הפעם נשמע למה ביגונווילה מסכנת את הקידמה, איך ילדים מבינים את רזי היקום וקצת על שירי דיכאון. אבל תחילה – מתנות לחג

מתנות לחג

אני לא אוהב מתנות לחג ממקום העבודה. זה המוני וגם מרגיש לי מאולץ: כולם חייבים לקבל משהו לחג וכולם בוחרים מאותם מוצרים, כאילו שכולם כרגע צריכים סט סירים או מזוודה קטנה. סתם דוחף ג'אנק לאנשים ומבזבז כסף למקום העבודה. בנוסף אני מרגיש שהמתנות באות לפצות על רגשות אשם שמקום העבודה חש על כך שאינו משקיע באמת בכוח האדם שלו. במקום מגבות עדיף לשלוח אנשים לקורסים, להעביר הדרכות בניהול ומתן ראיונות, להביא עוד אנשי HR, לעודד יצירתיות מחוץ לתחום העבודה ועוד…
כל אלו דורשים תכנון, השקעת זמן ויחסית מעט משאבים כספיים. אבל המתנות דורשות רק כסף, וזה קל – הנה, הגיע החג ודוד מקום-עבודה-פלוני יתן לכם מתת, צטלה שלא תרגישו שמשהו חסר.

בנוסף, אני אף פעם לא מוצא שם משהו שאני באמת רוצה. אז הנה רשימה של כמה דברים שהייתי שמח מאוד לקבל ממקום העבודה:
א. במקום ה"דרים-קארד" הרגיל שמאפשר לקנות סירים וחולצות הייתי רוצה דרים-קארד אמיתי עם 250 שעות שינה! אתה פשוט מחליק את הכרטיס בבית השחי ונטען בכמה שעות שינה שאתה צריך, ככה מיד.

ב. חמש חולצות ילדים שעמידות בפני לעיסה של צווארון וניגוב נזלת

ג. מכונה אוטומאטית שמנקה נעליים מבוצבצות של ילדים. איך זה שכבר יש גשושיות על המאדים אבל עדיין כל טיפת בוץ שנדבקת לנעליים לוקח חצי שעה לנקות?! איך אין טכנולוגיית טפלון לסוליות נעליים? מעצבן.

ד. מכונית עם חלון אחורי שאפשר לפתוח אותו מבלי להרגיש כאילו המוח שלך הוכנס לבלנדר המוקף רמקולים של גיטרה באס. כאילו – מה הקטע עם חלונות אחוריים? מה, מהנדסי הרכב אף פעם לא ניסו לפתוח חלון אחד תוך כדי נסיעה? אתם לא יודעים מה קורה אז? זה לא מציק לכם? יאללה – לעבודה

ה. מטאטא ענק שבנוי במיוחד להוריד ילדים קטנים מקיר הטיפוס כשאני רוצה לטפס שם. כן, אני יודע, הקיר שייך לכולם. אבל לא אכפת לי. אני גדול, הם קטנים, אני רוצה מטאטא

אבחון עצמי

יש קטע כזה שכשאנחנו מרגישים לא טוב אנחנו מקישים את הסימפטומים לגוגל ומאבחנים את עצמינו. למשל, אילון (בן שש וחצי) בזמן האחרון מאבד שיניים בקצב מסחרר. בינינו אנחנו קוראים לו toothless כמו הדרקון. בדקנו בגוגל והסתבר שכנראה שיש לו צפדינה, מחלה נוראית של מלחים במאה ה-17 שנובעת מחוסר בוויטמין C. מאז אנחנו מקפידים לתת לו תפוזים לבית הספר ונראה שלפחות אלו שנפלו – צומחות חזרה. מזל.

• 

• 

יש הרבה סיבות למה זה לא רעיון טוב לאבחן את עצמך בגוגל, אבל אין דבר טוב מסיפור אמיתי. אז ככה: לפני בערך 8 שנים הייתי נורא נורא חולה חורף אחד. היה לי חום ושיעולים כואבים נורא במשך כמעט חודש. הלכתי לרופא כמה פעמים, הוא כל פעם הקשיב לריאות ואמר לי שזה ווירוס ושזה יעבור. אחרי שסבלתי כמה שבועות הלכתי לרופאה אחרת, היא אמרה לי שזה ווירוס אבל הסכימה לתת לי אנטיביוטיקה רק למקרה (הייתי ממש מסכן). זה לא עזר.

רצה הגורל ובאותו זמן פרטנר הטיפוס שלי היה בחור שלמד רפואה. בחור מאוד חביב וגם מאוד חכם. כשראה שאני לא מגיע לאימונים התעניין במצבי ומייד אבחן:  זו 'דלקת ריאות א-טיפיט' (a-typical). זה ברור כשמש! בגלל זה הרופא לא שומע כלום בריאות וברור שהרופאה נתנה לך את האוגמנטין – האנטיביוטיקה הלא נכונה! לך לרופא ותגיד לו שיש לך דלקת של Mycoplasma.
הייתי המום – איזו פארסה! שני רופאים מפספסים את זה וסטודנט (אמנם חכם, אבל בכל זאת) לרפואה מאבחן את זה תוך שניה בטלפון! ואני סובל כבר חודש!! רק כדי להיות בטוח, בדקתי בגוגל מה זו דלקת ריאות א-טיפיט ובאמת, הפלא ופלא, כל הסימפטומים מתאימים בול! מה זה בול, וויליאם טל!

