם?" והיא אמרה "שכחתי! ☹".
על כך אין מחילה, ואין חיבה – רק זעם,
בסוף קושרים חיתול, מבד כמו שפעם…
איכס.

גמול הקטן, זה תגמול שמגיע,
לגיל לא מגעיל – הבה נגילה!
דיצה ורינה – חבילה אחרונה,
נשארה יתומה, חצי מלאה,
חיתולים, חיתולים, משרים עלי נחת –
אקח קצת באוטו, שיהיה – כיסוי תחת,
חיתולים יקרים, חלוצי חלציים!
מייבשי הביצות ופסולת מעיים,
כל חיתול מחכה מקופל ועדין,
דרוּך וערוך לפקודה ויום דין,
לספוג לתפוח, לגדול ולפרוץ –
כמו גרעיני הפופקורן לקפוץ,
כל העושר הזה שלא ינוצל?
לא חבל?
המוך הסינטטי, נוחות המגע,
(אולי פשוט נתרום לו לגן?)
 
ועכשיו ברצינות, בקטע נוסטלגי,
סופו של עידן, רטרוספקט זה נורמאלי,
אתגעגע? איך לומר בקיצור –
לא. ברור.
וכעת לעתיד, איך נסביר… ילדים:
אתם הכל בשירותים מורידים!
(כך בעולם סביר, עולם הגון)
אך… בעולמינו הנתון,
ועם בנינו העיקשים, אנחנו מקישים, (למעשה יודעים)
שאת רוב הטוֹב, בזמן הקרוב, יספגוּ… התחתונים.