הפעם נשמע למה ביגונווילה מסכנת את הקידמה, איך ילדים מבינים את רזי היקום וקצת על שירי דיכאון. אבל תחילה – מתנות לחג
מתנות לחג
אני לא אוהב מתנות לחג ממקום העבודה. זה המוני וגם מרגיש לי מאולץ: כולם חייבים לקבל משהו לחג וכולם בוחרים מאותם מוצרים, כאילו שכולם כרגע צריכים סט סירים או מזוודה קטנה. סתם דוחף ג'אנק לאנשים ומבזבז כסף למקום העבודה. בנוסף אני מרגיש שהמתנות באות לפצות על רגשות אשם שמקום העבודה חש על כך שאינו משקיע באמת בכוח האדם שלו. במקום מגבות עדיף לשלוח אנשים לקורסים, להעביר הדרכות בניהול ומתן ראיונות, להביא עוד אנשי HR, לעודד יצירתיות מחוץ לתחום העבודה ועוד…
כל אלו דורשים תכנון, השקעת זמן ויחסית מעט משאבים כספיים. אבל המתנות דורשות רק כסף, וזה קל – הנה, הגיע החג ודוד מקום-עבודה-פלוני יתן לכם מתת, צטלה שלא תרגישו שמשהו חסר.
בנוסף, אני אף פעם לא מוצא שם משהו שאני באמת רוצה. אז הנה רשימה של כמה דברים שהייתי שמח מאוד לקבל ממקום העבודה:
א. במקום ה"דרים-קארד" הרגיל שמאפשר לקנות סירים וחולצות הייתי רוצה דרים-קארד אמיתי עם 250 שעות שינה! אתה פשוט מחליק את הכרטיס בבית השחי ונטען בכמה שעות שינה שאתה צריך, ככה מיד.
ב. חמש חולצות ילדים שעמידות בפני לעיסה של צווארון וניגוב נזלת
ג. מכונה אוטומאטית שמנקה נעליים מבוצבצות של ילדים. איך זה שכבר יש גשושיות על המאדים אבל עדיין כל טיפת בוץ שנדבקת לנעליים לוקח חצי שעה לנקות?! איך אין טכנולוגיית טפלון לסוליות נעליים? מעצבן.
ד. מכונית עם חלון אחורי שאפשר לפתוח אותו מבלי להרגיש כאילו המוח שלך הוכנס לבלנדר המוקף רמקולים של גיטרה באס. כאילו – מה הקטע עם חלונות אחוריים? מה, מהנדסי הרכב אף פעם לא ניסו לפתוח חלון אחד תוך כדי נסיעה? אתם לא יודעים מה קורה אז? זה לא מציק לכם? יאללה – לעבודה
ה. מטאטא ענק שבנוי במיוחד להוריד ילדים קטנים מקיר הטיפוס כשאני רוצה לטפס שם. כן, אני יודע, הקיר שייך לכולם. אבל לא אכפת לי. אני גדול, הם קטנים, אני רוצה מטאטא
אבחון עצמי
יש קטע כזה שכשאנחנו מרגישים לא טוב אנחנו מקישים את הסימפטומים לגוגל ומאבחנים את עצמינו. למשל, אילון (בן שש וחצי) בזמן האחרון מאבד שיניים בקצב מסחרר. בינינו אנחנו קוראים לו toothless כמו הדרקון. בדקנו בגוגל והסתבר שכנראה שיש לו צפדינה, מחלה נוראית של מלחים במאה ה-17 שנובעת מחוסר בוויטמין C. מאז אנחנו מקפידים לתת לו תפוזים לבית הספר ונראה שלפחות אלו שנפלו – צומחות חזרה. מזל.
דרקון אמיתי בלי שיניים שראיתי בשמיים 
Toothless
יש הרבה סיבות למה זה לא רעיון טוב לאבחן את עצמך בגוגל, אבל אין דבר טוב מסיפור אמיתי. אז ככה: לפני בערך 8 שנים הייתי נורא נורא חולה חורף אחד. היה לי חום ושיעולים כואבים נורא במשך כמעט חודש. הלכתי לרופא כמה פעמים, הוא כל פעם הקשיב לריאות ואמר לי שזה ווירוס ושזה יעבור. אחרי שסבלתי כמה שבועות הלכתי לרופאה אחרת, היא אמרה לי שזה ווירוס אבל הסכימה לתת לי אנטיביוטיקה רק למקרה (הייתי ממש מסכן). זה לא עזר.