אז הלכת לרופא שלישי (על שני הקודמים לא סמכתי כבר) ואחרי שהוא בדק ואמר, כמובן, שזה ווירוס וזה יעבור, אמרתי לו שאני בדקתי בגוגל ואני חושב שיש לי אינפקציה של Mycoplasma. הרופא שתק, הסתכל עלי טוב, הוריד את המשקפיים ושאל: "יש לך איידס?!". אמרתי שלא. "אז אין לך Mycoplasma!" הוא ירק בבוז ושילח אותי לדרכי.
אחרי כמה ימים זה עבר. אז זהו.

הילדים

איך אפשר בלי – הקומדיה הכי טובה בעיר:

אילון: אמא, תדעי לך שאני יותר רגיש משאר הילדים בכיתה.
עדי: באמת? מה למשל אתה מרגיש שאחרים לא?
אילון: למשל, אני הרבה יותר רגיש לדיגדוגים. אבל אני לא אלרגי לזה! רק קצת יותר רגיש.

[ביום השנה לרבין אילון חוזר מלא תובנות…]
אילון [מתעצבן על דקל]: דקל אני ארצח אותך כמו רבין!
דקל: אילון – מה זה רצח? מה, שנהיה חברים כמו פו הדוב וכריסטופר רבין?

אילון [בארוחת הבוקר]: אבא – מה זה הלכלוך הזה מתחת לאף שלך?
אני [מנגב את האף]: זה עזר?
אילון: לא, עדיין יש לך שחור מתחת לאף
אני [מנגב שוב]: ועכשיו?
אילון: לא, עדיין יש לך שני קווים שחורים מהאף למטה לשפה
אני: רגע.. מה.. אילון – זה קמטים!

אילון: אבא, מה יש מעל החלל החיצון?
אני: אההה, אין משהו מעליו.
אילון: אז איך זה יכול להיות? מה יש במקום שהוא נגמר?
אני: [וואו, יש כ"כ הרבה דברים להסביר כאן – חוק האבל, התפשטות היקום, הקבוע הקוסמולוגי, אומגה, מרחב תלת-מימדי עקום ויקום סגור.. איפה להתחיל?] תראה, תחשוב על נמלה שהולכת על גבי בלון…
אילון: מה, אתה מתכוון שהיקום מעגלי? אהה, בסדר, הבנתי.
אני: [טוב… לא צריך…אולי דקל רוצה הסבר]

דקל [בא אלינו באמצע הלילה]: אין לי חלומות פז! הבטחתם!

משחק החיים

לפני כמה חודשים נסעתי לפגישת עסקים בבוסטון. יש בבוסטון סניף קטן של מלנוקס ונפגשנו שם עם חברה שאולי נשתף איתה פעולה בעתיד. את הנסיעה עשיתי עם אחד הבכירים במלנוקס כך שאת הטיסות והמעברים בין השדות עשיתי איתו.

בדיוק חודשיים לפני כן טסתי לכנס בסן-פרנסיסקו אבל אז טסתי לבד, והפעם הדברים התנהלו דומה אבל גם שונה.. זה היה קצת כמו משחק מחשב שבו עברתי רמה ודלתות שהיו סגורות קודם – עכשיו נפתחו. בטרמינל בנתב"ג הלכנו לכוון השער ופתאום, הבחור שאיתי שובר ימינה ופותח דלת. עברתי על פני הדלת הזו הרבה פעמים בעבר ולא ידעתי מה יש שם… אולי מחסנים, מי יודע, לא מעניין. מסתבר שיש שם עולם שלם – לובי של ביזנס עם ספות, משקאות, טלוויזיה, אוכל ונשנונשים. מכיוון שזו רמה שאני עדיין לא מכיר ולא רציתי להיפסל (אחרת אחזור שוב לרמה הקודמת) אז הלכתי בזהירות אחריו ולא נגעתי בשום דבר. אמנם ככה לא אצבור נקודות אבל גם יותר בטוח.

בסוף הטיסה, בהשכרת הרכב שוב גיליתי דברים חדשים. לא צריך לחכות בתור אם יש לך מין כרטיס זהב. שאלתי אותו באיזה חדר הוא מצא את כרטיס הזהב הזה והוא אמר שמישהי מ"משרד הנסיעות" נתנה לו את זה. אני לא יודע איך להגיע למקום הזה אבל אם יש לך את הכרטיס אתה קופץ מעל התור, נכנס ישר למגרש החניה ובוחר איזה אוטו שבא לך. והקטע המשוגע – המפתחות כבר בפנים! איזו רמה מגניבה! גם כאן פחדתי לאבד נקודות אז חיכיתי מחוץ לרכב כי לא הייתי בטוח שמותר לי להכנס, ורק כשהוא פתח את החלון ושאל מה קורה אז נכנסתי. היה חימום בכיסאות, האאאא, מממממממ, נעים.

