I like language and puns, rare words and etymology galore
I like extremes and sports, outdoors of sorts
I like physics and math, music and hath
A fetish for poetry (if it's good) and am usually in the mood
for Jim Carrey or Despicable me
Yes, any comedy will fill me with glee.
Really.
בגדול אני לא צופה בספורט. כן, אני צופה באתלטיקה, שחיה וכמעט כל דבר אחר באולימפיאדה וגם כשיש את המונדיאל זה כייף לראות עם כולם ולהתלהב. זה מכסה שבועיים שלושה פעם בארבע שנים. אבל חוץ מזה אני לא צופה בספורט בכלל (חוץ מסרטוני טיפוס כמובן), ולכן קחו בערבון מוגבל את המחקר הבא.
אז לפני כמה שבועות הלכנו לארוחת ערב אצל אמא של עדי ובן זוגה רואה הרבה ספורט, ובדיוק צפה במשחק טניס של מישהו עם בעיות OCD קשות נגד מישהו שנפצע לקראת הסוף. דווקא די נהנתי מהצפייה וזה גרם לי לחשוב – למה בעצם? כלומר, אני לא מצליח לראות כדורגל כי זה משעמם, ניסיתי לראות בייסבול ופוטבול וזה בלתי נסבל. אז למה טניס כן?
אז השוותי כמה מדדים לענפי ספורט נפוצים:
זמן משחק אפקטיבי (כלומר, מתוך שעה של צפיה, כמה זמן בעצם יש משחק מול העיניים?)
כמה אירועים מעניינים בממוצע בדקה (מעניין זה כמובן תלוי מי אתה, אבל תזרמו איתי רגע)
כמה קל או קשה לעקוב אחרי מה שקורה
הנה סיכום המחקר בצורה וויזואלית, ציר X הוא כמה קל לעקוב, ציר Y אירועים לדקה וזמן משחק אפקטיבי מופיע באחוזים בלבן
והנה סיכום המחקר בטבלה עם מלא פרטים חשובים ולינקים למקורות המחקר. המנצחים מבחינתי הם טניס וכדורסל עם עד 30% זמן משחק אפקטיבי, בין 5-10 אירועים מעניינים בדקה וציון 8-9 ביכולת לעקוב אחרי מה שקורה.
במשחק הכדור מקבל חבטה מרקטה כל בערך 2 שניות. אז בערך 30 אירועים לדקת משחק אפקטיבית, 10 אירועים לדקה בסה"כ.
החבטה עצמה מהירה אבל יש 2-3 שניות לעקוב אחרי הכדור וזה לא קשה. יש רק שני שחקנים והם לא זזים הרבה, המגרש קטן והצילום לכן מצויין וקל להבין מה קורה. אני נותן ציון 9
כדורסל
48/150=32% בערך. משחק רשמי הוא 48 דקות + 6 פסקי זמן של 100 שניות ומחצית של 15 דקות אבל משחק ממוצע אורך כשעתיים וחצי.
במשחק ממוצע יש 250 מסירות (קצת מעניין) וכ100 זריקות לסל (יותר מעניין) לכל קבוצה. סה"כ 700 אירועים על 48 דקות משחק כלומר כ15 אירועים לדקת משחק אפקטיבית, 5 אירועים לדקה בסה"כ.
קל יחסית לעקוב אחרי הכדור במסירות ובזריקות. הכדור גדול והמגרש קטן כך שהצילומים טובים. יש לפעמים קצת בלגאן כי 10 אנשים רצים ממקום למקום. אני נותן ציון 8.
במשחק ממוצא בין 300 ל700 מסירות אבל רובן קצרות. יש גם בעיטות לשער, פאולים, קרנות אבל זה די נדיר ביחס למסירות. בואו נאמר 300 אירועים למשחק של 90 דקות אז 3.3 אירועים לדקת משחק אפקטיבית, 1.7 אירועים לדקה בסה"כ.
מלא אנשים רצים, מגרש ענק, הכדור מסתתר מאחורי סבך של אברי גוף ושידור חוזר של האירוע הוא נפוץ ע"מ להבין מה קרה. אני נותן ציון 7
במשחק ממוצע יש 145 הגשות (pitches) ועם ממוצע חבטות של 0.24 נקבל 35 חבטות מוצלחות. בואו נניח שגם התפיסה של הכדור מעניינת אז יש 145+35+35=215 אירועים של 18 דקות משחק. סה"כ 12 אירועים לדקת משחק אפקטיבית, 0.72 אירועים לדקה בסה"כ.
כדור קטן בלי ניגודיות (אי אפשר היה לצבוע אותו באדום?) על מגרש ענק. מעט תזוזה אז קל לעקוב אחרי האנשים אבל קשה לעקוב אחרי הכדור. צילומי תקריב לא משהו. אני נותן ציון 6.
פוטבול אמריקאי
5.5%. אני יודע, זה טירוף. מתוך משחק ממוצע של 3 שעות ורבע יש 11 דקות (!!) של משחק ויש 17 דקות של שידורים חוזרים והסברים על מה בעצם קרה ב-11 דקות האלו.
כל קטע משחק מהרגע שמתחילים ועד שמסיימים אורך 4-12 שניות. אין שם הרבה אירועים – הquaterback זורק את הכדור, אולי מישהו תופס, מישהו מפיל אותו. נאמר 3-4 אירועים בכל משחקון כזה כלומר אירוע מעיין כל 2 שניות או 30 אירועים לדקת משחק אפקטיבית, 1.65 אירועים לדקה בסה"כ.
טירוף לפרקים. רוב הזמן השדרני מדברים והשחקנים נחים. ואז, מלא אנשים רצים ממקום למקום, הכדור רוב הזמן לא חשוף, קודקס עבה של חוקים מעורפלים ומגרש גדול. יש יותר שידורים חוזרים מזמן משחק. ציון 3.
סייף
לא ברור איך למדוד את זה
תחרות בנויה מקרבות שאורכים עד 12-15 דקות ונגמרים כשמישהו צובר 15 נגיעות ביריב.
בלתי אפשרי. זוג אנשים בתחפושות מקפצים אחד מול השני ומנופפים להבים דקים וכמעט בלתי נראים במהירות הבזק. אי אפשר להבין מי הכה במי או מה קרה בכלל. לראיה – הקשתי ביוטיוב "קרב הסיף הטוב בכל הזמנים". לא הצלחתי לשרוד יותר מ3 דקות. ציון 1
שח
תלוי אם אתה שחקן שח או לא. אם אתה שחקן אז גם הזמן בין מהלכים הוא מעניין כי אתה מנסה לפתור את הצעד הבא.
איך מתמודדים עם מפלצות בלילה? למה השארנו קיר מהבית הישן? אילו מילים חסרות בעברית ואיך עדי ואני מתעללים בילדים שלנו? כל זה ועוד בבלוג שלפניכם, אבל לפני זה קצת מחשבות פילוסופיות
פינת השפה
יש אתר נחמד שנקרא The Dictionary of obscure sorrows או מילון התוגות הנסתרות. האתר הוא של בחור שממציא מילים שלדעתו חסרות לכל מיני מצבים בחיים שלנו. למשל – Aluasy: העצבות שאנחנו חשים כשאי אפשר להסביר זכרון עוצמתי לאלו שלא היו שם לחוות את זה. נחמד, לא?
אז אני רוצה להוסיף מילה למילון הזה – התחושה של חוסר נעימות כשנושא שעולה בשיחה משפיע על הדרך שצריך לנהל את השיחה. למשל, כשאני שואל בראיון עבודה מישהו על איך הוא מראיין וכשהוא מסביר לי איך הוא מראיין – אני עכשיו בעצם בבדיקה על איך אני מראיין אותו בראי מה שהוא כרגע סיפר לי. או כשאתה עם חבר והוא מספר לך איך חברים אמיתיים מקשיבים לך כשאתה בצרה ועכשיו ברור שאני חייב להקשיב כי כרגע דיברנו על זה. מציק כשזה קורה – נכון?! רעיונות למילה כזו בעברית? באנגלית?
והנה מילה נוספת שחסרה לי – חרדה קיומית לגבי שבירות התשתיות של העולם המודרני. אני לא יודע לייצר לבד כמעט כלום ממגוון החומרים, המכונות והאוכל בחיים המודרנים והנוחים שלי. כמות הידע והמיכון שדרוש לייצר את האוכל שאני אוכל הוא מטורף. או למשל, האינטרנט שאני תלוי בו בנוי ממיליוני רכיבים קטנים, שדרורשים ידע ומכונות מעשרות מקומות שגם תלויים בעשרות ספקים ע"מ לקבל מכונות וחלקים וכן הלאה. עד כמה הרשת הזו עמידה? מה אם היא תקרוס? זה לא מטריד אתכם? כל החיים המודרנים עומדים על קוצו של יוד ואני רוצה לזה מילה.
פינת הדברים שמטרידים אותי
יש כל מיני דברים שמטרידים אותי בזמן האחרון. למשל, מה מניע אותי? האם אני בעיקר מונע מהצורך ליצור דברים טובים או להימנע מדברים רעים? זה עניין עקרוני, כלומר, האם רוב הפעולות שאני עושה ביום מטרתן לגרום לי ולאחרים אושר או למנוע ממני ומאחרים סבל? האם אני הולך לעבודה כי כייף לי שם או האם אני חושש שאם לא אלך לעבודה אז לא יהיה לי כסף או שאני אפספס קידום? האם אנחנו יוצאים לטיול עם הילדים במחשבה שיהיה כייף או שזה נועד למנוע שהייה בבית איתם שהיא די סבל? ברור לי שזה לא אחד או השני ושניהם קיימים במידה מסויימת, אבל מה אצלי העיקר? ועוד מחשבה – אם החיים הם מין ניסוי ענקי, האם יתכן שאני בקבוצת הפלסבו? כי לפעמים נראה לי שעוברים עלי דברים משמעותיים, ואני לא מרגיש את מה שאמורים להרגיש. למשל, עברנו לבית חדש שלקח לנו שנתיים וחצי לקבל היתרים ועוד שנה וחצי לבנות. המון זמן ומאמץ, עבודה לא נעימה מול קבלנים ואנשי מקצוע, מלא פאקים, הפתעות, איחורים ובעיות. וסוף סוף עברנו לבית החדש – הוא אחלה. יפה, מרווח. ואני לא מרגיש את מה שאני חושב שצריך להרגיש במצב כזה – איפה האופוריה? הקטרזיס? איפה השלב שבו אני מנשק את המרצפות? וגם – בשעה טובה יש לי ולעדי מקלחת משלנו ואנחנו לא חשופים לתועבות של הילדים. אני עומד מתחת לטוש המפנק, ומנסה בכוח להרגיש את ההקלה שאמורה להיות שם, את הפינוק, את השקט. ואני לא ממש מרגיש משהו. פלסבו? אולי.
