The Rain Man

למה כדאי להקשיב כשמעיל הגשם מדבר אליך

הכול התחיל במאי 2007 – יום הולדתי ה 30. לא רציתי להישאר בארץ ולספוג מכולם את המשפטים הרגילים שבאים עם הגיל הזה – "מזדקנים מה?", "אז כבר יש לך משהיא רצינית? – הגיע זמן לא?!" ועוד כיוצא בזה. החלטתי לצ'פר את עצמי ולנסוע לטייל בהרי הדולומיטים באיטליה. כמובן שלצ'פר משמעו לעשות טרקים קשים וארוכים לבד, יתכן שעל מנת להוכיח לעצמי שאני עדיין לא זקן ושכל שיטת המספור המטופשת הזו, שתלויה בכמה אצבעות יש בידיים וכמה זמן כדור הארץ מקיף את השמש – בכלל לא קשורה אלי

אחרי טרק בן 4 ימים בהרים שסביב Meran החלטתי לנסוע מזרחה לפסקות שמושלגות באזור Cortina

באיטליה יש מאות ואלפי קילומטרים של שבילי טיולים מסומנים בקפידה ובנויים כהלכה כך שאפשר ללכת בהם גם בערפל (ועם נכות קלה). באמת שכל הכבוד למסמני ומתחזקי השבילים שם, יותר מושקעים ובטוחים מרוב כבישי הארץ. כיוון שלטייל על שבילים מסומנים זה פאסה, רציתי ללכת לטיול "בר-בשטח", כזה שיהווה אתגר וקושי גדולים יותר
אחרי מעט התלבטויות נסעתי לדוביאקו – עיירה קטנה ויפה במזרח האזור ה'אוסטרי' של איטליה – אלטו אדיג'ה. קניתי מפה טופוגרפית 1:25,000 של האזור והתמקמתי בהוסטל ע-נ-ק-י: טירה בת 4 קומות, עשרות רבות של חדרים המצוידת במקלחות, שירותים, חדר-כביסה, וחדר טלוויזיה – בכל קומה! בגלל התקופה המוקדמת (סוף מאי) הייתה הטירה ריקה לחלוטין ואני התמקמתי בנוחות לבדי באחד החדרים, פרסתי את המפה ותכננתי מסלול

במפות השבילים היו שלוש רמות של שבילים
קווקו אדום – שביל בנוי, מסומן ומתוחזק <
נקודות אדומות – שביל שרובו מסומן, לא בנוי, למיטיבי לכת <
נקודות שחורות – החל ממצוקים שתלו עליהם שרשראות ע"מ שאנשים יוכלו לחצות וכלה במעברי <
הרים ללא סימון, שרק נרמז כי כנראה ישנה דרך לחצות אותם. כנראה

כיוון שהטרק הראשון היה רובו על שבילים מקווקווים ונקודות אדומות, חשבתי שיהיה מעניין לבנות מסלול על טהרת הנקודות השחורות. סימנתי במחי-עט מסלול היוצא מהעיירה (900 מ' מעל פני הים), עולה בטרוורס ראשון עד 2800 מ' וממשיך עוד למטה ולמעלה עד סוף היום הראשון. ביום השני שוב טרוורס ארוך פי 3 העולה עד 3200 מ' , יורד הכול בתלילות וממשיך עוד כ 20 ק"מ עד העיירה. נשמע קשה אבל סביר. טוב אולי קשה מאוד אבל אפשרי . בסדר, בסדר, זה כנראה היה מופרך מהיסוד

ארזתי את תיק הלאו הכחול שלי עם מיטב הפסטה האיטלקית, נקניקי חמור מיובשים ויצאתי לדרך עם עלות השחר