טיולים

ממש לכבוד חנוכה נסעתי לטפס ביוון באתר הנקרא Leonidio. נסעתי עם שני חברים, יותם ונגה והיה פגז!
ליאונידיו הוא כפר קטן השוכן בדלתא נהר הנשפך לים. כל הכפר מלא עצי פרי – תפוזים, לימונים וקלמנטינות, כולם טריים ובשלים ואת רוב הזמן בילינו לא בטיפוס אלא בסחיטה ושתיה של פירות הדר. תענוג!

עשינו טיול קטן לגלבוע סביב הר ברק, עוד לפני שהכל פורח ורוחש אדם

• 

• 

טיילנו גם בנחל אל-על היפיפה! מאוד מומלץ

לפני כמה זמן ביקרתי במלנוקס תל-אביב ומהחלון הסתכלתי למטה וראיתי איש מת על הדשא.
זה עצוב, אבל זה קורה, מהנדס (כנראה חשמל) שמאס בחיים והחליט למות על הדשא, או כך זה נראה. עקבתי אחריו במשך כמה ישיבות והוא לא זז. אחרי ארוחת הצהריים הסתכלתי שוב והוא כבר לא היה שם. כנראה שנאסף אל אבותיו ע"י העיריה ביחד עם בקבוקי השתיה הקלה שמפוזרים שם.

עדי ואני לקחנו יומיים חופשה וטיילנו בצפון. עשינו קצת סקי, טעמנו יין – היה מעולה. וגם, עשינו סיבוב בקלעת נמרוד המרשים.

• 

• 

• 

• 

• 

שירי קריפטונייט

מוזיקה תמיד השפיעה עלי מאוד. אני למשל לא מסוגל לעבוד עם מוזיקה ברקע, כמעט כל מוזיקה, כי אני מפנה חלק מהקשב למהלכים, לשילוב הכלים וכו..
יש שירים שמיד עושים לי שמח (זה למשל), שירים שמיד עושים אותי עצוב (זה למשל) ויש כמה שירים שלא משנה כמה פעמים אני שומע אותם הם תמיד עושים לי עור ברווז למשל התקווה (יש מהלך הרמוני בחזרה השנייה של "….בארצינו, ארץ ציון…" שתמיד מעמידה לי את השערות על העורף) והפתיחה של עמוד האש, שאני חושב שהוא קטע פשוט מושלם.

אני זוכר בתור ילד (כיתה א' או ב') הולך לראות את אוליבר טוויסט באולם הספורט בקיבוץ באחת הקרנות השישי. אני זוכר קצת את הסרט אבל מה שהימם אותי היה הקטע של who will buy שבו אוליבר מציץ מהחלון לבוקר היפה ורואה את רוכלי העיר רוקדים ושרים. השילוב של הקולות, ההרמוניה, הכוח של המקהלה והקרשנדו בסוף הפילו אותי מהרגליים וכשאוליבר מצטרף לשירה בקול זך של פעמוני זהב, הרגשתי כאילו מישהו השחיל לי בין האוזניים מיתר משוח בדבש, פרט עליו – והמוח שלי פירפר ברזוננס מושלם. הייתי כל כך מרוגש מהחוויה המוזיקלית הזו ששבועות אחר כך הלכתי בקיבוץ, סהרורי וכל מה ששמעתי היה who will buy, who will buy, who will buyyyyyy.

אז כן, מוזיקה ממש ממש עושה לי את זה.

אבל יש לזה גם חסרון כי בחיים, מה לעשות, יש לפעמים רגעים קשים. ויוצא שתחושות העצב או חוסר האונים מוטבעות ונשמרות לעד במוזיקה ששמעתי באותם הרגעים. ככה במשך השנים צברתי מנגינות שיכולות ממש להשבית אותי כשאני שומע אותן. כי אז אני מרגיש את שהרגשתי פעם, אפילו אם לא הייתי אז מודע שזה מה שאני מרגיש. אז הנה הרשימה של שירי הקריפטונייט שלי:

• השיר הפשוט של הלחם (במינסוטה פצעתי די קשה את הכתף והסתובבתי חצי נכה ומאוד דאוב כמעט שנה. אבל הכי גרוע היה בחורף כשהיה קר ובודד והרופא אמר לי שלא אוכל יותר לטפס או לשחות וכנראה אפילו לא לזרוק כדור עם היד הזו. השיר הזה התנגן לי באוטו בנסיעות כחלק מאוסף ישראלי שהכנתי לנו)
• שוב זה אותו הכאב (השיר הזה התנגן הרבה בקורס טייס ואפילו היה חלק מהופעת הסיום של צוערי השלב ה"מתקדם". עד היום משרה בי תחושה של דכדוך, אפרוריות ודיכוי)
• שמתי לי פודרה (עוד תקופה לא נעימה של מחלה בצבא. מעלה בי ריח של אבק, תחושה של אור מסנוור, דקירה של קוצים ועייפות. כנראה שהשיר הזה התנגן אז הרבה ברדיו – אני ממש לא זוכר)
• עכשיו הכל בסדר (הייתה לי פעם פרידה כואבת מחברה, גרנו ביחד ואז נפרדנו ואני עברתי לדירת שותפים מאוד לא מפנקת. אחרי שנה בלעדיה, בעקבות איזו פגישה בינינו החלטתי לנסות לחזור להיות ביחד. זה כמובן לא הצליח אבל אני זוכר את השיר הזה מתנגן ברדיו בדירת השותפים ומדרבן אותי לנסות, כי "דיברנו כל הלילה" ו"עכשיו הכל בסדר" ועד היום השיר עושה לי קצת קווץ' בלב)
• Don’t speak (טירונות צנחנים – קר, בוץ, ובאופן כללי תחושה של אי-נעימות)