פינת הקריקטורה
דיכוי ילדים
לפני כמה ימים קניתי לילדים קורואסונים – אחד לכל ילד. בבית הילדים ישבו לאכול את קרואסונים ותוך כדי דיברנו על הנקודות של החופש: הנקודות של החופש היא הדרך שלי ושל עדי לגרום לילדים לעזור בבית ע"י תמריצים: על כל מטלה – לנקות את הבית, להוציא את הזבל, לערוך שולחן, לחתוך סלט – הם מקבלים נקודה. כשיגיעו ביחד ל25 נקודות יוכלו לבחור איזו פעילות לכל המשפחה כמו קמפינג, באולינג, סרט וההורים יבצעו. אז היה איזה וויכוח על הנקודות ואילון ממש התבאס שהוא לא קיבל ניקוד כמו שרצה, זרק את קרואסון הלעוס למחצה על השולחן וצעד בכעס מופגן לחדר שלו וטרק את הדלת (בבית החדש אי אפשר באמת לטרוק דלתות, יש שם מין גומי שמרכך את הסגירה. זה משגע את הילדים שאי אפשר לממש את האגרסיות בטריקת דלת עסיסית, אבל זה לא מפריע להם להמשיך לנסות). בינתיים הילדים האחרים סיימו לאכול ואני פיניתי את השולחן. כשנתקלתי בקרואסון החצי גמור, עשיתי עימו חסד וסיימתי אותו, קרואסון שוקולד בכל זאת. כעבור דקה אילון יצא מהחדר, עדיין עצוב אבל רגוע, הלך למטבח ושאל איפה הקרואסון שלו. אמרתי שאכלתי כי חשבתי שהוא כבר לא רוצה. זה כבר ממש שבר אותו, לא מספיק שהוא לא מקבל ניקוד כמו שצריך, הוא שניה מסובב את הגב ואוכלים לו את הקינוח. הוא גרר רגליים לחדר, שמוט כתפיים ובלי אפילו כוח לנסות לטרוק את הדלת שלא נטרקת. כשסיפרתי את זה לעדי היא הזכירה לי שזה דפוס קבוע שלנו – לזרות מלח על הפצעים ולבעוט בהם כשהם הכי פגיעים. למשל, כשענבר היה קטן והיה מתחיל לצעוק ולבעוט כי לא נתנו לו את הקינוח החמישי של היום, הדבר הראשון שהיינו עושים זה להוציא לו את המוצץ מהפה. המסר כאן הוא ברור – אתה מבואס וחושב שהמצב גרוע, אבל המצב עוד יכול להתדרדר, שקול את צעדייך. זה עבד כמו קסם – איך ששלפנו את המוצץ מיד הילד נרגע ומתחיל במשא ומתן: אולי נשקול איזה חצי חטיף בערב במקום הקינוח החמישי של הבוקר? זה אגב טריק שלמדתי מדולב, תודה אחי! עוד דבר שהיינו עושים זה "גמילה עם מחלה" – היינו מחכים שהילד יחלה וכשהוא עם חום ומסכן היינו מפרידים אותו מהמוצץ או הבקבוק בטענה שזה לא טוב עם המחלה. הילד גם ככה חלש ובקושי יכול להתנגד. אחרי כמה ימים כשהוא מחלים, הוא כבר בעצם כמה ימים בלי המוצץ או הבקבוק וכבר די קל להיפרד מזה. גם זה אגב עובד כמו קסם וככה גמלנו את דקל ואת ענבר מהמוצץ ומהבקבוק של הערב. בקרוב אולי נוציא גם ספר הדרכה להורים.
ענבר
לענבר יש בראש שני קודקודי גדילה – זה נראה ככה:
זה עושה לו כרבולת תמידית והוא מקפיד ללכת להסתפר "כדי להפתר מהכרבולת". אני מת על הקודקודים האלו וזה עושה לי כל מיני אסוציאציות – למשל:
והנה שיחה לקראת יום הולדת 5 שלו: ענבר: אבא, מתי נולדת? אבא: אני בחודש מאי ענבר: ואני נולדתי באפריל, נכון? אבא: נכון, אתה חודש לפני ענבר: אז אם אני נולדתי לפניך אז למה אני לא אבא שלך?
ענבר גם התחיל לפחד ממפלצות אז עדי התחילה מסורת של ספריי נגד מפלצות שמשפריצים סביב המיטה לפני השינה וזה דוחה את המפלצות. ואז, עדי נסעה לכנס בחו"ל וענבר דרש משהו חזק יותר נגד המפלצות. אז לקחתי ספריי, ציירתי מפלצת והוספתי לחש קסם תוך כדי הספריי – "אוּגַאצַ'קא אוּגַא אוּגַא, אוגאצ'קא אוגא אוגא" ועם זה ענבר הסכים ללכת לישון.
לוחמה כימית במפלצות, זה נגד אמנת ז'נבה
ראש בקיר
הבית החדש שלנו נבנה בבניה קלה – כלומר עם שלד פלדה במקום בלוקים ובטון. היתרונות העיקריים של זה אמורים להיות בידוד (באמת מבודד טוב) ומהירות בניה (לא ממש עבד אצלינו). קנינו שטח עם בית משנות החמישים ורצינו להרוס אותו ולבנות מחדש. אבל, אנחנו נמצאים על שטח שמשותף לנו ולשכנה ומסתבר שאי אפשר לעשות את זה מבלי לחלק את השטח בטאבו (פרצלציה) – תהליך שלוקח הרבה זמן וכסף. אז החלטנו "לשפץ" במקום להרוס ולבנות והמשמעות של זה היא שצריך להשאיר קיר. כן, אם אתה משאיר קיר אחד עומד מהבית המקורי זה נחשב שיפוץ. אז ככה זה נראה – לבנות בית ולהשאיר קיר אחד משנות החמישים עומד.
הבית הישןהורסים את הכל חוץ מהקירלפסל הסביבתי הזה אני קורא – אנדרטה לבירוקרטיה
הבעיה היא שאם בטעות הקיר קורס והחברה מהמועצה שומעים על זה, אז זה פתאום הבניה כבר לא נחשבת שיפוץ ואנחנו נצטרך לשלם מלא כסף ולבזבז זמן. אז ביקרנו את אתר הבניה כל יום לבדוק שהקיר לא קרס ובבניה היה צריך לשמור עליו טוב טוב. כיום יש בלוקים מקום המדינה שכלואים בתוך הבית החדש שלנו – מחכים להתפורר ולהעלם. סתם בזבוז של משאבים.
החלון החדש בקיר הישןהקיר כלוא בשלד הפלדהבונים את השלדצריך לפתוח חלון בקיר, וכבר יש יותר חורים מקיר
וככה הבית נראה היום אחרי כל הבלגאן
כלכלת קורונה
הקורונה עם הבידודים והילדים בבית כבר מאחורינו (לתמיד, אני מקווה) והנה סיפור די מטורף ששמעתי מאחי שגר בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.
באחת ההתפרצויות של הקורונה שלחו את הילדים הביתה להורים וסגרו את כל בתי הספר. ההורים עדיין היו צריכים לעבוד אז חיפשו כולם מה אפשר לעשות עם הילדים עכשיו כשבתי הספר סגורים. יש בארה"ב הרבה סניפים של ימק"א YMCA, כן האלה מהשיר, ושם אנשים באים לעשות כושר וילדים באים לחוגים. אז ימק"א שנשארו פתוחים בזמן ההתפרצות, כי זו ארצות הברית, הציעו להורים חוגים לתקופת הקורונה. בלי להתבלבל שלחו כל ההורים את הילדים שלהם לימק"א הקרוב לחוגים למשך כל שעות היום, כדי שהם יוכלו לעבוד. הבעיה שעם הביקוש האדיר, מהר מאוד נגמר המקום בימק"א אז הם חיפשו מישהו שישכיר להם כיתות, והפלא ופלא – בתי הספר שנסגרו, שמחו להשאיל לימק"א את הכיתות שלא היו בשימוש. וככה מצאו התלמידים את עצמם בחזרה באותה הכיתה רק הפעם תחת חסות הימק"א. זה תהליך נהדר של כוחות השוק שמראה שחוקי הסגר על הכיתות היום מיותרים, או שהתנאים שבהם העסקים נשארים פתוחים היו שגויים. אמריקה.
איטליה
בחופש הגדול קפצנו לאיטליה והתארחנו ביאכטה של עמוס אבא של עדי. היאכטה חונה, כמה נוח, ליד נאפולי בתקופה הזו של השנה
על הדרך פגשנו חברים טובים מאנגליה ישי ומירב וטיילנו ביחד בנאפולי ובפומפיי העיר שנקברה חיים ע"י הר הגעש ווזוב ונחפרה לה מחדש. זה האתר הארכיאולוגי המרשים ביותר שראיתי אי פעם, פשוט עיר עתיקה, עם רחובות, בתים, ציורים על קירות ואפיולו גרפיטי שנשמרה כפי שהייתה לפני 2000 שנה.
עם עמוס שטנו בין האיים ולאורך החוף המהמם של אמאלפי ועד לאי קאפרי התיירותי אבל מקסים
דקל: אבא, זה המקום הכי יפה שהייתי בו בחיים! כמובן שהיו לי חיים קצרים עד עכשיו
עם כל השייט והרי הגעש ונאפולי אם תשאלו את הילדים מה הם הכי אהבו באיטליה, זה כנראה יהיה המדרגות הנעות של המטרו. זו ממש חגיגה לאוהבי מדרגות נעות, תראו מה זה
מילות סיום
עברנו לבית החדש באפריל ואנחנו כבר די התרגלנו אליו והוא אלינו. הקירות כבר לא כ"כ לבנים, הדשא עדיין ירוק, יש ערוגות ירק ויש קומפוסטר. Great Success! במשך כל תקופת הבניה אמרו לנו שכנראה לא נסיים את התהליך נשואים, אז החלטנו להנות מהזמן שנשאר לנו ביחד
בהקרנה של טופ גאן!!חוף אמלפיבפומפיי, איטליה
נשאר לצלוח את תקופת החגים ולחזור קצת לשיגרת עבודה. אם אתם באיזור, תשלחו איזה סימן, לא צריך לקבוע מראש והדלת תמיד פתוחה.
צל בנים כבנים
תמונה משפחתית נדירה שבה אף אחד לא עושה פרצוף לא סביר או תנועה מגונה. צילום של איל גורביץ' כמובן!
הפעם נגלה מה קורה אצלינו בארוחות ערב, איך מריחים רחובות בטבעון, איך לבדוק אם אתה מבוגר אחראי, איך להרשים אחרים וגם כמה דברים על שוחד וילדים. אבל קודם –
שח ארוחת הערב
בבית שלנו, ארוחת הערב היא לא סתם ארוחה – זה משחק מוחות מורכב ועדין. המטרות שלנו: להכניס ירקות (אפילו מבושלים) לבטן של הילדים, שיאכלו עם סכו"מ ושישבו בשקט. המטרות של הילדים, כמובן, הפוכות. הנה למשל אחת הארוחות:
עדי פוצחת בפתיחה הספרדית: גמבה לדקל-1 וברוקולי לאילון-1. אילון מגיב בהצרחה שכבר נמאס לו ושהוא שונא ברוקולי!! דקל מקדם ברוקולי לרצפה והצרחה של המזלג וכוס המים. כעט המרפק של דקל מאיים על כוס המים אז עדי ממשיכה לתקוף ומקדמת את המלפפונים לענבר ומרחיקה את הגבנ"צ אל מאחורי הפסטה. בתגובה ענבר תוקף את המלפפונים עם המלח שלו (כך שכבר לא ניתן לאכול אותם) ונוגס חצי מהגבנ"צ.
במקביל דקל שולח יד לגבנ"צ, בדרך מכה את ענבר על פ-1 ושופך את כוס המים. כעת ענבר צורח ודקל רטוב. עדי מגיבה עם הגנה ומגניבה מגבת לד-5, מוצץ לע-2 ומרגיעה את המצב. אורן מקדם עגבנייה לצלחת של דקל. דקל טוען להפרה של החוקים כיוון שאי אפשר לאכול את זה עם מזלג, אורן קם ומביא כף, בינתיים דקל סוחט את העגבנייה לצלחת של אורן ובדרך מורח את החולצה בטחינה. כעת על הלוח יש להורים שלוש צלחות, צלוחית וחמש כוסות (כך שיש לנו יתרון בכלים) אבל לילדים יש את כל המזלגות, הסכינים והכפיות (כך שיש להם יתרון של מיקום, וגם סכו"מ). ממשיכים… אורן מאיים עם השעועית על הצלחת של דקל. אילון מגיב בבעיטה לרגל של אורן, שמפספס את הצלחת ומפיל את השעועית לתוך הסלט. כעת דקל הוא דרקון יורק אש ורוק, אילון מצטרף בנהמות וענבר קופץ מהכיסא ונופל על הרצפה (כל כמה ימים ענבר נופל מאיזה כיסא, חוטף מכה בראש, שוכח שזה קרה וחוזר חלילה). אנחנו מגיבים בבקשות רגועות לסדר ומעט אח"כ עם איומים על שעות טלוויזיה, אי קבלת קינוחים ואפילו הגבלה של שעות סיפור. ענבר בינתיים חוזר לכיסא ומתחיל לאכול פסטה אבל רואה את אילון מאזן שתי קוביות קרח על האף והוא רוצה גם. דקל עובר לשיר את "שבט אחים ואחיות" בקולי קולות תוך שהוא שח אל מתחת לשולחן, מנסה לקום, דופק את הראש ומחליף שיר. לבסוף ענבר משלח פסטה לעין של אורן, דקל שופך שוב מים על המכנסיים של עדי, אילון תופס את המלח שלנו וההורים נכנעים.