אחרי כ 4 שעות כבר הייתי בפאס הראשון בערך בגובה 2100 מ', שם נגמר השביל הטוב ומתחילות הנקודות השחורות שחותכות חזק ימינה מהפאס במעלה ההר (הנקודות היו רק על המפה – כן). השעה כבר הייתה לקראת צהריים, וכפי שחששתי, שמי התכלת של הבוקר התחלפו במהרה בענני גשמי-צהריים מבשרי רטיבות וקור. התחלתי לעלות בהר, מוצא את דרכי בעזרת המפה (סימונים לא מצאתי) ובעזרת המצוקים מזדמנים, שבערכם כסימני "דרך ללא מוצא" אין לזלזל. הסלע באיזור רך ומתפורר, שארית לשונית האלמוגים הקדומה ממנה בנויים הדולומיטים. הטיפוס נעשה תלול, עם תיק כבד (אוהל, שק"ש) וגשם – לא משימה קלה

פה המקום לציין שמסיבה שעדיין לא ברורה לי, היו הסלעים במעלה מכוסים בשלל צרעות קטנות ושחורות. איני יודע מאין באו ומה עשו שם, אך משנוכחתי שאינן עוקצות, הפסקתי להסתכל איפה אני שם את הידיים ופשוט טיפסתי עם כפפת צרעות מעוכות כל הדרך למעלה. באחד המעברים הצרים הבחנתי פתאום ברוג'ום בודד וקטן, שכאילו אמר –  "אם אתה רואה אותי אז יופי לך, אבל אני לא אראה לך לאן ללכת מפה". המשכתי למעלה, הסופה התחזקה והתחיל לרדת ברד. ירד ערפל כבד ורק כעבור 6 שעות של טיפוס מתיש הגעתי לנקודה הגבוהה של אותו היום. שם גיליתי, להפתעתי, תחנת מזג-אוויר מעוגנת בחוזקה לסלע ונראית טוב (יחסית לתחנת מזג-אוויר כמובן). למראה הטכנולוגיה המתקדמת התמלאתי שוב כוח ופצחתי בדהרה במורד השביל (המסומן הפעם) בדרכי לואדי הקרוב. בדרך למטה ראיתי שתי סלמנדרות אלפיניות, בנות דודות קטנות ושחורות לחלוטין של הסלמנדרות שלנו. בדיוק חשבתי על איזה יופי הדרך מסומנת כאן והופ! החלקתי על אחד הסלעים ונשלחתי ישירות, מטפס אחד ותיק גדול, בקפיצת ראש למדרון הסמוך. הנפילה לא הייתה חמורה ואחרי שניים שלושה גלגולים נעצרתי. לקחתי אוויר, והמשכתי ללכת. ירדתי לוואדי (עוד 400 מ') ועליתי ממנו להמשך המסלול (עוד 400 מ') עד שמצאתי אחו נחמד, עם ערימת שלג לצידו ושם עצרתי ללילה

מיד עם פתיחת התיק תקף אותי ריח משכר של בנזין. הסתבר שהנפילה מעכה את בקבוק הבנזין (של הבנזיניה) וכל הציוד, בעיקר כל הבגדים שלי הריחו כאילו כיבסו אותם בבאר נפט. פרסתי את הבגדים לייבוש על האוהל, הצלחתי למרות העיקום והצ'יקמוק להדליק את הבנזיניה, להמיס שלג ולחמם מים לתה וספגטי.  הייתי כבר די תשוש מהטיפוס של היום (סה"כ 2200 מטר עליה ועוד 400 מטר ירידה), נכנסתי לאוהל ונרדמתי מייד

לפני שנרדמתי הסתכלתי שוב במפה. המסלול נראה לי פתאום אחר. הטרוורס של היום הראשון לקח לי 6 שעות (בתנאים קשים אמנם) והיום השני היה מורכב מטרוורס ארוך פי 3, עוד 2000 מטר של ירידה ו 20 ק"מ הליכה עד ההוסטל. הנחתי כי גם אם לא אגיע להוסטל מחר, עדיין אצטרך לסיים את הטרוורס ולרדת לפחות 1000 מטר עד שאוכל למצוא מקום נורמלי להקים בו את האוהל. בנוסף לזה, לא רציתי להיתקע על הקטעים הקשים של הדרך בגשמי הצהריים ולכן החלטתי לקום מוקדם ולנסות לעבור את החלק הארי של הטרוורס לפני בוא הגשמים