מפלצת הביגונוויליה

לפני כמה חודשים פתאום ניתק לנו האינטרנט בבית. ניסינו הכל וזה לא חזר אז התקשרנו לבזק. הם שלחו טכנאי שהסתובב סביב הבית ובסוף קרא לי לבוא. "תראה" הוא אמר, "יש לך כאן שיח ביגונוויליה שיצא מכלל שליטה" כל מילה אמת, "והוא תקף לכם את האינטרנט ואכל אותה" אולי לא ציטוט מדוייק אבל זו היתה רוח הדברים. ובאמת, הכבל הדק שמוביל חמצן רשתי לביתינו היה לפוּת באכזריות בין שני קוצים גדולים ומרותק לעמוד חשמל. לא היה לו סיכוי…
"אני יכול להחליף לכם את הכבל" אמר הטכנאי, "אבל רק אחרי שתטפלו בשיח". אז יצאתי, אביר בודד לשחרר את נסיכת האינטרנט מציפורני מפלצת הביגונוויליה. הלכתי לגיסי יונתן וקיבלתי את כלי הנשק החדישים ביותר – סולם גבוה ומין מזמרה אימתנית וניגשתי לעבודה.

במשך 4 שעות נלחמנו אני והשיח – אני גוזם והשיח דוקר, אני מושך והשיח מתנגד, אני מנסר והשיח שולף את הסולם מתחתי – מאיים להפיל אותי. בסוף, ניקיתי את עמוד החשמל ושחררתי את הכבל אבל שנינו יצאנו בשן ועין

• 

• 

• 

זהו לעכשיו. החורף היה ארוך ומפנק עם המון גשם, ירוק, פרחים ופרפרים. מחר הבחירות, נקווה שנופתע לטובה ולא יגמר בחי-רה. מי שעובר ליד טבעון מוזמן תמיד – ימצא אצלינו פת של לחם, צל ומי באר (תמי4). יאללה ביי – אורן.

מבוא

חמישה חודשים מאז שעברנו למינסוטה ועוד יש הרבה מה ללמוד על המקום, האנשים וכמובן – על מזג האוויר. אך לפני שנגיע לנושא החביב כאן על כולם, נספר קצת מה קרה לנו בזמן האחרון בתוספת תובנות על התרבות האמריקאית ולמה הם הצליחו לשלוח איש לירח אבל לא מסוגלים לייצר קוטג' נורמלי. מסיבות של עריכה אני נמנע מלהכניס מילים באנגלית בתוך הטקסט, לכן לפעמים תתקלו באיות של מילים 'אין אינגליש' – אתכם הסליחה

אז אמריקה… ובכן, אמרו את זה קודם לפני, אבל בכל זאת, הכל כאן הרבה הרבה יותר גדול. השמיים יותר גדולים, המכוניות וכמובן, וגם האנשים (למרות שהאוכלוסיה כאן לא נחשבת שמנה במיוחד ביחס לשאר ארה"ב). ההבדל בגדלים בולט דווקא בדברים הקטנים – הקפה למשל. באוניברסיטה של מיניסוטה יש קפיטריה והקפה הקטן ביותר שניתן לקנות שם גדול יותר מהקפה הגדול ביותר שניתן לקנות בקפיטריה של אוניברסיטת תל אביב. גם בסופר הדברים באים בכמויות, הנה למשל היוגורט שאנחנו קונים, לא רק שהוא לא טעים, עוד יש הרבה ממנו

בכלל, כידוע, מצב מוצרי החלב כאן בכי רע. היית מצפה ממדינה של 300 מיליון תושבים שהנחיתה אדם על הירח ושולטת בחצי מהגלובוס – לייצר מוצרי חלב טובים. אבל לא כך הדבר. הכל כאן דל שומן, דל קלוריות, דל טעם – דרק. בסופר אני נזהר, קורא את הרשום על העטיפות בקפידה ע"מ למצוא משהוא שלא עיקרו אותו מטעם וסירסו אותו מטוב. הסופר מציג מדף יוגורטים מרשים, אבל בדיקה מדוקדקת מגלה שכולם דלי שומן וכמעט אין אחד נורמלי. היוגורט שמצולם למעלה הוא אחד הבודדים שהוא לא לייט ויש לו טעם סביר