פט לחם
הריח של ביאליק
הילדים שפטורים משנים של מוסכמות חברתיות, אמרות שפר ובעיקר מהמועקה של מורכבויות העולם, מספקים לנו שוב ושוב תובנות על החיים וגם כמה קטעים די מצחיקים. מדובר באילון (9), דקל (6) וענבר(4):
[דקל] אבא, למה כתוב בשלטים "ריח ציפורנים" או "ריח שושנים" – מה, הם יודעים איזה ריח יש כאן? [אילון] דקל זה לא ריח זה רח' – "רחוב ציפורנים" ו"רחוב שושנים", מה, נראה לך שכתוב "ריח הרצל" או "ריח ביאליק"? [דקל] איכככססס – ריח ביאליק.
לילדים יש כל מיני מחשבות של איפה הייתי ומה עשיתי לפני שבעצם הייתי…
[דקל שואל את עדי] אמא, לפני שהכרת את אבא קראו לי דקל רדיאן?
[דקל] אני נולדתי במינוס 18 מעלות! במינסוטה! אתם יודעים כמה זה קר?? [ענבר] כן, אבל כשאתה נולדת והיה ממש קר, אני שחיתי לי בכייף במים החמים בבטן של אמא. [דקל ואילון] מה פתאום, אתה עוד לא הייתה בשום מקום. [אילון – מסביר בסבלנות] תראה ענבר, הזרע של אבא והביצית של אמא נפגשים בבטן של אמא וככה נוצר תינוק. אתה בשלב הזה הייתה אולי ביצית וזרע. [ענבר חושב וחושב..] רגע רגע… אז אמא בלעה את הזרע?! איך בדיוק מגיע הזרע לבטן של אמא?
וגם ענייני חיים ומוות שמעסיקים את דקל: לעדי הייתה סבתא שקראו לה סבתא איילה – דקל מנסה לברר מה גורל שאר המשפחה:
[דקל] אמא – סבתא איילה מתה, נכון? [עדי] כן חמוד, זה נכון. [דקל] ומה לגבי סבא איל? הוא עוד בחיים? [עדי] מי זה סבא איל? [דקל] הזכר של סבתא איילה!
בסגרים העברנו את הזמן בכל מיני דרכים, אחד מהם היה קיפולי נייר. באחת הפעמים עבדנו אני אילון ודקל על קיפול של ציקדה:
[אורן] טוב, לפי הסרטון צריך לקפל כאן את הכנף ב90 מעלות [אילון] אבא, נו באמת, לדקל אין שיעורי גיאומטריה, הוא לא יודע מה זה 90 מעלות! [דקל] אבא, זה נכון! בשבילי 90 מעלות זה ממש ממש חם!
אילון כמעט ולא אוכל אבל איכשהו הולך וגדל. עדי ואני אומרים שהוא גובהה ברעב (סטאגאדיש!)
קצת נחת מהילדים
יש להורים קטע כזה שכשהילד אומר משהו חמוד, לא חמוד אובייקטיבית אבל משהו שהם חושבים שהוא חמוד, ואף אחד לא שם לב (כי כולם עסוקים בילדים שלהם), אז הם חוזרים בקול אחרי מה שהילד אמר כדי שגם האחרים יתרשמו: "מה חמודי (בקול רם מדי), אתה רוצה מרשמלו כי זה עשוי מעננים?" או "מותק שלי, את נותנת לארנבי-נבי קטן שלך לאכול גזר גמדים?" וזה נאמר עם חיוך הורי מבין וגאה, ולפעמים מוסיפים איזה הסבר קצר – "גזר גמדים (חי, חי, חי)" לוודא שהסובבים קיבלו את מלוא האפקט.
לפני שהיו לי ילדים, חשבתי שזה מביך ומגוחך. עכשיו כשיש לי ילדים אני עדיין חושב שזה מביך ומגוחך. אבל – מה אפשר לעשות, זה חזק ממני. לפעמים הילדים אומרים כאלו דברים חמודים, שזה בזבוז שאף אחד לא מקשיב לחמידות, שלדעתי היא בערך ברמה של קיפוד קטן רוקד. נאמר והייתם במגרש משחקים ופתאום אתם רואים קיפוד קטן רוקד, לא הייתם מפנים את תשומת הלב של כל שאר ההורים במגרש? "תראו! קיפוד חמוד רוקד!", הייתם בוודאי אומרים וזה היה נשמע לגמרי סביר. אז ככה אני מרגיש. אבל זה ממש מגוחך.
Everybody dance now!
מבוגר אחראי
לפעמים אנחנו מחפשים מבוגר אחראי שישמור של הילדים, וזה גרם לי לחשוב – האם אני מבוגר אחראי? ומה אני יותר – מבוגר או אחראי? אז החלטתי לבדוק. הנה הגרפים של כמה אני מבוגר לפי שנים, של כמה אני אחראי לפי שנים ביחידות של בני-אדם (כלומר לכמה אנשים אני מסוגל להיות אחראי) והגרף של היחס.
כמה דברים מעניינים שאפשר להבין מהגרפים: – במשך הרבה שנים לא הייתי מספיק אחראי לטיפול באדם אחד, כלומר בעצמי, ויש ראיות לכך – כשנולד הילד הראשון כבר הייתי מוכן לשלושה – את מקסימום האחריות לבגרות כבר עברתי, מעכשיו אני יותר ויותר מבוגר אבל לא יותר מבוגר אחראי
Party Tricks
אתם רוצים להרשים אנשים אחרים? כבר מזמן גיליתי שאני משקיע מאמץ ניכר במציאת דרכים להרשים אנשים וזה לא פשוט. עם זאת, מצאתי שיש דרכים טובות יותר ודרכים טובות פחות. הדרך האידיאלית היא למצוא משהוא שקל מאוד ללמוד ומאוד מרשים. הדרך הגרועה ביותר הוא משהוא שקשה מאוד לבצע ולא מרשים בכלל. הנה לכם השוואה כמותי בין דברים על צירי (קושי, מרשימות).
(2,1) גלגלון: קל ללימוד ולא מרשים בכלל אלא אם כן אתה בן 4. או מהנדס. (7,10) התעמלות אולימפית, פסנתרנית קונצרטים: נורא קשה ללמוד, שנים של אימונים מפרכים ולבסוף זה באמת די מרשים אבל אפילו לא קרוב לכמה שזה היה קשה ללמוד. (1,10)שינון כל כתבי אפלטון וציטוטם ברוורס: כמעט בלתי אפשרי לביצוע ואף אדם נורמי לא מסוגל לסבול יותר מדקה מזה. (7,3) קיפולי נייר: זה ממש מגניב ויחסית קל ללימוד וביצוע. (9,3) סידור קוביית רוביקס: יש סדרה קבועה של מהלכים שמביאים אותך מכל מצב לקובייה מסודרת. כמה שעות ללמוד את המהלכים ועוד כמה ימים להתאמן וזהו. סידור הקובייה נתפס כמשהו שבין גאונות לקסם. (8,4) להכיר בעל-פה את כל היסודות והקיצורים שלהם: יש פחות ממאה יסודות כימיים על כדור הארץ וכמות המידע שצריך לשנן קטנה מזו של תפקיד במחזה קצר. עם זאת, בגלל שאלו היסודות הכימיים ולא טקסט של מולייר, זה נשמע ממש מתוחכם וגם, יש נטייה לבלבל בין ידע להבנה ולכן מניחים שאם אתם מכירים את שם היסוד אתם בוודאי גם יודעים מה התרכובות שהוא יוצר, ממה בונים חלליות, איך מיקרוגל עובד ומאין באים ילדים לעולם. (3,9)מומחה לחיי מין של שפני סלע או מתמטיקאי שמתעסק בהילוכים אקראיים: שנים של לימוד ועבודה וחוץ מעמיתיך לתחום וקומץ מעריצים, אתה לא מוערך מספיק, פשוט כי אף אחד לא באמת מבין מה אתה עושה. (5,5) גידול ילדים: די קשה, די מרשים ויש תקופה שהם חמודים. מי שיש לו ילדים יודע להעריך אז בסה"כ משתלם.
גם טיפוס זה די מרשים, וגם ממש ממש כייף, אז כדאי להשקיע
מתי לשחד ילדים
לפעמים אנחנו רוצים שהילדים יעשו משהו, והם לא רוצים. זה קורה, למעשה, די הרבה פעמים. יש דברים גדולים, כמו לדבר בכבוד להורים, ודברים קטנים כמו לאכול עם סכין ומזלג. יש ללכת לחוגים, לסדר את החדר ועוד מלא חובות שאנחנו מצפים שהילדים פשוט יעשו, בלי שצריך אפילו להזכיר להם אבל כמובן שלא כך קורה, ואני תמיד מתלבט – מתי זה סביר להציע איזו תמורה כדי שהם יבצעו את המטלה? נראה לי סביר למשל להציע לילד שאם רק יסיים את השיעורים היום, אז יהיה לנו זמן להקשיב לפודקסט על אלכסנדר מוקדון אבל לא סביר להציע לילד כסף כדי שלא יקלל אותי. אבל הרי גם זה וגם זה מין שוחד, אז מה בעצם ההבדל?
כדי לנתח את הבעיה, נסתכל על שלושה מדדים:
האם מה שהילדים מתבקשים לבצע הוא חובה או שזה רק יהיה נחמד אם הם יעשו את זה?
האם התמורה היא חומרית או רוחנית?
האם הביצוע מותנה בתמורה?
מה חובה ומה לא תלוי כמובן בהגדרה של ההורים. יש כאלו שנגינה בכלי היא חובה ויש כאלו שאצלם זה לא. כנ"ל עם לדבר יפה, לסדר את החדר או לשמור על האחים הקטנים בחיים. עם זאת, נראה לי סביר שככל שהפעילות היא יותר חובה, ככה אתה מכוון לכך שהילדים יעשו את זה תמיד, וללא תמורה. תמורה חומרית היא למשל כסף, צעצועים או שוקולד ותמורה רוחנית למשל פעילות משותפת עם ההורה או מילה טובה. ביצוע מותנה בתמורה הוא מהסוג "אם תעשה… אז תקבל…" וביצוע לא מותנה הוא אם לאחר המעשה יש לפעמים תמורה אך זו לא הובטחה מראש: "כל הכבוד על סידור החדר, את היית היום על הכייף כייפאק!"
הנה טבלה שמסכמת את האפשרויות וסימנתי בערך את מה שנראה לי סביר (ירוק) ולא סביר (צהוב).
מה החלוקה שלכן/ם?
כמובן שזה לא כ"כ פשוט. לדבר יפה להורים זה לא חשוב כמו לצחצח שיניים למרות ששניהם חובה (לדעתי) וגם בין כסף לבין שוקולד יש הבדל ולא לגמרי ברור לי איך לסווג זמן משחקי מחשב . ומה אם הילד רוצה להרוויח דמי כיס? ניקיון הבית או שמירה על האחים הקטנים יכולים להיות דוגמא של לא-חובה עם תמורה מותנת שדווקא נראה לי סביר. ולבסוף – על חלק מהדברים לא נותנים כל תמורה כי מאיזשהו גיל מה שצריך לעשות עושים וזהו, או שעלולים לגדול לאנשים מבוגרים שמופתעים כשהם לא מקבלים תפיחה על השכם על כל דבר טוב שהם מבצעים. כמוני למשל.
סיום
Crepuscular Rays הם פשוט קרני השמש שרואים מבין העננים בזמן השקיעה, אלו שנראים כאילו באים מנקודה אחת – השמש.
את זה כולם מכירים – קרני השמש למעשה מקבילות אבל נראות כאילו מגיעות מנקודה אחת, כמו פסי רכבת באופק. מה שלא כולם מכירים זה את גרסת האנטי שלהן שנקראת Anticrepuscular Rays אלו אותם הקרניים אבל שמתרחקות לאינסוף ונראה אותן כשהגב מופנה אל השמש ויש תנאים מיוחדים באופק ממול שמדגיש את הקרניים המתרחקות. גם כאן, הן בעצם מקבילות אבל נראות כאלו הולכות ונפגשות בנקודה אחת באופק. לפני המון שנים ראיתי תמונה של כאלו באיזה ספר מטאורולוגיה ישן ומאז אני מחפש אותן עד שלבסוף, לפני שנה תפסתי כאלו כאן בטבעון, ועוד בתוך קשת!