קמתי מוקדם, תשוש אך נחוש קיפלתי את האוהל הרטוב, את הבגדים המסריחים, העמסתי הכול לתיק ויצאתי לדרך. תחילת הטיפוס בדרך מסומנת, וכשהיא נגמרה התחיל שביל שלמרות שלא היה מסומן, היה מספיק ברור ע"מ לעקוב אחריו בקלות. הגעתי לפסגה הראשונה (2900 מ') בסביבות 10 בבוקר. אחרי ארוחת בוקר זריזה המשכתי בהליכה. כעת הדרך הברורה נפסקה והטיפוס נעשה יותר קשה וטכני, טיפוס אמיתי עם תיק וידיים קפואות, וגם מציאת הדרך הפכה להיות בעייתית כשאני חוזר על עקבותיי לעתים ע"מ למצוא את הדרך הנכונה. מפה לשם מתקרב הצהריים ואני בעיצומו של הטרוורס, הנקודה הגבוהה ביותר במסלול (3200 מ') כבר נראית לפני אך עדיין רחוקה. אני עולה בדרדרות 2:1  (שני צעדים למעלה, אחד למטה. כמו ריקודי עם…), מדשדש בערימות שלג ונאחז בסלעים מתפוררים. בקיצור – חווית הטיפוס לה קיוויתי 😊 פחות או יותר

כפי שחששתי השמיים מתקדרים ואני עדיין לא בנקודה הגבוהה בה רציתי להיות. המחשבה ש"חזרה אחורה ואי-השלמת המסלול היא הדבר האחראי והנכון לעשות", עברה לי בראש ונפסלה מיד. אחריות נשמע כל כך כמו 31, ואני רק בן 30. עוד לא הגיע הזמן לזה. מפה לשם מתחיל לטפטף גשם, גם הראות לא משהו, ואז אני יוצא מגיא עמוק לפסגה קטנה ועגולה ומיד סוגר עלי הערפל

אני רוצה לעצור ולהזכיר משהו: לפי מבנה הסיפור, ברור כי כעת הולך להתרחש משהוא רע. ברגעים אלו חלקיכם (2-3 אנשים שטורחים לקרוא את הבלוג) אומרים בוודאי "איזה דביל, אני כבר הייתי יורד". אבל לי אף אחד לא סיפר את הסיפור מראש, ולכן, הכול נראה לי בסה"כ… סביר. כבר הייתי תקוע בסופות בעבר, ירד עלי גשם, שלג וברד ולא הייתי מוטרד במיוחד מהמצב. עכשיו נמשיך

אני מסתובב ימינה ושמאלה, בודק בכל מקום ולא מוצא דרך נורמלית לרדת מהפסגה. משני צדדי מצוקים של מאות מטרים, מאחורי הגיא ממנו באתי ומלפנים מין דרדרות תלולות נורא ולא נראה ששם ממשיך המסלול
ואז מתחיל לרדת ברד
שלפתי את מעיל הגשם, לבשתי אותו, וכשמשכתי מעלי את הכובע שמעתי מין זמזום חזק וצורם! מיד הורדתי את הכובע – הייתי בטוח שאחת (או אולי מאה לפי הזמזום) מהצרעות הקטנות של אתמול נכנסו לי למעיל ועכשיו הן הולכות להתנקם בי על הטבח שביצעתי. בדקתי מבפנים ומבחוץ ו…. איזה קטע – אין כלום. אפילו לא צרעה אחת לרפואה. מבולבל (וכבר די רטוב) לבשתי שוב את המעיל, ושוב ברגע ששמתי את הכובע – כל הראש שלי מזמזם ושורק – בזזזזזזזזזזזזז. איך אפשר לטייל ככה? הורדתי את הכובע ולרווחתי הזמזום הפסיק. ואז שמתי לב שכשאני מרים את הידיים למעלה, קצות השרוולים מזמזמים גם הם! אני מוריד את הידיים והזמזום נפסק. מרים אותם ו- בזזזזזזזזזז!!!! ממש מוזר
REI עם הדגמים שלהם, אולי זה דגם מזמזם. באמת לא עצרתי לקרוא את העלון העבה שליווה את המעיל אבל לך תדע
אפשר לחשוב מה כבר יש לדעת על מעיל – כשקר לובשים, כשחם מורידים. לא ממש היי-טק. ובכל זאת, יש נעליים שמאירות, יש טלפונים רוטטים, אפילו יש מכוניות שמדברות אליך. אולי יש מעיל שמזמזם