ובכלל, המידות הבסיסיות של מה סביר לאכול ומה לא, שונות כאן בתחלית. הכל מלוח יותר מבארץ, ואם עשית את הטעות וביקשת סוכר בקפה, תקבל סוכריית וורטרס אורגינל נוזלית. הנה למשל תמונה של ארוחת הבוקר בגן של אילון. ברוב הבקרים דווקא ארוחת הבוקר שלהם עושה לי חשק – פנקייקים חמים עם פירות או בייגל עם גבינת שמנת. אבל באותו הבוקר הגיעה טבחת חדשה והכינה דייסת שיבולת שועל

אם יש לכם ספק, המיץ הכתום והגושים הצהובים בדייסה הם חמאה. אני דווקא מחבב חמאה וחושב שהיא אחת מאמות המזון, בכל זאת חמאה היא טוסט-אפקטיב וגם נעימה לבריוש, אבל כמות כזו… למה זה טוב? הראיתי את התמונה לאחראית שם והיא אמרה שיש להם תקנון של אוכל בריא והיא תדבר עם הטבחת החדשה

שעות הפנאי

מיניאפוליס, למרות היותה פריזר צפוני, היא עדיין אחת הערים הגדולות בארה"ב ובשל כך, כמעט כל אומן דוגם אותה בסבב ההופעות האמריקאי שלו. כך למדנו עם הגיענו, שיש בעוד שבוע הופעה של סייפלד, שסטינג ופול סיימון מופיעים בעוד חודש ואפילו דיוויד ברוזה יגיע לביקור באביב. מייד קנינו כרטיסים לסטינג ופול ותיאמנו בייביסיטר לאותו הערב. כדי שאילון ירדם לפני שנצא, הרצנו אותו בחוץ, ואחה"צ לקחתי אותו לשחות (לבלוע מים) בבריכה. כך, עם ילד מוכלר במיטה, מקולחים ובמיטב מעילי הפוך שלנו, יצאנו לספוג קצת סוגה עילית. היה קר, סביבות 20 מתחת לאפס ותהיתי מה סטינג ופול חושבים על המקום שהם מופיעים בו.. ואיך הם בטח מקללים. היה לי קצת לא נעים בשבילם. האצטדיון שבו התקיימה ההופעה מארח בדר"כ את משחקי ההוקי, וההסבה שלו לאולם קונצרטים כללה הקמה של במה באחד הקצוות והנחת פרקט עץ זמני על הקרח של זירת ההחלקה. כך ישבנו אנחנו בנעימים ביציע בכסאות הזולים, ואילו האנשים בכסאות היקרים מול הבמה, קפאו מקור

תחילת ההופעה הייתה טובה; סטינג ופול התחלפו ביניהם על הבמה, כל אחד שר כמה מלהיטיו ומדי פעם שרו איזה שיר ביחד. התאורה הייתה מושקעת, הסאונד טוב וסטינג, כמו שעדי טרחה לציין כמה פעמים, ממש חתיך (הוא בן 63). חוץ מזה שהוא חתיך הוא מוזיקאי מדהים – שר צלול וחזק במבטא הבריטי שלו, וכשהגיע 'אינגלישמן אין ניו-יורק' כמעת בכיתי מרוב אושר. ואז פתאום, תוך כדי שהוא צועק רוווווקסאן, פרץ רעש סטאטי נורא ממערכת ההגברה – כמו בערבי המוסד החינוכי באילון. הרעש נמשך ונמשך, צרצורים קרקורים ופרפורי גסיסה של מערכת הסאונד, עד שמישהוא סוף סוף כיבה אותה והשתרר שקט. רק פול שר מאותו הרגע, מערכת השמע של סטינג קרסה והוא לא הופיע יותר. קשה להאמין שבאולם בסדר גודל כזה יכולה לקרות כזו תקלה, ושאי אפשר לתקן אותה בזמן אמת. התעוררה בי תחושה פטריוטית שאם זה היה קורה בארץ, היו מצליחים לתקן את זה. מישהו היה מאלתר, מעקם איזה כאבל או שניים, יורים עלייך, מכה דריכה, וזה היה עובד. כאן, עם המרובעות של האמריקאים, אולי בסה"כ היה צריך לעשות 'ריסטארט' למחשב, אבל יש בטח פרוטוקול שאסור לעשות 'ריסטארט' תוך כדי הופעה אז אף אחד לא ניסה. אחרי שעה של נסיונות לתקן את ההגברה, בין שיר לשיר אמר פול לקהל – "חבל, אתם מפספסים את השירים הכי יפים של סטינג…טוב, כאן זה מיניאפוליס, למה אתם מצפים". כן, טוב… אף אחד בקהל לא צחק

חמישים גוונים של הכפור

מזג האוויר, ובעיקר בחורף, מעסיק את תושבי מינסוטה. ערוצי הטלוויזיה נותנים דיווחי מזג אוויר כמה פעמים כל שעה, והחזאי, מבלה יותר זמן מול המצלמה ממגיש החדשות במהדורת הערב. התקשורת במסרונים מותאמת למצב, ולפעמים נתקלים באנשים כותבים

 כשהם מופתעים או snOMG

 כשאין מצב. אפילו כשמישהו בטלפון אומר לך sno-way!