רואים? רואים? אפילו סימנתי עם חיצים. זה אולי לא נראה כמו משהו מיוחד, אבל אני מחפש כאלו כבר שנים
כמו תמיד, מוזמנים לבוא לבקר אותנו, אוהבים – האיש-עמים.
מה הקשר בין פיל וחדף לחתולים ועננים? למה משאיות משמיעות קולות מוזרים בירידה ולמה נתגעגע לאנשים שיכורים בשלושה מימדים? אז מסתבר שכולם קשורים להבדל בין המספר 2 למספר 3. רוצים לדעת עוד? קדימה – לעסק.
בואו נתחיל עם פיל. הפיל גדול וכבד, אוהב אמבטיות בוץ (מי לא?) ויש לו דם חם. לא, הוא לא מתעצבן כשנדחפים לו לחניה (למרות שלא הייתי מנסה), דם חם אומר שהוא (כמונו) יודע לייצר חום בתוך הגוף שלו כדי לשמור על טפ' גוף קבועה. זה בניגוד לזוחלים למשל, שטפ' הגוף שלהם נקבעת על פי הסביבה: כשיש שמש הם מתחרדנים, מתחממים, אוכלים ועושים חיים, (עד כמה שזוחלים מסוגלים) וכשקר הם נכנסים מתחת לאבן ומחכים שיתחמם.
זוגות כאלו לא היינו רואים ברחוב לפני 50 שנה
היתרון בדם חם הוא שאפשר לפתח חילוף חומרים שמותאם בדיוק לטפ' הגוף ומאוד יעיל ואפשר לתחזק מוח גדול ומפונק שדורש תנאים קבועים. עם המוח אפשר להמציא שפה, טכנולוגיה וקפוצ'ינו על גדות נהר באיטליה. כשאין קורונה כמובן.
קפה פיל-טר. יש היום טכנולוגיה להדפיס על הקצף של הקפה, בדקו drinkripples.com
אז הפיל כל הזמן מייצר חום ואת זה הוא עושה בכל נפח הגוף שלו – בכל תא שעושה חילוף חומרים, בפעולה של השרירים ואפילו הדם שמתחכך תוך כדי זרימה. מצד שני, החום יכול לברוח מהגוף רק בחלק שנוגע באוויר, כלומר העור, כלומר שטח הפנים שלו. אבל שטח של גופים גדל ביחס לחזקה השנייה של האורך/רוחב שלהם. ונפח של גופים גדל ביחס לחזקה השלישית ולכן ככל שהגוף גדול יותר כך היחס בין שטח הפנים לנפח קטן (פחות שטח ביחס לנפח) וככל שהגוף יותר קטן, כך היחס גדל.
אם נזכר בפיל נבין שיש לו הרבה נפח לייצר חום ומעט שטח פנים לאבד אותו. לפילים יש אזניים גדולות (עוד שטח פנים, מעט נפח) שעוזרות לו לווסת את חום הגוף אבל אי אפשר לתחזק חיה עם דם חם גדולה בהרבה מפיל – היא פשוט תמות מחום. אם רוצים למצוא חיות באמת גדולות עם דם חם צריך לחפש במקום שבו ניתן להיפתר ביעילות מעודפי החום, למשל, במים (כי מים מוליכים חום יותר טוב מאוויר). ושם נמצא את הלוויתן.
מצד שני, אם אתה ממש קטן אתה סובל מבעיה הפוכה – יותר מדי שטח פנים ומעט מדי נפח. הכירו בבקשה את החדף: היונק הקטן ביותר.
יש לו קרוב משפחה שקוראים לו חדף הפיל כנראה בגלל האף הגדול. חחחח חדף הפיל….זה מצחיק
החדף כ"כ קטן ומאבד חום כל כך מהר שהוא בקושי מצליח לחמם את עצמו. הוא מסתובב בעולם ואוכל כל הזמן – פי שניים ממשקלו כל יום ע"מ לחמם את עצמו וזה מאוד לא יעיל! (יש יונקים יותר גרועים, למשל האסון האבולוציוני האהוב ביותר – הפנדה). היחס בין שטח פנים לנפח קובע שעל היבשה, בגדול, לא נמצא יונק יותר קטן מחדף (באיזורים קרירים) או יותר גדול מפיל (באיזורים חמים). אפשר להיות מאוד גדול אם ממש קר בחוץ, למשל הקרנף הענק הזה. הדינוזאורים היו יותר גדולים וזה כנראה אומר שלא היה להם ייצור חום פנימי כמו ליונקים. למעשה, היום חושבים שעצם הגודל שלהם אפשר להם לשמור על חום גוף לאורך זמן, גם אם לא ייצרו אותו פנימית.
אם זה מנחם אותך, גם הבנקים הגדולים נכחדו בהכחדת הבנקים הגדולה של 2008
למכוניות שמנסות לבלום בירידה יש בעיה דומה. בלמים של מכוניות הן דיסקה דו-ממדית שנצמדת לגלגל, לוחצת אותו ומתחממת. היכולת של הדיסקה לפזר את החום תלוי בשטח שלה. לעומת זאת כשמכונית בירידה, כוח המשיכה עליה תלוי במשקלה, כלומר בנפח שלה.
דיסק בלימה של רכב. אם זה מה שאתם רואים בבוקר אז מישהו גנב לכם את הגלגלים
אם אוטו גדל פי 2 (פי 2 ארוך, פי 2 גבוה, פי 2 רחב) הנפח והמשקל יגדלו פי 8 (וכך גם הכוח שגורר אותו למטה במדרון) ושטחה של הדיסקה יגדל רק פי 4 בערך (וכך גם כמות החום שהיא מסוגלת לאבד). ולכן ככל שהאוטו גדל, יש פחות שטח דיסקה ביחס למשקל שצריך לבלום, נוצר יותר ויותר חום ומתישהו הבלם יישרף. בעיה. לכן, מעל גודל מסוים כבר לא בטיחותי לבלום מכונית (כבר בעצם משאית) רק עם בלמי דיסק וצריך משהו אחר – בלם אגזוז או בלם מנוע. בלם האגזוז מונע מגזי הפלטה לצאת וכך מונע מהמנוע לדחוף עוד גזים החוצה ומאט את פעולתו. בלם מנוע מסב את המנוע למין מדחס אוויר וכך מאט אותו. מכיוון שהמנוע מחובר לגלגלים זה עוזר לעצור את המשאית ולפעמים משמיע קול מאוד מעצבן וחזק, קצת כמו לצחצח שיניים עם מקדחה על מצב פטישון. אם זה מעניין אתכם, ואני ממש מקווה שזה לא, יש אתרים עם טיפים על איך לגרום לרכב לעשות יותר רעש.
הידעת? האמריקאים הם העם המשועמם ביותר בעולם
ומה הקטע עם עננים? כלומר, איך זה שהם שטים בשמיים? הרי הענן עשוי מטיפות מים וכולנו יודעים שאם משפריצים מים מצינור הם נופלים לרצפה. אז למה עננים לא נופלים לרצפה? ולמה כשאנשים קופצים ממטוס הם כן נופלים לרצפה? ואיך זה שחתולים יכולים לשרוד נפילה כמעט מכל גובה?
גם כאן יש משחק של נפח מול שטח פנים. כשאתה זורק משהו ממטוס הנפילה שלו תלויה בשני דברים – כוח המשיכה והתנגדות האוויר לתנועה. כוח המשיכה תלוי בנפח הגוף והתנגדות האוויר תלויה בשטח הפנים וגם במהירות: ההתנגדות גדלה כששטח הפנים גדל וגדלה גם כשמהירות התנועה גדלה. לבן אדם שנופל, כוח המשיכה וחיכוך האוויר מתאזנים בערך במהירות של 200 קמ"ש. אדם לא מסוגל לשרוד התנגשות ב200 קמ"ש אלא אם זה ברשת מיוחדת או שלג ממש ממש עמוק או הר צמר גפן (זה כנראה אף פעם לא קרה, אבל איזה כייף זה היה יכול להיות!). חתולים יודעים לשטח את הגוף שלהם בנפילה מה שמאט אותם למהירות סופית של בערך 100 קמ"ש. זו מהירות שתרסק אדם, אבל חתולים, אלופי הגמישות ואקרובטיקה מסוגלים לפעמים לשרוד אותה. אגב, התנגדות אוויר שעולה עם המהירות זו הסיבה שמטוסי נוסעים הולכים ומאיטים עם הזמן – כדי לחסוך בדלק והוצאות.
ולגבי עננים – הם עשויים מטיפות מים, אבל טיפות ממש ממש קטנות, פי מאה יותר קטנות מטיפות גשם.
זו בדיוק התמונה שמשתמשים להראות את היחס בין השמש לכדור הארץ, רק שיניתי את הצבעים
הן כ"כ קטנות שכוח המשיכה (שתלוי בנפח) זניח לעומת הכוחות מהתנגשות בחלקיקי אוויר (על פני השטח). לכן, כיוון שחלקיקי אוויר נעים במרחב כל הזמן (מה שנקרא תנועה בראונית, שתוארה ע"י רוברט בראון שהסתכל על גרגירי אבקה והוסברה ע"י איינשטיין כשהיה בן 26, מה אתם הספקתם לעשות עד גיל 26, לטייל בדרום אמריקה? לא כ"כ מרשים.) הם מתנגשים בטיפות והן למעשה לא "מרגישות" בכלל את כוח המשיכה ופשוט צפות בים האטמוספרי.
איינשטיין תפסיק להשוויץ
עוד משהו נחמד שקורה בין שני ממדים (שטח) לשלושה מימדים (נפח) הוא הילוך השיכור. הילוך שיכור הוא מין משחק מתמטי שבו אנחנו שמים יצור (השיכור) בראשית הצירים ובכל שניה הוא יכול ללכת בצורה אקראית לכל כוון. אפשר לחשוב על יצור על קו ישר שמתחיל ב 0 ובשנייה הראשונה יכול לקפוץ ל 1 או ל 1-. אם הוא קפץ ל 1 אז בשנייה השנייה הוא יכול ללכת ל-0 או ל 2. וכן הלאה. בשני ממדים זה קצת יותר מעניין, היצור שלנו מתחיל ב (0,0) ובשנייה הראשונה יכול לקפוץ ל (0,1), (1,0), (0, 1-) או (1-, 0).
הילוך שיכור במימד אחד
הילוך של הרבה יותר ממאה צעדים. שימו לב שעדיין לא ביקר שוב בראשית, אבל הוא יגיע לשם. בסופו של דבר
הילוך שיכור בשני ממדים של כ-100 צעדים שהתחיל בראשית
מעניין לשאול – אם ניתן לשיכור ללכת ככה אין-סוף מהלכים, מה הסבירות שהוא יבקר חזרה בראשית שממנה יצא? מסתבר שבשני ממדים הוא בוודאות יבקר חזרה בראשית וזה למרות שההילוך שלו לא חסום, כלומר אנחנו גם מצפים שהוא ירחיק ויגיע לכל נקודה שהיא אבל גם מתישהו יחזור הביתה לספר על זה לחברה.
אבל בשלושה ממדים זה כבר לא ככה. השיכור מסתובב במרחב ורק בסיכוי של בערך שליש יחזור לבקר בראשית. על זה אמרו שאיש שיכור כנראה ימצא בסוף את הדרך הביתה אבל ציפור שיכורה כנראה תאבד את הקן לנצח.
שלושה הילוכים שונים בשלושה מימדים ושלוש ציפורים אבודות. האם תוכלו לעזור לציפורים למצוא את הקן שלהן?
גם המשפט האחרון של פרמה מפתיע כי הוא צופה שינוי משמעותי בהתנהגות של מספרים בין חזקה שניה לשלישית. בחזקה שניה יש אין סוף דוגמאות לשלושה מספרים שלמים שמקיימים
למשל
וכל שלושה מספרים כאלו נקראים שלשה פיתגוראית כי הם גם מתארים שלוש צלעות של משולש ישר זווית (שמקיים את משפט פיתגורס).