תוך כדי הזמזמת אני מנסה לרדת קצת באחת הדרדרות לראות אם יש משהוא נורמלי בהמשך. אני ממצמץ בעיני ומתאמץ לחדור את הערפל… מה זה שם? אולי אני רואה רוג'ום כמה עשרות מטרים למטה. אני נעמד על סלע (אני זוכר את הרגע בבהירות!) וחושב לעצמי
A Rujum, a Rujum, my kingdom for a Rujum!
ואז – קאבאם!! פיצוץ אדיר! אני מרגיש כאילו קיבלתי סטירה מקינג-קונג.. אני עף באוויר… אני מסונוור, לא רואה כלום… שקט
אני מאבד את ההכרה ואיני זוכר את הפגיעה בקרקע
אני פוקח עיניים, לאט, ומוצא את עצמי מכורבל בתנוחה עוברית על המדרון

המחשבה הראשונה: הבנזיניה שלי התפוצצה. איך ולמה – אין לי מושג. מבלי להזיז אפילו עפעף אני שולח גישושי עצבים לכוון הגב ומחפש חורים ורסיסים. כואב לי אבל לא כזה כאב. אני מסונוור ומצלצלות לי האוזניים כאילו אני על גג של כנסיה. כל הגוף מכווץ ותפוס. אני שומע מהמצוקים הקרובים הד של רעם

ואז אני מבין… פאקינג פגע בי ברק! אלוהים אדירים. פגע בי ברק. כנראה לא הענף המרכזי (לברקים יש בד"כ הרבה התפצלויות)  אחרת בטח הייתי מתפחם. אבל התחושה של מכת החשמל, המוכרת לי ממקלחות בבוליביה ופרו, ההבזק והרעם אינם מותירים ספק
פתאום אני מבין מה היה פשר הזמזום – כבר שמעתי סיפורים של מטפסים שטענו לתופעה דומה בסופות ברקים. מה ששמעתי היה ההתפרקות החשמלית מהמעיל שלי לאוויר. הייתי כולי טעון וזורח כמו עץ קריסמס, המעיל שלי צעק וצרח אבל אני לא הקשבתי לסיפורו של מעיל. אוי מעיל שלי יקר מעכשי תמיד תמיד אקשיב לך – חכם המעיל מהלובש אותו

נשארתי כמה דקות בדיוק במקום ובתנוחה שבה התעוררתי. נשמתי עמוק, נרגעתי. אחרי עוד כמה דקות ניסיתי להזיז את האצבעות בידיים. מצב משומש אבל טוב. ניסיתי להזיז את הרגליים. גם הן נענו לבקשה אם כי לא ברצון. בינתיים הגשם ממשיך, אני כמובן כבר רטוב לגמרי אבל לא מרגיש כלום. למעשה יתכן והרטיבות עזרה לי להוליך טוב יותר, כך עבר דרכי פחות זרם ויותר דרך המעיל, הבגדים והתיק. נשארתי ככה עד שחלפה הסופה. זה לא לקח יותר מ 20 או 30 דקות וכבר התפזר הערפל וענן חדש החל מתקרב ומאיים לסיים את העבודה שקודמו התחיל בה – להפוך אותי לטוסט