 הוא בעצם אומר ok, so let us know

ככה זה במינוס-סוטה ,let us snow

מתחילת דצמבר ועד סוף מרץ היה קר מאוד. תמיד מתחת לאפס ורוב הזמן סביב 15 או 20 מעלות מתחת, והיו כמה ימים של 30 מעלות מתחת לאפס. כל השלג שירד במשך החורף נערם והצטבר ואין מנוס ואין מפלט. אומרים על מיניאפוליס שיש לה הפרעה דו-קוטבית, כלומר לפעמים קר פה כמו הקוטב הצפוני, אבל לפעמים, כמו הדרומי

בחדשות מאוד התלהבו מהחורף הקר ושובר השיאים, אך ניצבו בפני בעייה – קור אינו תופעה פוטוגנית. כשיש סופה גדולה מראים את השטפונות או את הגלים המתנפצים אל המזח וכשיש שריפה גדולה מצלמים את האש, אבל מה עושים כשממש ממש קר? בחדשות לא אמרו נואש ולבסוף מצאו דרך להעביר לצופה בבית עד כמה קר בחוץ. השיטה –מסתובבים ומראיינים את העוברים ושבים, ומסתבר, שהמרואיין הממוצא הוא סמן מצויין לטפ' בחוץ. כולם מתהלכים עטופים במעילים כבדים, כובעים ובעיקר – מסיכות על הפנים, אבל לראיון טלוויזיוני האנשים משילים את המסיכה ואז! כן אז רואים באמת עד כמה קר, ותוך שניות מתחילים לגמגם, הפרצוף מתעווט, מדברים יותר לאט ובסוף – נושר להם האף. סתם, זה לא אבל השאר כן

בנוסף לקור העז גם ירד יותר שלג מהרגיל ולא נמס כל החורף. בתחילת פברואר מגרש החנייה שלנו הפך לאסון טבע: ערימות של קרח ושלג ובינם ומכוניות שתחתן שכבת קרח עבה שאין לשוברה אלא עם קרדום קרח (שאגב מוכרים כאן בדיוק למקרים כאלו). המכוניות מכונסות ומצופפות יחדיו, שומרות כך על מעט חום מנוע ללילה הארוך – עד להתנעה של הבוקר . מי שכוחו במותניו יצא בקור הבלתי נסבל ופינה כל בוקר את השלג מסביב המכונית, ואלו שאין להם היכולת, עמדו בפני מכונית קפואה היושבת על שרטון קרח, ומקום חנייה שאין לחנות בו

עקב כך הכריזו על מצב חרום במגורי האוניברסיטה וביקשו מכולם להוציא את המכוניות מהחנייה למשך יום או יומיים. בזמן הזה הגיעו טרקטורים ומשאיות, חרשו וגרפו את השלג ממגרשי החנייה וזרקו אותו אלוהים יודע היכן

ככמות השלג כך מספר המפלסות וסוגיהן. יש מפלסות ענקיות שגורפות את השלג בכבישים המהירים, מפלסות קטנות יותר לרחובות, רכבי שטח עם כף מותקנת מקדימה לשירות השכונה וטרקטורים קטנים עם כף לפינוי שבילי הליכה. כולם מפנים את השלג ומפזרים אחריהם מלח – וריח המלוח על המים. לפעמים כשמפלסת מגרדת שולי שדה מושלג, מתקבלת תמונת שיכוב המספרת את תולדות המשקעים, כמו טבעות של עץ

אנחנו עומדים ומסתכלים – "תראה!" אומרת עדי, "הנה הסופה הגדולה של לפני חודש" ומצביעה על פס לבן רחב. "והנה הנה", היא מפנה את מבטי לפס קרח זגוגי – "זה כשהיה יום חם, הכל נמס ואז קפא שוב, זוכר? אז כשכמעט שברתי את המפרקת?" בטח שאני זוכר, אני אומר, ולחלולחית של נוסטלגיה נקוות לי בזווית העין

אבל בהחלט לא הכל רע, בעיקר למי שאוהב תופעות מזג אוויר, כמוני, החורף כאן מספק מאגר בלתי נדלה של תופעות מעניינות. הנה למשל ענף שאיתרע מזלו להשבר בחורף, והמים שזלגו מהגדם נאספו לנטיף

למשל, רציתי להתקין מעמד לטלפון הנייד שנדבק עם וואקום לשמשה מבפנים. אז לפני שהדבקתי, נסיתי לנקות קצת את השמשה והתזתי חומר ניקוי אך אבוי! זה מייד קפא לנטיפים קטנים, ולא רק שלא ניקיתי את השמשה, הייתי צריך לחצוב ולשבור את הנטיפים כדי שאוכל להדביק שם את המעמד לטלפון. ואז חשבתי, באמת, איך מנקים שמשה קפואה?? ש

הנה הרחוב של הגן של אילון, אחד הרחובות המוזנחים מבחינת פינוי שלג, לא ראינו את האספלט שלו כל החורף