פרמה טען שאין אפילו דוגמא אחת לשלושה מספרים שלמים חיוביים כאלו עבור
או לכל חזקה גדולה מ-2. וזה באמת די מפתיע – אין סוף דוגמאות עבור 2 ואפילו לא אחת עבור 3? אז מסתבר שזה אכן כך וההבדל הקטן בין חזקה שניה לשלישית שיגע מתמטיקאים במשך 350 שנה.
אז זהו – וכדאי לציין שגם עם ילדים המעבר בין שניים לשלושה הוא משמעותי, אבל עוד אין הוכחה מתמטית לכך, בנתיים זה בגדר אינטואיציה :).
לפני כמה שבועות, עוד לפני הסגר, הסתובבתי בחופי תל אביב ולהפתעתי ראיתי שלט שמזהיר מצונאמי:
זה, כאילו, דגל שחור?
ואכן מתברר שלחופי ישראל הותקנה מערכת לגילוי והתראה מצונאמי, כולל מכמי"ם וכמובן – השלטים. צונאמי? בישראל?? אני כידוע מחבב מאוד אסונות טבע ולא זכור לי שיש כזו סכנה. אז החלטתי לחקור.
הנה מפה עם רעידות אדמה ב3000 השנים האחרונות שגרמו לצונאמי בים התיכון. אפשר לראות אולי נקודה לבנה אחת בצפון חופי ישראל ובטח לא משהו באיזור תל אביב. האיזורים הבעייתיים הם בחופי תורכיה, יוון ואיטליה.
זו גם מפה לא רעה לתיאור מוקדי עניין באיליאדה והאודיסאה
כאן תוכלו למצוא רשימה מדוקדקת של אירועי צונאמי באיזורינו ושוב, ב2000 השנים האחרונות לא נראה שהיה אירוע צונאמי משמעותי בישראל. אם זה מנחם אתכם, מחקר חדש חושף שהיה צונאמי אחד רציני לפני 10,000 שנה. כנראה. אז מה הקטע? מי החליט שזה עניין דחוף ושחשוב להשקיע בו משאבים וזמן? אני בעד להיות מוכנים אבל לטעון שיש בישראל סכנה מצונאמי זו הגזמה פראית. אולי חשבו שככה נהיה כמו תאילנד ובעקבות הצונאמי יבואו גם עצי הקוקוס והמילקשייקים והתיירים? אם כך, אז הנה לכם שלט שלדעתי כדאי לשים בחופי הארץ. בניגוד לצונאמי, הוא מזהיר ממשהו שבאמת קרה, לפחות פעמיים באלף השנים האחרונות:
התעודדו חברים! עוד יכול להיות (וגם יהיה) יותר גרוע
בעוד אנחנו יושבים לנו בכסא הנוח (שתוכנן בשוודיה, יוצר בסין עם חומרים שיובאו מכל העולם) עם סרט טוב בנטפליקס (שירות סטרימינג שחי בענן חישוב ערטילאי אי שם) ורובוט (עם מיטב הבינה המלאכותית) מנקה לנו את הרצפה, מלכי העולם, אלופי הטכנולוגיה, בא לו ווירוס קטנצ'יק ומוריד את האנושות לברכיים. איך עם כל הטכנולוגיה: כורים גרעיניים, חלליות, אינטרנט, המיקרוגל פור קרייסט סייק! איך עם כל השליטה הזו אנחנו לא מצליחים להעיף את הנגיף הזה קיבינימט??!
המשבר העולמי המשעמם בכל הזמנים, אי אפשר לעשות מזה סרט…אולי הצגה
אז מסתבר שאנחנו לא מלכי העולם כמו שאנחנו חושבים, ויש עוד הרבה שאנחנו לא יודעים ואת זה כדאי לזכור טוב טוב. ואם אתם חושבים שקורונה זו צרה, חשבתי לעודד אתכם עם צרות גדולות יותר שאיתן האנושות תצטרך להתמודד במוקדם או במאוחר. כן, כן – דברים קשים שבוא יבואו לפתחינו ואנחנו לא נהיה מוכנים. רגע, רגע… למה שלא נהיה מוכנים?? תקראו עד הסוף ותראו. תהנו!
סופות שמש
השמש שלנו משפריצה מדי פעם גז לוהט ושאר חלקיקים לחלל בתופעה שנקראת התפרצות סולארית. אם יוצא וכדור הארץ נמצא מול אותה התפרצות אז שטף של חלקיקים טעונים פוגע באטמוספירה שלנו מה שמייצר זרם במעגלים חשמליים ויכול לגרום לשיבושים בתחנות רדיו, לוויינים, וקווי מתח.
מדי פעם מגיעה אחת ממש ממש חזקה: בראשון בספטמבר 1859 הכתה סופה אדירה בכדור הארץ וגרמה לזוהר הצפוני לזהור בקו המשווה כ"כ חזק שאפשר היה לקרוא עיתון לאורו באמצע הלילה. היא גם שרפה קווי טלגרף – באותה תקופה הדבר החשמלי היחיד בשימוש נרחב. סופה כזו אם תכה היום, סביר שתצלה את הלוויינים שלנו (כולל כמובן תקשורת וג'י-פי-אס), תפחם מחשבים ברחבי העולם, תשתק תחנות חשמל ותקרקע מכוניות ומטוסים. זו תהיה קטסטרופה אמיתית. זו לא שאלה של האם אלא רק מתי.
אז ככה זה עובד? אההה, הבנתי
מה אפשר לעשות? אפשר למגן תחנות כוח וקווי מתח גבוה ואפשר להציע דברים מופרכים כמו הנחה של לולאת מתכת ענקית בינינו לשמש. הנה דו"ח מקיף לגבי איום סופות שמש לתשתיות החשמל בארצות הברית שם צופים שעשרות מיליוני איש יישארו ללא חשמל למשך שנים! מה נעשה בפועל ע"מ להתמגן מכזו קטסטרופה? לעניות דעתי כמעט כלום.
חילופי קטבים
לכדור הארץ יש שדה מגנטי שנוצר מזרמים בגרעין הכדור שעשוי מברזל.
שימו לב שהקוטב המגנטי לא מיושר עם ציר הסיבוב וכדי ממש לבלבל, הקוטב הדרומי המגנטי כרגע נמצא בצפון. אבל אל תדאגו, בקרוב זה יסתדר. או שכן תדאגו. תלוי
מה שאולי לא ידעתם זה שהשדה מתהפך כל בערך חצי-מיליון שנים, כלומר הקוטב שבצפון (הגיאוגרפי) עובר דרומה וזה שבדרום – צפונה (זה לא שאוסטרליה פתאום עוברת צפונה, זה רק שהמצפן מצביע פתאום הפוך). החילוף האחרון קרה לפני 780 אלף שנים ומאז השדה יציב פחות או יותר עם כמה חילופים קטנים בדרך.
לא, זו לא מפלצת הספגטי. לפי מקורות זרים, ככה נראים קווי השדה בזמן היפוך. כן זה ממש בלאגן, פלא שזה אי פעם מסתדר
זה יותר מרשים במציאות…טוב זה סלע, למה ציפיתם?
אצלינו בארץ יש אתר בגולן שבו סלעי בזלת שהתמצקו כשהשדה היה הפוך והם שומרים את השדה ההפוך בתרכובות ברזל בתוכם!
בעשרות השנים האחרונות השדה שלנו נחלש וגם הקוטב המגנטי נודד במהירות מסחררת – כ50 ק"מ כל שנה! כל זה גורם למומחים להעריך שאנחנו על סף חילופי קטבים, שאז השדה המגנטי נחלש מאוד ומתהפך בתהליך שלוקח בין מאה לכמה אלפי שנים. הבעיה היא שהשדה המגנטי מגן עלינו מדברים כמו סופות שמש (שהורסות תשתיות חשמל) וחלקיקים אנרגטיים (שגורמים למוטציות וסרטן).
איזה שדה מגנטי חזק! השמש מכה בו והוא לא נסדק. קצת נמעך, קצת נמתח, אבל הוא לא מתרכך… אלא אם במקרה הוא בדיוק מתהפך
שימו לב איך הקוטב המגנטי זז ביחס לקוטב הגיאוגרפי, אולי בגלל זה לא הצלחתי בניווטים
בעידן הדיגיטאלי חילוף כזה עלול לגרום לבעיות בתשתיות החשמל, ניווט ועוד דברים שבככל לא חשבנו עליהם. מה ניתן לעשות? בטח די הרבה, החל ממחקר מעמיק על אילו תשתיות רגישות לכזה חילוף ועד ההשפעות על חיות ואנשים. משם אפשר לתכנן אסטרטגיית הגנה. האם משהו נַעֲשָה מחוץ לאקדמיה? אני מהמר שלא.
תקופות קרח ושאר ירקות
גם בלי עזרתו של האדם, האקלים (מזג האוויר ארוך הטווח) אינו יציב ומשתנה – ממצב שבו כל הכדור חם ומהביל ועד מצב שבו כל הכדור קפוא. בימינו, שינוי קיצוני באקלים ידרוש יותר מהצטיידות בנייר טואלט ואלכו-ג'ל כדי לשרוד אותו. למשל, מסתבר שמדי פעם (יש כל מיני גורמים) מתקרר כדור הארץ וחלק גדול ממנו מתכסה בקרח.
הא! לא לזה התכוונתי. רגע… "מפה של עידן הקרח" … אוקיככה הגלובוס נראה עד לפני 15,000 שנים. הרבה מהנופים הכי מוכרים בארה"ב נוצרו בתקופה הזו ויש כמה כיפות קרח בארגנטינה ובאיסלנד שנשארו מאז
בכל תקופת קרח כזו יש תקופות קרות יותר שבהם קרחונים נודדים לכוון המשווה ותקופות חמות יותר שבהם הם נסוגים (התקופות כנראה תואמות שינויים בסיבוב כדוה"א סביב השמש). למעשה, אנחנו כעת בתקופת קרח שכזו שהתחילה לפני כ 2.5 מיליון שנים וממש בתוך אחת מהתקופות ה"חמות" שהתחילה לפני 12 אלף שנים. התקופה החמה שלנו אמורה להיפסק עוד 50,000 שנים אבל ההשפעה האנושית שמנוגדת להתקררות כל כך גדולה שלא בטוח שזה יקרה.
אנחנו כ"כ רגילים שהקטבים קפואים שמעניין לחשוב שמחוץ לתקופות הקרח (רוב הזמן עד כה) כדור הארץ נטול קרח, גם בקטבים.
כמובן שכל הקרח הופך למים וככה תיראה ארה"ב כשאין קרח בקטבים. נאבד את פלורידה – לא אסון גדול. אבל חבל על הדובים הלבנים הם היו די חמודים
ובתקופת הקרח החמורה ביותר הכדור שלנו היה לבן לגמרי – כדור שלג.
דמיינו עולם שיש בו רק אולימפיידת חורף! איך אפשר לשרוד כזה דבר?
אבל לא צריך לחכות עשרות אלפי שנים כדי לראות שינוי אקלימי קיצוני, יש כאלו כל הזמן. למשל עידן הקרח הקטן לפני כמה מאות שנים, הקריסה של סוף עידן הברונזה לפני כ 3000 שנה (כנראה בגלל תקופת בצורת קיצונית) ותקופה קרה במיוחד לפני כ 8000 שנה. אגב, את כיבוש הארץ בידי אבותינו אנו כנראה חייבים לקריסה של התרבויות החזקות באיזור בסוף עידן הברונזה כך שלא הכול לרעה (ממליץ מאוד לשמוע פרקים בנושא כאן, כאןוכאן). ולמרות שההתחממות הנוכחית מדאיגה (1-2 מעלות במאה שנים האחרונות) היו דברים מהירים בהרבה, למשל עליה של 8 מעלות ב40 שנה (לפני 11 אלף שנים) כפי שאפשר לראות בקידוחי קרח בגרינלנד וזה ללא השפעת אדם (אולי משינויים בזרמים באוקיאנוס). מה ניתן לעשות? למשל אפשר למפות אילו חלקים מחיינו יושפעו מעלייה של טמפרטורה או ירידה שלה ולהשקיע במחקר ופיתוח. אפשר לצפות לתקופות יבשות ולשפר טכנולוגיות לשינוע, התפלה וסינון מים ואפשר לפתח זנים של צמחים שצריכים פחות מים. היתרון ששינויים כאלו קורים די לאט ויש זמן להגיב. אולי.