רצה הגורל ובאותו זמן פרטנר הטיפוס שלי היה בחור שלמד רפואה. בחור מאוד חביב וגם מאוד חכם. כשראה שאני לא מגיע לאימונים התעניין במצבי ומייד אבחן: זו 'דלקת ריאות א-טיפיט' (a-typical). זה ברור כשמש! בגלל זה הרופא לא שומע כלום בריאות וברור שהרופאה נתנה לך את האוגמנטין – האנטיביוטיקה הלא נכונה! לך לרופא ותגיד לו שיש לך דלקת של Mycoplasma.
הייתי המום – איזו פארסה! שני רופאים מפספסים את זה וסטודנט (אמנם חכם, אבל בכל זאת) לרפואה מאבחן את זה תוך שניה בטלפון! ואני סובל כבר חודש!! רק כדי להיות בטוח, בדקתי בגוגל מה זו דלקת ריאות א-טיפיט ובאמת, הפלא ופלא, כל הסימפטומים מתאימים בול! מה זה בול, וויליאם טל!
אז הלכת לרופא שלישי (על שני הקודמים לא סמכתי כבר) ואחרי שהוא בדק ואמר, כמובן, שזה ווירוס וזה יעבור, אמרתי לו שאני בדקתי בגוגל ואני חושב שיש לי אינפקציה של Mycoplasma. הרופא שתק, הסתכל עלי טוב, הוריד את המשקפיים ושאל: "יש לך איידס?!". אמרתי שלא. "אז אין לך Mycoplasma!" הוא ירק בבוז ושילח אותי לדרכי.
אחרי כמה ימים זה עבר. אז זהו.
הילדים
איך אפשר בלי – הקומדיה הכי טובה בעיר:
אילון: אמא, תדעי לך שאני יותר רגיש משאר הילדים בכיתה.
עדי: באמת? מה למשל אתה מרגיש שאחרים לא?
אילון: למשל, אני הרבה יותר רגיש לדיגדוגים. אבל אני לא אלרגי לזה! רק קצת יותר רגיש.
[ביום השנה לרבין אילון חוזר מלא תובנות…]
אילון [מתעצבן על דקל]: דקל אני ארצח אותך כמו רבין!
דקל: אילון – מה זה רצח? מה, שנהיה חברים כמו פו הדוב וכריסטופר רבין?
אילון [בארוחת הבוקר]: אבא – מה זה הלכלוך הזה מתחת לאף שלך?
אני [מנגב את האף]: זה עזר?
אילון: לא, עדיין יש לך שחור מתחת לאף
אני [מנגב שוב]: ועכשיו?
אילון: לא, עדיין יש לך שני קווים שחורים מהאף למטה לשפה
אני: רגע.. מה.. אילון – זה קמטים!
אילון: אבא, מה יש מעל החלל החיצון?
אני: אההה, אין משהו מעליו.
אילון: אז איך זה יכול להיות? מה יש במקום שהוא נגמר?
אני: [וואו, יש כ"כ הרבה דברים להסביר כאן – חוק האבל, התפשטות היקום, הקבוע הקוסמולוגי, אומגה, מרחב תלת-מימדי עקום ויקום סגור.. איפה להתחיל?] תראה, תחשוב על נמלה שהולכת על גבי בלון…
אילון: מה, אתה מתכוון שהיקום מעגלי? אהה, בסדר, הבנתי.
אני: [טוב… לא צריך…אולי דקל רוצה הסבר]
דקל [בא אלינו באמצע הלילה]: אין לי חלומות פז! הבטחתם!
משחק החיים
לפני כמה חודשים נסעתי לפגישת עסקים בבוסטון. יש בבוסטון סניף קטן של מלנוקס ונפגשנו שם עם חברה שאולי נשתף איתה פעולה בעתיד. את הנסיעה עשיתי עם אחד הבכירים במלנוקס כך שאת הטיסות והמעברים בין השדות עשיתי איתו.
בדיוק חודשיים לפני כן טסתי לכנס בסן-פרנסיסקו אבל אז טסתי לבד, והפעם הדברים התנהלו דומה אבל גם שונה.. זה היה קצת כמו משחק מחשב שבו עברתי רמה ודלתות שהיו סגורות קודם – עכשיו נפתחו. בטרמינל בנתב"ג הלכנו לכוון השער ופתאום, הבחור שאיתי שובר ימינה ופותח דלת. עברתי על פני הדלת הזו הרבה פעמים בעבר ולא ידעתי מה יש שם… אולי מחסנים, מי יודע, לא מעניין. מסתבר שיש שם עולם שלם – לובי של ביזנס עם ספות, משקאות, טלוויזיה, אוכל ונשנונשים. מכיוון שזו רמה שאני עדיין לא מכיר ולא רציתי להיפסל (אחרת אחזור שוב לרמה הקודמת) אז הלכתי בזהירות אחריו ולא נגעתי בשום דבר. אמנם ככה לא אצבור נקודות אבל גם יותר בטוח.