והנה השביל מהבית שלנו לאוטו, חלקלק ומוכן למרוץ מזחלות

 כך נראה גרם מדרגות באוניברסיטה – קצת מזכיר את הרמפה של קפיצות הסקי

ואפילו תחרות פיסול בשלג שנערכה במתחם הירידים שליד ביתינו

skyway ע"מ לנוע בעיר כשקר מאוד, כלומר בחורף, יש מערכת של מעברים עיליים סגורים בין הבניינים הנקראת

הסקיווי מחבר את כל הבניינים במרכז העיר ובמערך המסדרונות יש מפות התמצאות, שלטים, וגם קפיטריות ומסעדות למקרה שאתה אבוד ורעב. כך אתה יכול להגיע לכל האטרקציות מבלי לסכן את עור הפנים והידיים

בארץ, חשבנו שקר זה קר, לא? כי בין אם קר או חם, למינוס עשרים ושש, כאילו אין הבדל? – הבדל בכל זאת יש! אנחנו פיתחנו אנינות טעם לקור ולמדנו להבדיל בין גווניו העדינים: כך למשל יש את הקור הנעים והמלטף של אפס מעלות, זה שמצנן ומרענן את עור הפנים, מחדד את הראייה וגורם לצלילי החוץ להשמע למרחוק. הקור של מינוס 10 מחייב תנועה וגטקעס מתחת למכנסיים, אבל אם יש שמש בחוץ הוא לא כזה נורא – כובע, נעליים טובות ואפשר להסתובב בחוץ ואפילו לטייל (אם אין רוח). במינוס 20 כבר לא נעים בכלל, הפה והאף קופאים תוך כמה דקות ואין מה לדבר על ידיים חשופות – הכל צריך להיות עטוף ומכוסה. אנשים הולכים מהר, לא מסתכלים אחד על השנים וממעיטים בדיבור. הסנאים לא יוצאים החוצה ואפילו העורבים מסכנים. מינוס 30 זה פשוט בלתי נסבל – עור חשוף קופא מייד, האוטו לא מתחמם לעולם ואפילו את המחשבות צריך לכסות כדי שלא ישברו לרסיסים

אילון

מי שאין לו ילדים וזה לא מעניין אותו או מי שיש לו ילדים וזה כבר לא מעניין אותו מוזמן להמשיך הלאה, בפסקה הבאה יש תמונה של רכב אמריקאי מגניב.. ש

אילון ילד נהדר, חמוד, סקרן ולא יכול לשבת שנייה בשקט. בבוקר הוא מקבל את פנינו עם "בוקר טוב אמא" או "בוקר טוב אבא". פעם, כשהיה מצביע על תמונה של (למשל) ג'ירפה ואומר "גירפה", היינו אומרים לו "נכון!", אז עכשיו הוא אימץ את זה ונותן לעצמו ציונים, למשל הוא מסתכל בספר החיות ואומר לנו "זו ג'ירפה! נכון! אתה צודק אילון, צודק..". אם פעם היינו שואלים אותו "אילון, מה יש בתמונה? האם זה אריה?" והוא היה עונה "זה אריה", היינו אומרים לו "נכון!", אבל עכשיו אנחנו שואלים אותו "אילון מה יש בתמונה? האם זה אריה" והוא פשוט אומר "נכון אבא". ש

עד לא מזמן אילון היה שותה מבקבוק עם פטמה. זה היה נעים לו בפה וככה מאון לאון הוא היה שותה המון מים, מה שגרר המון החלפות חיתולים ובלגאן. ע"מ לעבור לשתות מכוס, קנינו לו כוס גדולה וצבעונית עם תמונה של אלמו, מי שלא מכיר- זה מרחוב סומסום

המעבר היה הצלחה גדולה, ומאז הוא ישן לילות שלמים בלי החלפת חיתול באמצע וגם, בגלל שלכוס יש שסתום בטחון, אי אפשר לשפוך מים על המיטה והמצעים – תענוג. מה שלא צפינו, הוא שאילון לא הוגה את השם של אלמו נכון, הוא משמיט את ה-'ל'… וכך, כל פעם שהילד צמא הוא זועק "כוס אמו! כוס אמו!", וכך גיליתי שהקללה הזו משתלבת טוב כמעת בכל משפט. למשל לפעמים הוא אוכל, מפיל את הכוס על הרצפה ומהמהם "נפל – כוס אמו!" או מסתובב בבית מחפש את המים ושואל בעצבנות "איפה, כוס אמו?!" או בלילה במיטה, כשאני מקריא את 'דירה להשכיר', לפעמים הוא פתאום צמא, מושיט את היד למים ומסנן "כוס אמו…" בדיוק כשאני מספר את הקטע עם החזיר. צודק, באמת קטע מרגיז