מטאוריטים
מדי פעם, מה לעשות, השמיים נופלים עלינו. כלומר לא ממש השמיים אלא סלעים, חלקם די גדולים – שאריות מכוכבי לכת שהתרסקו או ירחים שלא צלחו ומדי פעם מצטלבות דרכם בדרכינו.
ג'יפ! שתדעו, זו המשאלה הכי משתלמת שאפשר להספיק לבקש עד שהכוכב נעלם. אחרת זה לא יתגשם, אלו החוקים
למעשה כדור הארץ כל הזמן סופח חומר מהחלל שסביבו, כמו שואב אבק ענק – כ 40,000 טון בשנה, אבל הרוב הוא אבק או חלקיקים בגודל גרגר חול. אלו פוגשים אותנו במהירות אדירה, בערך 20 ק"מ לשנייה (מהירות לוע של רובה סער היא 1 ק"מ לשנייה), החיכוך עם האוויר שורף אותם והם שמאירים את שמי הלילה בתור כוכבים נופלים ולא מגשימים משאלות. אבל יש גם דברים יותר גדולים שמסתובבים בחלל וכשהם פוגשים אותנו הם יכולים לגרום לדי הרבה נזק. סלע בקוטר של 50 מ' יתפוצץ מעל הקרקע בעוצמה של פצצת מימן גדולה וסלע בקוטר של 500 מ' יכול לשטח את מדינת ישראל. ויש גם כאלו בגודל של כמה קילומטרים.
ב2013 התפוצץ סלע בערך בגודל של אוטובוס מעל רוסיה עם אנרגיה של פצצה אטומית קטנה.
ב1908 התפוצץ משהו בגודל של בניין רב קומות באזור נידח בסיביר (למה זה תמיד באזור נידח? ולמה תמיד רוסיה??) במה שמכונה "אירוע טונגוסקה" ושיטח שם 2000 ק"מ רבוע של יער. האיזור כ"כ מרוחק שרק ב 1927 הגיעו מדענים לחקור ועד היום לא בדיוק ברור מה קרה שם.
אירוע כזה שבו נופל משהו שיכול למחוק נאמר, את פריז, קורה אחת ל 1000 שנים ולעיתים יותר נדירות, (אחת ל 500,000 שנה), נופל משהו גדול הרבה יותר שיכול לשנות את האקלים של כדור הארץ (טבלה של חומרת אירועים ותדירות).
Gosses Bluff Crater – Australia
Meteor Crater – Arizona, US
Pingualuit crater – Canada
Wolfe Creek Meteorite Crater – Australia
מטאוריט כזה מפורסם לפני 66 מיליון שנים שם קץ לשלטון הדינוזאורים בכדור הארץ ופינה מקום לחבורת יונקים קטנים ומפוחדים שיום אחד יקחו פיקוד, כך שלא הכול לרעה.
אז מה ניתן לעשות? ממממ…. זה תלוי.
קודם כל צריך לדעת שמשהו הולך לפגוע בנו. יש היום כמה פרוייקטים שסוקרים את השמיים וממפים את כל העצמים שמסתובבים סביב השמש ועלולים לפגוע בנו. לכל אחד כזה בונים מפה של המסלול ומחשבים הרבה שנים קדימה אם הוא יקפוץ לביקור. אבל המיפוי אינו מושלם ומתמקדים בסלעים בגודל 140 מטר ומעלה. לכן עדיין רוב הסלעים (הקטנים) שפוגעים בכדור הארץ פוגעים ללא הזהרה או עם אזהרה קצרה (ב 2008 הצליחו לראשונה לחזות פגיעה של מטאוריט, סלע בגודל 4 מטר – 19 שעות לפני שהוא פגע).
הכי גרועים הם כוכבי השביט: אלו גושי קרח וסלע שמופיעים פתאום, שורקים דרך מערכת השמש ונעלמים כלא היו.
ב1994 צפו אסטרונומים בשביט יהודי בשם שומכר-לוי, שהיה אמור להקיף את השמש אבל במקום זאת התרסק על צדק עם פיצוץ שהיה מחרב חלקים נרחבים מכדור הארץ. צדק ספג את זה בכבוד אבל המסר היה ברור – זה יכול לקרות גם פה.
השביט עבר קרוב מדי לצדק וכוחות הגיאות פירקו אותו לחתיכות. ככה הן נראו מטלסקופ החלל האבל
צדק מוכה! חבורה שהשאיר אחד החלקים שהתרסק על צדק
איזורי הפגיעה בצילום חום, אפשר לראות איך החלקים התרסקו בשרשרת
עם שביטים ההתרעה יכולה להיות ממש קצרה – שנה או שנתיים (רואים אותם לראשונה כשהם חולפים ליד שבתאי בדרך לשמש).
אז מה אפשר לעשות תוך שנה או שנתיים (בעצם הרבה פחות כי החללית צריכה להגיע ולפגוש אותו באמצע הדרך)?
כרגע – כלום, אנחנו ממש לא מוכנים לאתגר כזה. נעשה לא מעט מחקר על מה אפשר לעשות ויש שלל טכנולוגיות מגניבות (על מצגות ופוסטרים) למשל פיצוץ גרעיני שיסיט את הסלע או יפרק אותו, הצמדה של רקטות לשינוי מסלול, הקרנה של אור שמש ממראה גדולה, חיבור מפרש סולארי ועוד ועוד. במקרה הטוב פרויקט בסדר גודל כזה ייקח 5-10 שנים לפתח ולשגר והחללית צריכה עוד לפחות כמה שנים בחלל להגיע למרחק שבו אפשר להסיט את הגוף. לא פרקטי.
כרגע האנושות עסוקה בלייצר סרטים גרועים עם אפקטים מרהיבים שנותנים לנו תחושה שיהיה בסדר. אני אתן לכם תקציר: ארמגדון: עדיף לאמן קבוצת קודחי נפט משוגעים להיות אסטרונאוטים מאשר לאמן אסטרונאוטים לקדוח. דיפ-אימפקט: כל ילד עם טלסקופ יכול לראות את סוף העולם קרב, אבל יכול גם להתחמק אם יש לו אופנוע וחברה.
מצד אחד הסרטים גרועים, מצד שני הם עושים יופי של פרסומת לתופעה. כנראה שיש פרוייקטים שמנסים לטפל בבעיה רק בזכות הוליווד ואכן יש התקדמות, ב 2021 ייצא לדרך ניסוי ראשון בהסטה של אסטרואיד ממסלולו – ראו כאן.
יש גם צד אפל ליכולת הסטה של אסטרואיד ממסלולו: כמו שאפשר למנוע התנגשות אפשר גם ליצור כזו. קחו חללית ושגרו אותה למפגש עם איזה סלע גדול בחלל ועכשיו דחפו אותו בעדינות כך שבעוד כמה שנים ינחת בדיוק במרכז מוסקבה עם יותר כוח אש משהאנושות יכולה לחלום עליו. איך זה בתור נשק יום הדין? ליד זה, פצצות גרעין נראות כמו פיצוחים ולכן, יש שקראו דווקא לא לפתח טכנולוגיה כזו אלא כשחייבים. רק שאז אין זמן. בעיה.
מגה התפרצויות געשיות
פעם הלכתי לראות לבה זורמת עם חבר, בדרך התזנו מים מהמימיה על הסלע הבא בדרך, אם הם מיד רתחו ניסינו סלע אחר עד שמצאנו אחד שאפשר לדרוך עליו. היה מדהים
אז הרי געש מתפרצים מדי פעם, זה מאוד פוטוגני, די מסוכן וכנראה לא משפיע עליך הקורא, אלא אם כן אתה גר בפומפיי (טיפ של אלופים – תברח הכי מהר שלך ואז תגביר).
אבל גם כאן, מדי פעם יש אירועים שאנחנו עוד לא נפגשנו בהם ואלו מגה-התפרצויות ויש שני סוגים:
סוג אחד הוא פשוט הר געש ממש גדול וחזק. יש כמה כאלו ידועים בעולם, המפורסם שבהם מנמנם מתחת לפארק ילוסטון בארה"ב.
זה בעיקר מדינות של רפובליקאים אז, אהה, אתם יודעים, אולי לא חייבים לעשות משהו
אלו סתם מעיינות חמים בפארק אבל נראים ממש כמו הר געש אז שמתי אותם כאן
התפרצות כזו תשחרר כמות דמיונית של אפר וחלקיקים לאטמוספירה שיחסמו את אור השמש ויגרמו להתקררות, רעב ושאר צרות. ב 1815 התפוצץ הר טמבּורה באינדונזיה בשנה הידועה כ"השנה ללא הקיץ", ב1783 התפרץ הר הגעש לאקי באיסלנד, אפף את צפון הכדור בעננה רעילה וחיסל רבע מהאוכוסיה באי. לפני 75,000 שנה (ממש לא מזמן אם אתה גיאולוג) התפוצץ הר טוֹבּה באינדונזיה וגרם להתקררות של 5 מעלות למשך 10 שנים (שזה המון!) וההשפעות שלו הורגשו עוד 1000 שנים אחר כך.
סוג אחר של מגה-התפרצות היא זרימה של המון המון לבה מתוך הכוכב החוצה. מסתבר שזה קורה מדי פעם ויכול להשפיע משמעותית על האקלים. לפני 250 מיליון שנים נפתח צוהר באדמת סיביר (הרוסים האלה, מה הקטע?!) וארבעה מיליון ק"מ מעוקב של לבה עלתה לה ממעמקי האדמה ונשפכה החוצה. מדהים. מסיבות שלא לגמרי ברורות זה גרם לכוכב לרתוח, טמפרטורת הים עלתה ל 40 מעלות וכמעת כל החיות על הכוכב נכחדו בתקופה שידועה בתור ההכחדה הגדולה.
אולימפוס מונס, הר הגעש הגדול של מאדים הוא כ"כ גדול שאם אתה עליו אתה בכלל לא יכול לראות שאתה על הר, ואם אתה על מאדים, אי אפשר לראות שמולך יש הר כי הוא כ"כ גדול.
הר הגעש הגדול במערכת השמש נמצא במאדים – אולימפוס מונס. גובהו 27 ק"מ קוטר הלוע 70 ק"מ ועומק הלוע 2 ק"מ בערך כגובה החרמון
אז מה אפשר לעשות? בגדול ראה ערך "שינויי אקלים" למעלה. בקטן – כלום, לשבת בשקט, לסבול ולחכות שזה יעבור.
ווירוסים ושאר חולייראעס
מה, חשבתם שאם כבר יש קורונה אז לא נדבר על זה? באמת…
גם כאן יש לנו נתונים די טובים על מה האנושות עברה בכמה אלפי השנים האחרונות. מגפות הדֶבֶר שחיסלו שליש מאוכלוסיית אירופה, אבעבועות שחורות, כולרה ועוד ועוד… הפעם האחרונה שמשהו כזה הכה בקנה מידה עולמי היה ב 1918 בשפעת הספרדית. אפשר (וצריך, למרות שזה לא נעים) לדמיין נגיף כמו הקורונה, שמאוד מדבק, עם תקופת דגירה ארוכה, בלי טיפול יעיל ועם, נאמר, 50% תמותה. מה נעשה אז?
כדאי לחשוב על זה ולהתכונן עם מערך גלובאלי משומן של זיהוי התפרצויות והתראות, סגירה יעילה של גבולות עם בדיקות מהירות ומיגון מתאים. אפשר גם לדבר על גוף עולמי של מחקר ופיתוח שכל המדינות תורמות לו כסף וכוח אדם שנכנס לפעולה במקרים כאלו במקום שכל מדינה תנסה לבד. גם לא יזיק מערך מסודר של שיתוף מידע רפואי.
אבל אבל אבל… למרות שההשקעה קטנה והתועלת גדולה, קשה לשמור על כוננות לאורך עשרות שנים, דור הילדים שלנו יזכור במעורפל והנכדים כבר לא יחשבו על זה בכלל.