קמתי ממרבצי, הורדתי את התיק ובדקתי אותו – נראה תקין. הסתכלתי שוב לכוון המשך הטרוורס. לא ראיתי עדיין איך לרדת מהפסגה הזו ובנוסף, בהתחשב בנסיבות, נראה לי שאפשר לסלוח לי אם אוותר הפעם ואחזור אחורה. אני אולי דביל אבל רמזים (עבים) אני יודע לקלוט

התחלתי לחזור את כל הדרך שעשיתי, ותוך כדי ההליכה התפשטה בי התרוממות רוח – מין קלילות ותחושה של ריחוף. זזתי במהירות וללא מאמץ, הכול נראה לי מאוד לא מציאותי, ממש כאילו אני במין סימולאטור של טיפוס אבל לא בטיפוס אמיתי. המשכתי כך לנוע ולרדת ולרדת ולרדת. כל הדרך למטה אפפה אותי תחושה שמשהוא הולך לקרות לי עכשיו ואני לא אגיע להוסטל חי. הרגשתי שתעתעתי בגורל, יצאתי ממצב שלא הייתי אמור לצאת ממנו ולכן משהוא אחר יתנקם בי ואיזה חבל זה יהיה שאף אחד לא ישמע את הסיפור. כל מדרון וכל מדרגה היו כאילו מוכנים לסגור איתי איזה חשבון. בקיצור – פחדתי

כעבור 8 שעות של הליכה רצופה (לא עצרתי לרגע, רק למלא מים פעם אחת) נכנסתי לאחד משבילי היער הגדולים שיוביל אותי, שעתיים בהמשך, להוסטל. אני לא יודע למה, חשבתי שוב על מה שקרה והתחלתי לגחך. חשבתי איזו הרפתקה מטורפת זו הייתה והגיחוך הפך לצחוק. צחקתי וצחקתי ופרקתי והצחוק הפך לא נשלט, צחוק מופרע ומשחרר שלא הצלחתי לרסן
המשכתי ללכת ולצחוק כמו משוגע עד שסוף סוף נרגעתי כשראיתי את הבניינים הראשונים של Dobbiaco

הגעתי להוסטל בחושך. מסריח, חרוך ומזיע ניגשתי לדלפק וביקשתי חדר ללילה. האחראי שם שאל אותי מאיפה אני בא. אמרתי לו – מההרים. הוא שאל איך היה מזג האוויר שם למעלה. אמרתי – גשום לפרקים

יומיים למחרת נסעתי לנפוש באחת הערים באזור. אמרתי לעצמי שהיו לי מספיק הרפתקאות בהרים לטיול הזה ושלא צריך להתגרות בגורל. החלטתי לבלות את שארית הטיול בקריאת ספרים ובולדרינג ובנוסף אני מבטיח לעצמי לשקול מחדש את הסכנה שבטיול לבד ולהסיק מסקנות

שבוע אחרי זה, 3 ימים לפני החזרה לארץ אני שוב שועט במעלה מדרון בדרך לעוד טרוורס גבוה באזור הגבול עם צרפת. ככה זה. מי שנדפק פעם אחת כבר לא יכול להיגמל

• 

• 

• 

בהקשר של ברקים ורעמים – הנה קטע אנימציה שאהוב עלי ועל הבנים מהסרט מטוסים-2, שבו דאסטי פוגש את צוות כבאי האש. לדעתי אחד מקטעי האנימציה הטובים שנעשו וגם אחלה אחלה פס קול. אז שימו אזניות, הגבירו את הווליום ותהנו!! גם אם אין לכם ילדים זה עדיין מצויין
https://youtu.be/Vr2yt5_X9ro?t=95