בימים האחרונים מזג האוויר השתפר מאוד, ופתאום יצאו כל הילדים מהשכונה לשחק בחוץ. עשרות ילדים, שלא נראו בחוץ כל החורף (ואני הייתי בחוץ עם אילון כמעט כל יום), כעת מתרוצצים בשבילים, נוסעים על אופניים, מפזזים ומשחקים – ממש "המדבר המתעורר". אילון למד לנסוע על תלת-אופן והוא דוחף אותו עם הרגליים ומנווט במקצועיות בירידות במהירות, ולשמחה אין גבול. אין גבול גם לזמן שהוא מוכן להשאר בחוץ וצריך להחזיר אותו צועק ובועט הביתה לאכול א. ערב, להתקלח וללכת לישון

בקומפלקס שלנו יש כמה משחקיות ובהן מגלשות. אילון מאוד אוהב להתגלץ', אבל הבעייה היא שהאוויר יבש, המגלשות מפסלטיק והבגדים שלו סינטטיים. משמעות הדבר היא שבסוף ההתגלשות, הילד נושא מספיק מטען חשמלי למסע קצר אחורה בזמן (לפחות לפי זה)ש

http://en.wikipedia.org/wiki/DeLorean_time_machine

אחרי כמה זצים שספגתי למדתי לא לגעת בו לפני שהוא מאריק את עצמו לאדמה (זה נותן משמעות חדשה לגמרי לביטוי

 לכל מי שמתכוון להגליש ילד במינסוטה בחורף – ראו הוזהרתם (You're grounded!

טיול טיפוס

את תחילת אפריל ביליתי בטיפוס מצוקים באתר ה 'רד רוייר גורג' השוכן במדינת קנטאקי. הטיפוס בקניון הנהר האדום היה טוב, נפגשתי שם עם יונתן ורותם, זוג מטפסים ישראלים חזקים וביחד טיפסנו שם 5 ימים. מזג האוויר באתר היה די מחורבן דווקא בשבוע שיצא לי לבלות בו, אבל החברה והאיכות של הסלע פיצו על כך

אתר הטיפוס נמצא במחוז הנושא בגאון את התואר "מחוז יבש" בגלל איסור מכירת משקאות אלכוהולים בו. למזלינו, מרחק קילומטרים ספורים מהקמפינג עובר הגבול בין המחוזות ומיד אחריו יש חנות משקאות המנוהלת ע"י האמריקאי הכי  'רדנק' סטריאוטיפי שאפשר לדמיין, ולהוכחה, הנה האוטו שלו 

עדי

עדי מתקדמת יפה בפוסט ואחרי כמה חודשים ראשונים קשים שבהם הבקטריות והאמריקאים לא עבדו כמו שצריך, כעת יש הצלחות קטנות (בצלחות קטנות) שמבשרות, כך אנחנו מקווים, על כוון מחקר מבטיח. האנשים במעבדה מנומסים, מסוגרים וממעטים להסתובב יחדיו. עדי, שרגילה לחבורת קיבוצניקים עליזה בפקולטה לחקלאות, החליטה שגם ספסימנים קפואים אלו ישתפו איתה פעולה ויהיו לחברה נעימה ומגובשת. לשם כך היא חיכתה שהכל יפשיר – גם השלג וגם האנשים. גילינו שיש מתאם בין חום האוויר לחום האנושי, ועתה שהקרח נמס, פתאום אומרים לנו שלום במדרכות ועוברים ושבים מחייכים זה לזה. ובכן, עדי הכינה עוגיות שיבולת שועל (מעולות, עם שוקולד צ'יפס, ובקושי מרגישים את השועל) והזמינה את חברי המעבדה החוצה לחגוג את בוא האביב. שניים נענו לבקשתה, גם אני באתי לחיזוק וביחד יצאנו לדשא לאכול א. צהריים. בבקרים עדי מקפידה לברך אותם ב"בוקר טוב", כי אם לא, הם יכולים להעביר יום שלם בכפיפה אחת מבלי להחליף מילה. ככה זה, נחמדים אבל קרירים

באוניברסיטה של מינסוטה יש גם פקולטה לחקלאות, והנה לכם חלקת הניסוי שלהם, שם מפתחים את הגידולים שיסיימו את הרעב בעולם

בחודש מרץ, אמא של עדי באה לביקור פתע בדרכה חזרה מניו-זילנד (כמו לקפוץ ליד-מרדכי בדרך לאילון) והיתה שמחה גדולה. אפילו נסענו כולנו לבקר במערות קרח שנוצרות רק בחורפים קרים במיוחד, בחופים של אגם סופריור

העתיד

אז מה צפוי לנו בעתיד הקרוב? ש

ובכן, אנחנו מצפים בקוצר רוח ללבלוב של העצים, לשמש, לחום וירוק בעיניים. טוענים כאן שהקיץ הוא מהיפים שיש לארה"ב להציע, אבל יכול להיות שזה רק ביחס לחורף שהיה.. נראה בקרוב

יש לנו המון טיולים מתוכננים באיזור: לראות איך בני האמיש חיים, למערות נטיפים, ליערות ואגמים ועוד ועוד

בקיץ אנחנו גם מתכננים טיול לאלסקה עם אבא שלי ואמית, ביקור אצל הווילנים וביקור מאמא של עדי ואחותה, כך שהפוסט הבא בטח יהיה עמוס טיולים ומשפחות – לו יהי! ש