סיכום
הבעיה המרכזית של כל הסיפור היא שיש לנו זיכרון קצר בשני מובנים:
מצד אחד, ההיסטוריה האנושית הכתובה קצרה נורא. אנחנו יודעים ממחקר מדעי על תופעות שיכו בנו בעתיד, אבל כיוון שהאנושות האוריינית עדיין לא חוותה אותן הרי אין להן מודעות אלא אם כן עשו על זה סרט.
מצד שני, גם מה שכתוב בספרי ההיסטוריה לא בוער כמו בעיות יומיומיות ויהיה קשה למצוא את הפוליטיקאי שיקום ויאמר – "חברים, אנחנו צריכים לקחת 10 מיליארד דולר מתקציב הבטחון, החינוך, הבינוי והבריאות בכל שנה מעשרים השנים הקרובות על מנת למגן את רשתות החשמל שלנו לקראת אירוע שאולי לא יקרה במאה השנים הקרובות". זה לא יקרה לעולם. כל תופעה לשעצמה נדירה וחוזרת אחד להרבה דורות אבל יש הרבה כאלו ולכן סביר שאנחנו או בנינו או בני-בנינו יעמדו באתגר ההתמודדות עם אחת מהן, אתגר שהופך יותר מסובך ככל שהעולם יותר מאוכלס.
ולכן, לצערי, אנחנו נאכל אותה שוב ושוב ושוב ושוב, כל פעם במידת חומרה אחרת על דברים שידענו שיקרו. אין כ"כ מה לעשות ולכן אני אומר לכם – התעודדו! המצב יכול להיות הרבה יותר גרוע 😊
נפל הדבר, בננו ענבר, גמול הקטן, ללא חיתול, כלומר. חלפה כך תקופה של, שבע שנות פמפרס, שנות אודם פריחה, שנות טלק ומשחה. לא עוד חיתול בוקר צהוב ומצחין, תחתיו עור מוכה חררה ושחין, לא אב מסתתר עם ילדו, פן יראוּ פורס הערכה ומחליף בדירוג. לא עוד שירותי הבנים בלי שולחן! אַלְלַי! להיכנס לנשים לא מוכן! לא עוד מאבק על ספה ושטיח – עולל מתפתל, ישבנון שמסריח, ויד סומא תרה אחר המגבון, לשווא תחפש, לא תמצא אחד לח, אחרון יש, יבש, נשלף ונשכח. לא עוד אימה וחיל, בתיק חילוף חיפשתי, הוא שאל "האם?" והיא אמרה "שכחתי! ☹". על כך אין מחילה, ואין חיבה – רק זעם, בסוף קושרים חיתול, מבד כמו שפעם… איכס.
גמול הקטן, זה תגמול שמגיע, לגיל לא מגעיל – הבה נגילה! דיצה ורינה – חבילה אחרונה, נשארה יתומה, חצי מלאה, חיתולים, חיתולים, משרים עלי נחת – אקח קצת באוטו, שיהיה – כיסוי תחת, חיתולים יקרים, חלוצי חלציים! מייבשי הביצות ופסולת מעיים, כל חיתול מחכה מקופל ועדין, דרוּך וערוך לפקודה ויום דין, לספוג לתפוח, לגדול ולפרוץ – כמו גרעיני הפופקורן לקפוץ, כל העושר הזה שלא ינוצל? לא חבל? המוך הסינטטי, נוחות המגע, (אולי פשוט נתרום לו לגן?)
ועכשיו ברצינות, בקטע נוסטלגי, סופו של עידן, רטרוספקט זה נורמאלי, אתגעגע? איך לומר בקיצור – לא. ברור. וכעת לעתיד, איך נסביר… ילדים: אתם הכל בשירותים מורידים! (כך בעולם סביר, עולם הגון) אך… בעולמינו הנתון, ועם בנינו העיקשים, אנחנו מקישים, (למעשה יודעים) שאת רוב הטוֹב, בזמן הקרוב, יספגוּ… התחתונים.
הפעם נשמע למה ביגונווילה מסכנת את הקידמה, איך ילדים מבינים את רזי היקום וקצת על שירי דיכאון. אבל תחילה – מתנות לחג
מתנות לחג
אני לא אוהב מתנות לחג ממקום העבודה. זה המוני וגם מרגיש לי מאולץ: כולם חייבים לקבל משהו לחג וכולם בוחרים מאותם מוצרים, כאילו שכולם כרגע צריכים סט סירים או מזוודה קטנה. סתם דוחף ג'אנק לאנשים ומבזבז כסף למקום העבודה. בנוסף אני מרגיש שהמתנות באות לפצות על רגשות אשם שמקום העבודה חש על כך שאינו משקיע באמת בכוח האדם שלו. במקום מגבות עדיף לשלוח אנשים לקורסים, להעביר הדרכות בניהול ומתן ראיונות, להביא עוד אנשי HR, לעודד יצירתיות מחוץ לתחום העבודה ועוד… כל אלו דורשים תכנון, השקעת זמן ויחסית מעט משאבים כספיים. אבל המתנות דורשות רק כסף, וזה קל – הנה, הגיע החג ודוד מקום-עבודה-פלוני יתן לכם מתת, צטלה שלא תרגישו שמשהו חסר.
בנוסף, אני אף פעם לא מוצא שם משהו שאני באמת רוצה. אז הנה רשימה של כמה דברים שהייתי שמח מאוד לקבל ממקום העבודה: א. במקום ה"דרים-קארד" הרגיל שמאפשר לקנות סירים וחולצות הייתי רוצה דרים-קארד אמיתי עם 250 שעות שינה! אתה פשוט מחליק את הכרטיס בבית השחי ונטען בכמה שעות שינה שאתה צריך, ככה מיד.
ב. חמש חולצות ילדים שעמידות בפני לעיסה של צווארון וניגוב נזלת
ג. מכונה אוטומאטית שמנקה נעליים מבוצבצות של ילדים. איך זה שכבר יש גשושיות על המאדים אבל עדיין כל טיפת בוץ שנדבקת לנעליים לוקח חצי שעה לנקות?! איך אין טכנולוגיית טפלון לסוליות נעליים? מעצבן.
ענבר, הקטן שלי בן פחות משנתיים אבל היחיד שיודע לנקות בוץ מהנעליים שלו
ד. מכונית עם חלון אחורי שאפשר לפתוח אותו מבלי להרגיש כאילו המוח שלך הוכנס לבלנדר המוקף רמקולים של גיטרה באס. כאילו – מה הקטע עם חלונות אחוריים? מה, מהנדסי הרכב אף פעם לא ניסו לפתוח חלון אחד תוך כדי נסיעה? אתם לא יודעים מה קורה אז? זה לא מציק לכם? יאללה – לעבודה
ה. מטאטא ענק שבנוי במיוחד להוריד ילדים קטנים מקיר הטיפוס כשאני רוצה לטפס שם. כן, אני יודע, הקיר שייך לכולם. אבל לא אכפת לי. אני גדול, הם קטנים, אני רוצה מטאטא
אבחון עצמי
יש קטע כזה שכשאנחנו מרגישים לא טוב אנחנו מקישים את הסימפטומים לגוגל ומאבחנים את עצמינו. למשל, אילון (בן שש וחצי) בזמן האחרון מאבד שיניים בקצב מסחרר. בינינו אנחנו קוראים לו toothless כמו הדרקון. בדקנו בגוגל והסתבר שכנראה שיש לו צפדינה, מחלה נוראית של מלחים במאה ה-17 שנובעת מחוסר בוויטמין C. מאז אנחנו מקפידים לתת לו תפוזים לבית הספר ונראה שלפחות אלו שנפלו – צומחות חזרה. מזל.
דרקון אמיתי בלי שיניים שראיתי בשמיים
Toothless
יש הרבה סיבות
למה זה לא רעיון טוב לאבחן את עצמך בגוגל, אבל אין דבר טוב מסיפור אמיתי. אז ככה: לפני
בערך 8 שנים הייתי נורא נורא חולה חורף אחד. היה לי חום ושיעולים כואבים נורא במשך
כמעט חודש. הלכתי לרופא כמה פעמים, הוא כל פעם הקשיב לריאות ואמר לי שזה ווירוס
ושזה יעבור. אחרי שסבלתי כמה שבועות הלכתי לרופאה אחרת, היא אמרה לי שזה ווירוס
אבל הסכימה לתת לי אנטיביוטיקה רק למקרה (הייתי ממש מסכן). זה לא עזר.
רצה הגורל ובאותו זמן פרטנר הטיפוס שלי היה בחור שלמד רפואה. בחור מאוד חביב וגם מאוד חכם. כשראה שאני לא מגיע לאימונים התעניין במצבי ומייד אבחן: זו 'דלקת ריאות א-טיפיט' (a-typical). זה ברור כשמש! בגלל זה הרופא לא שומע כלום בריאות וברור שהרופאה נתנה לך את האוגמנטין – האנטיביוטיקה הלא נכונה! לך לרופא ותגיד לו שיש לך דלקת של Mycoplasma. הייתי המום – איזו פארסה! שני רופאים מפספסים את זה וסטודנט (אמנם חכם, אבל בכל זאת) לרפואה מאבחן את זה תוך שניה בטלפון! ואני סובל כבר חודש!! רק כדי להיות בטוח, בדקתי בגוגל מה זו דלקת ריאות א-טיפיט ובאמת, הפלא ופלא, כל הסימפטומים מתאימים בול! מה זה בול, וויליאם טל!
אז הלכת לרופא שלישי (על שני הקודמים לא סמכתי כבר) ואחרי שהוא בדק ואמר, כמובן, שזה ווירוס וזה יעבור, אמרתי לו שאני בדקתי בגוגל ואני חושב שיש לי אינפקציה של Mycoplasma. הרופא שתק, הסתכל עלי טוב, הוריד את המשקפיים ושאל: "יש לך איידס?!". אמרתי שלא. "אז אין לך Mycoplasma!" הוא ירק בבוז ושילח אותי לדרכי. אחרי כמה ימים זה עבר. אז זהו.
הילדים
איך אפשר בלי –
הקומדיה הכי טובה בעיר:
אילון: אמא, תדעי לך שאני יותר רגיש משאר הילדים בכיתה. עדי: באמת? מה למשל אתה מרגיש שאחרים לא? אילון: למשל, אני הרבה יותר רגיש לדיגדוגים. אבל אני לא אלרגי לזה! רק קצת יותר רגיש.
ענבר מגלה את הסלפי
[ביום השנה לרבין אילון חוזר מלא תובנות…] אילון [מתעצבן על דקל]: דקל אני ארצח אותך כמו רבין! דקל: אילון – מה זה רצח? מה, שנהיה חברים כמו פו הדוב וכריסטופר רבין?
אין סכנה – רוב הזמן הם מסתדרים מצויין
אילון [בארוחת הבוקר]: אבא – מה זה הלכלוך הזה מתחת לאף שלך? אני [מנגב את האף]: זה עזר? אילון: לא, עדיין יש לך שחור מתחת לאף אני [מנגב שוב]: ועכשיו? אילון: לא, עדיין יש לך שני קווים שחורים מהאף למטה לשפה אני: רגע.. מה.. אילון – זה קמטים!
אילון מאוד אוהב לצייר. יום אחד הוא החליטו שהוא מצייר את עצמו. לקח מראה, לקח דף וככה זה נראה
אילון: אבא, מה יש מעל החלל החיצון? אני: אההה, אין משהו מעליו. אילון: אז איך זה יכול להיות? מה יש במקום שהוא נגמר? אני: [וואו, יש כ"כ הרבה דברים להסביר כאן – חוק האבל, התפשטות היקום, הקבוע הקוסמולוגי, אומגה, מרחב תלת-מימדי עקום ויקום סגור.. איפה להתחיל?] תראה, תחשוב על נמלה שהולכת על גבי בלון… אילון: מה, אתה מתכוון שהיקום מעגלי? אהה, בסדר, הבנתי. אני: [טוב… לא צריך…אולי דקל רוצה הסבר]
דקל [בא אלינו
באמצע הלילה]: אין לי חלומות פז! הבטחתם!