בסוף הטיסה, בהשכרת הרכב שוב גיליתי דברים חדשים. לא צריך לחכות בתור אם יש לך מין כרטיס זהב. שאלתי אותו באיזה חדר הוא מצא את כרטיס הזהב הזה והוא אמר שמישהי מ"משרד הנסיעות" נתנה לו את זה. אני לא יודע איך להגיע למקום הזה אבל אם יש לך את הכרטיס אתה קופץ מעל התור, נכנס ישר למגרש החניה ובוחר איזה אוטו שבא לך. והקטע המשוגע – המפתחות כבר בפנים! איזו רמה מגניבה! גם כאן פחדתי לאבד נקודות אז חיכיתי מחוץ לרכב כי לא הייתי בטוח שמותר לי להכנס, ורק כשהוא פתח את החלון ושאל מה קורה אז נכנסתי. היה חימום בכיסאות, האאאא, מממממממ, נעים.
טיולים
ממש לכבוד חנוכה נסעתי לטפס ביוון באתר הנקרא Leonidio. נסעתי עם שני חברים, יותם ונגה והיה פגז!
ליאונידיו הוא כפר קטן השוכן בדלתא נהר הנשפך לים. כל הכפר מלא עצי פרי – תפוזים, לימונים וקלמנטינות, כולם טריים ובשלים ואת רוב הזמן בילינו לא בטיפוס אלא בסחיטה ושתיה של פירות הדר. תענוג!
עשינו טיול קטן לגלבוע סביב הר ברק, עוד לפני שהכל פורח ורוחש אדם
לא כדאי לבדוק לפני שעושים שלט?
Humans are a virus, no, wait – irus
טיילנו גם בנחל אל-על היפיפה! מאוד מומלץ
לפני כמה זמן ביקרתי במלנוקס תל-אביב ומהחלון הסתכלתי למטה וראיתי איש מת על הדשא.
זה עצוב, אבל זה קורה, מהנדס (כנראה חשמל) שמאס בחיים והחליט למות על הדשא, או כך זה נראה. עקבתי אחריו במשך כמה ישיבות והוא לא זז. אחרי ארוחת הצהריים הסתכלתי שוב והוא כבר לא היה שם. כנראה שנאסף אל אבותיו ע"י העיריה ביחד עם בקבוקי השתיה הקלה שמפוזרים שם.
עדי ואני לקחנו יומיים חופשה וטיילנו בצפון. עשינו קצת סקי, טעמנו יין – היה מעולה. וגם, עשינו סיבוב בקלעת נמרוד המרשים.
בודק את הארכיטקטורה הצלבנית 
אורן – נראה לי צריך שם תמיכה – כן, יופי, תחזיק 
gargoyle 
self-ish 
בקושי נשאר שלג אבל מי שיש לו שלושה ילדים קטנים, חי במדינה טרופית ומקבל חופש יעשה סקי גם על חצץ
שירי קריפטונייט
מוזיקה תמיד השפיעה עלי מאוד. אני למשל לא מסוגל לעבוד עם מוזיקה ברקע, כמעט כל מוזיקה, כי אני מפנה חלק מהקשב למהלכים, לשילוב הכלים וכו..
יש שירים שמיד עושים לי שמח (זה למשל), שירים שמיד עושים אותי עצוב (זה למשל) ויש כמה שירים שלא משנה כמה פעמים אני שומע אותם הם תמיד עושים לי עור ברווז למשל התקווה (יש מהלך הרמוני בחזרה השנייה של "….בארצינו, ארץ ציון…" שתמיד מעמידה לי את השערות על העורף) והפתיחה של עמוד האש, שאני חושב שהוא קטע פשוט מושלם.
אני זוכר בתור ילד (כיתה א' או ב') הולך לראות את אוליבר טוויסט באולם הספורט בקיבוץ באחת הקרנות השישי. אני זוכר קצת את הסרט אבל מה שהימם אותי היה הקטע של who will buy שבו אוליבר מציץ מהחלון לבוקר היפה ורואה את רוכלי העיר רוקדים ושרים. השילוב של הקולות, ההרמוניה, הכוח של המקהלה והקרשנדו בסוף הפילו אותי מהרגליים וכשאוליבר מצטרף לשירה בקול זך של פעמוני זהב, הרגשתי כאילו מישהו השחיל לי בין האוזניים מיתר משוח בדבש, פרט עליו – והמוח שלי פירפר ברזוננס מושלם. הייתי כל כך מרוגש מהחוויה המוזיקלית הזו ששבועות אחר כך הלכתי בקיבוץ, סהרורי וכל מה ששמעתי היה who will buy, who will buy, who will buyyyyyy.
אז כן, מוזיקה ממש ממש עושה לי את זה.
אבל יש לזה גם חסרון כי בחיים, מה לעשות, יש לפעמים רגעים קשים. ויוצא שתחושות העצב או חוסר האונים מוטבעות ונשמרות לעד במוזיקה ששמעתי באותם הרגעים. ככה במשך השנים צברתי מנגינות שיכולות ממש להשבית אותי כשאני שומע אותן. כי אז אני מרגיש את שהרגשתי פעם, אפילו אם לא הייתי אז מודע שזה מה שאני מרגיש. אז הנה הרשימה של שירי הקריפטונייט שלי:
- השיר הפשוט של הלחם (במינסוטה פצעתי די קשה את הכתף והסתובבתי חצי נכה ומאוד דאוב כמעט שנה. אבל הכי גרוע היה בחורף כשהיה קר ובודד והרופא אמר לי שלא אוכל יותר לטפס או לשחות וכנראה אפילו לא לזרוק כדור עם היד הזו. השיר הזה התנגן לי באוטו בנסיעות כחלק מאוסף ישראלי שהכנתי לנו)
- שוב זה אותו הכאב (השיר הזה התנגן הרבה בקורס טייס ואפילו היה חלק מהופעת הסיום של צוערי השלב ה"מתקדם". עד היום משרה בי תחושה של דכדוך, אפרוריות ודיכוי)
- שמתי לי פודרה (עוד תקופה לא נעימה של מחלה בצבא. מעלה בי ריח של אבק, תחושה של אור מסנוור, דקירה של קוצים ועייפות. כנראה שהשיר הזה התנגן אז הרבה ברדיו – אני ממש לא זוכר)
- עכשיו הכל בסדר (הייתה לי פעם פרידה כואבת מחברה, גרנו ביחד ואז נפרדנו ואני עברתי לדירת שותפים מאוד לא מפנקת. אחרי שנה בלעדיה, בעקבות איזו פגישה בינינו החלטתי לנסות לחזור להיות ביחד. זה כמובן לא הצליח אבל אני זוכר את השיר הזה מתנגן ברדיו בדירת השותפים ומדרבן אותי לנסות, כי "דיברנו כל הלילה" ו"עכשיו הכל בסדר" ועד היום השיר עושה לי קצת קווץ' בלב)
- Don’t speak (טירונות צנחנים – קר, בוץ, ובאופן כללי תחושה של אי-נעימות)
מפלצת הביגונוויליה
לפני כמה חודשים פתאום ניתק לנו האינטרנט בבית. ניסינו הכל וזה לא חזר אז התקשרנו לבזק. הם שלחו טכנאי שהסתובב סביב הבית ובסוף קרא לי לבוא. "תראה" הוא אמר, "יש לך כאן שיח ביגונוויליה שיצא מכלל שליטה" כל מילה אמת, "והוא תקף לכם את האינטרנט ואכל אותה" אולי לא ציטוט מדוייק אבל זו היתה רוח הדברים. ובאמת, הכבל הדק שמוביל חמצן רשתי לביתינו היה לפוּת באכזריות בין שני קוצים גדולים ומרותק לעמוד חשמל. לא היה לו סיכוי…
"אני יכול להחליף לכם את הכבל" אמר הטכנאי, "אבל רק אחרי שתטפלו בשיח". אז יצאתי, אביר בודד לשחרר את נסיכת האינטרנט מציפורני מפלצת הביגונוויליה. הלכתי לגיסי יונתן וקיבלתי את כלי הנשק החדישים ביותר – סולם גבוה ומין מזמרה אימתנית וניגשתי לעבודה.
במשך 4 שעות נלחמנו אני והשיח – אני גוזם והשיח דוקר, אני מושך והשיח מתנגד, אני מנסר והשיח שולף את הסולם מתחתי – מאיים להפיל אותי. בסוף, ניקיתי את עמוד החשמל ושחררתי את הכבל אבל שנינו יצאנו בשן ועין
ביגונויליה שיח אכזרי 
העמוד והכבל חופשיים סוף סוף 
השיח המאיים
זהו לעכשיו. החורף היה ארוך ומפנק עם המון גשם, ירוק, פרחים ופרפרים. מחר הבחירות, נקווה שנופתע לטובה ולא יגמר בחי-רה. מי שעובר ליד טבעון מוזמן תמיד – ימצא אצלינו פת של לחם, צל ומי באר (תמי4). יאללה ביי – אורן.
headoflineblogging 
דירת שותפים בתל אביב? הייתי שם?
כן, כן, זו אותה אחת. שלא תביני לא נכון, אתכן היה סבבה אבל המעבר ממגורים עם חברה לדירת שותפים היה קשוח…