חלום לים התיכון
משחק החיים
לפני כמה חודשים נסעתי לפגישת עסקים בבוסטון.
יש בבוסטון סניף קטן של מלנוקס ונפגשנו שם עם חברה שאולי נשתף איתה פעולה בעתיד. את
הנסיעה עשיתי עם אחד הבכירים במלנוקס כך שאת הטיסות והמעברים בין השדות עשיתי איתו.
בדיוק חודשיים
לפני כן טסתי לכנס בסן-פרנסיסקו אבל אז טסתי לבד, והפעם הדברים התנהלו דומה אבל גם
שונה.. זה היה קצת כמו משחק מחשב שבו עברתי רמה ודלתות שהיו סגורות קודם – עכשיו נפתחו.
בטרמינל בנתב"ג הלכנו לכוון השער ופתאום, הבחור שאיתי שובר ימינה ופותח דלת. עברתי
על פני הדלת הזו הרבה פעמים בעבר ולא ידעתי מה יש שם… אולי מחסנים, מי יודע, לא
מעניין. מסתבר שיש שם עולם שלם – לובי של ביזנס עם ספות, משקאות, טלוויזיה, אוכל
ונשנונשים. מכיוון שזו רמה שאני עדיין לא מכיר ולא רציתי להיפסל (אחרת אחזור שוב לרמה הקודמת) אז
הלכתי בזהירות אחריו ולא נגעתי בשום דבר. אמנם ככה לא אצבור נקודות אבל גם יותר
בטוח.
כאן, מאחורי דלת תמימה יש עולם חדש מופלא
בסוף הטיסה, בהשכרת הרכב שוב גיליתי דברים
חדשים. לא צריך לחכות בתור אם יש לך מין כרטיס זהב. שאלתי אותו באיזה חדר הוא מצא
את כרטיס הזהב הזה והוא אמר שמישהי מ"משרד הנסיעות" נתנה לו את זה. אני
לא יודע איך להגיע למקום הזה אבל אם יש לך את הכרטיס אתה קופץ מעל התור, נכנס ישר
למגרש החניה ובוחר איזה אוטו שבא לך. והקטע המשוגע – המפתחות כבר בפנים! איזו רמה
מגניבה! גם כאן פחדתי לאבד נקודות אז חיכיתי מחוץ לרכב כי לא הייתי בטוח שמותר לי
להכנס, ורק כשהוא פתח את החלון ושאל מה קורה אז נכנסתי. היה חימום בכיסאות, האאאא,
מממממממ, נעים.
טיולים
ממש לכבוד חנוכה נסעתי לטפס ביוון באתר הנקרא Leonidio. נסעתי עם שני חברים, יותם ונגה והיה פגז! ליאונידיו הוא כפר קטן השוכן בדלתא נהר הנשפך לים. כל הכפר מלא עצי פרי – תפוזים, לימונים וקלמנטינות, כולם טריים ובשלים ואת רוב הזמן בילינו לא בטיפוס אלא בסחיטה ושתיה של פירות הדר. תענוג!
עשינו טיול קטן לגלבוע סביב הר ברק, עוד לפני שהכל פורח ורוחש אדם
iris זה אירוס באנגלית לא כדאי לבדוק לפני שעושים שלט? Humans are a virus, no, wait – irus
טיילנו גם בנחל אל-על היפיפה! מאוד מומלץ
כל הצהוב היפה זה חלבלוב השיח
לפני כמה זמן ביקרתי במלנוקס תל-אביב ומהחלון הסתכלתי למטה וראיתי איש מת על הדשא. זה עצוב, אבל זה קורה, מהנדס (כנראה חשמל) שמאס בחיים והחליט למות על הדשא, או כך זה נראה. עקבתי אחריו במשך כמה ישיבות והוא לא זז. אחרי ארוחת הצהריים הסתכלתי שוב והוא כבר לא היה שם. כנראה שנאסף אל אבותיו ע"י העיריה ביחד עם בקבוקי השתיה הקלה שמפוזרים שם.
בקושי נשאר שלג אבל מי שיש לו שלושה ילדים קטנים, חי במדינה טרופית ומקבל חופש יעשה סקי גם על חצץ
שירי קריפטונייט
מוזיקה תמיד השפיעה עלי מאוד. אני למשל לא מסוגל לעבוד עם מוזיקה ברקע, כמעט כל מוזיקה, כי אני מפנה חלק מהקשב למהלכים, לשילוב הכלים וכו.. יש שירים שמיד עושים לי שמח (זה למשל), שירים שמיד עושים אותי עצוב (זה למשל) ויש כמה שירים שלא משנה כמה פעמים אני שומע אותם הם תמיד עושים לי עור ברווז למשל התקווה (יש מהלך הרמוני בחזרה השנייה של "….בארצינו, ארץ ציון…" שתמיד מעמידה לי את השערות על העורף) והפתיחה של עמוד האש, שאני חושב שהוא קטע פשוט מושלם.
אני זוכר בתור ילד (כיתה א' או ב') הולך לראות את אוליבר טוויסט באולם הספורט בקיבוץ באחת הקרנות השישי. אני זוכר קצת את הסרט אבל מה שהימם אותי היה הקטע של who will buy שבו אוליבר מציץ מהחלון לבוקר היפה ורואה את רוכלי העיר רוקדים ושרים. השילוב של הקולות, ההרמוניה, הכוח של המקהלה והקרשנדו בסוף הפילו אותי מהרגליים וכשאוליבר מצטרף לשירה בקול זך של פעמוני זהב, הרגשתי כאילו מישהו השחיל לי בין האוזניים מיתר משוח בדבש, פרט עליו – והמוח שלי פירפר ברזוננס מושלם. הייתי כל כך מרוגש מהחוויה המוזיקלית הזו ששבועות אחר כך הלכתי בקיבוץ, סהרורי וכל מה ששמעתי היה who will buy, who will buy, who will buyyyyyy.
אז כן, מוזיקה ממש ממש עושה לי את זה.
אבל יש לזה גם חסרון כי בחיים, מה לעשות, יש לפעמים רגעים קשים. ויוצא שתחושות העצב או חוסר האונים מוטבעות ונשמרות לעד במוזיקה ששמעתי באותם הרגעים. ככה במשך השנים צברתי מנגינות שיכולות ממש להשבית אותי כשאני שומע אותן. כי אז אני מרגיש את שהרגשתי פעם, אפילו אם לא הייתי אז מודע שזה מה שאני מרגיש. אז הנה הרשימה של שירי הקריפטונייט שלי:
השיר הפשוט של הלחם (במינסוטה
פצעתי די קשה את הכתף והסתובבתי חצי נכה ומאוד דאוב כמעט שנה. אבל הכי גרוע היה
בחורף כשהיה קר ובודד והרופא אמר לי שלא אוכל יותר לטפס או לשחות וכנראה אפילו לא
לזרוק כדור עם היד הזו. השיר הזה התנגן לי באוטו בנסיעות כחלק מאוסף ישראלי שהכנתי
לנו)
שוב זה אותו הכאב (השיר
הזה התנגן הרבה בקורס טייס ואפילו היה חלק מהופעת הסיום של צוערי השלב
ה"מתקדם". עד היום משרה בי תחושה של דכדוך, אפרוריות ודיכוי)
שמתי לי פודרה (עוד תקופה
לא נעימה של מחלה בצבא. מעלה בי ריח של אבק, תחושה של אור מסנוור, דקירה של קוצים
ועייפות. כנראה שהשיר הזה התנגן אז הרבה ברדיו – אני ממש לא זוכר)
עכשיו הכל בסדר (הייתה לי
פעם פרידה כואבת מחברה, גרנו ביחד ואז נפרדנו ואני עברתי לדירת שותפים מאוד לא מפנקת.
אחרי שנה בלעדיה, בעקבות איזו פגישה בינינו החלטתי לנסות לחזור להיות ביחד. זה
כמובן לא הצליח אבל אני זוכר את השיר הזה מתנגן ברדיו בדירת השותפים ומדרבן אותי
לנסות, כי "דיברנו כל הלילה" ו"עכשיו הכל בסדר" ועד היום השיר
עושה לי קצת קווץ' בלב)
Don’t speak (טירונות צנחנים – קר, בוץ, ובאופן כללי
תחושה של אי-נעימות)
מפלצת הביגונוויליה
לפני כמה חודשים פתאום ניתק לנו האינטרנט בבית. ניסינו הכל וזה לא חזר אז התקשרנו לבזק. הם שלחו טכנאי שהסתובב סביב הבית ובסוף קרא לי לבוא. "תראה" הוא אמר, "יש לך כאן שיח ביגונוויליה שיצא מכלל שליטה" כל מילה אמת, "והוא תקף לכם את האינטרנט ואכל אותה" אולי לא ציטוט מדוייק אבל זו היתה רוח הדברים. ובאמת, הכבל הדק שמוביל חמצן רשתי לביתינו היה לפוּת באכזריות בין שני קוצים גדולים ומרותק לעמוד חשמל. לא היה לו סיכוי… "אני יכול להחליף לכם את הכבל" אמר הטכנאי, "אבל רק אחרי שתטפלו בשיח". אז יצאתי, אביר בודד לשחרר את נסיכת האינטרנט מציפורני מפלצת הביגונוויליה. הלכתי לגיסי יונתן וקיבלתי את כלי הנשק החדישים ביותר – סולם גבוה ומין מזמרה אימתנית וניגשתי לעבודה.
במשך 4 שעות נלחמנו אני והשיח – אני גוזם והשיח דוקר, אני מושך והשיח מתנגד, אני מנסר והשיח שולף את הסולם מתחתי – מאיים להפיל אותי. בסוף, ניקיתי את עמוד החשמל ושחררתי את הכבל אבל שנינו יצאנו בשן ועין
ביגונויליה שיח אכזרי
העמוד והכבל חופשיים סוף סוף
השיח המאיים
זהו לעכשיו. החורף היה ארוך ומפנק עם המון גשם, ירוק, פרחים ופרפרים. מחר הבחירות, נקווה שנופתע לטובה ולא יגמר בחי-רה. מי שעובר ליד טבעון מוזמן תמיד – ימצא אצלינו פת של לחם, צל ומי באר (תמי4). יאללה ביי – אורן.
הכול התחיל במאי 2007 – יום הולדתי ה 30. לא רציתי להישאר בארץ ולספוג מכולם את המשפטים הרגילים שבאים עם הגיל הזה – "מזדקנים מה?", "אז כבר יש לך משהיא רצינית? – הגיע זמן לא?!" ועוד כיוצא בזה. החלטתי לצ'פר את עצמי ולנסוע לטייל בהרי הדולומיטים באיטליה. כמובן שלצ'פר משמעו לעשות טרקים קשים וארוכים לבד, יתכן שעל מנת להוכיח לעצמי שאני עדיין לא זקן ושכל שיטת המספור המטופשת הזו, שתלויה בכמה אצבעות יש בידיים וכמה זמן כדור הארץ מקיף את השמש – בכלל לא קשורה אלי
אךךך… גיל 30
אחרי טרק בן 4 ימים בהרים שסביב Meran החלטתי לנסוע מזרחה לפסקות שמושלגות באזור Cortina
באיטליה יש מאות ואלפי קילומטרים של שבילי טיולים מסומנים בקפידה ובנויים כהלכה כך שאפשר ללכת בהם גם בערפל (ועם נכות קלה). באמת שכל הכבוד למסמני ומתחזקי השבילים שם, יותר מושקעים ובטוחים מרוב כבישי הארץ. כיוון שלטייל על שבילים מסומנים זה פאסה, רציתי ללכת לטיול "בר-בשטח", כזה שיהווה אתגר וקושי גדולים יותר אחרי מעט התלבטויות נסעתי לדוביאקו – עיירה קטנה ויפה במזרח האזור ה'אוסטרי' של איטליה – אלטו אדיג'ה. קניתי מפה טופוגרפית 1:25,000 של האזור והתמקמתי בהוסטל ע-נ-ק-י: טירה בת 4 קומות, עשרות רבות של חדרים המצוידת במקלחות, שירותים, חדר-כביסה, וחדר טלוויזיה – בכל קומה! בגלל התקופה המוקדמת (סוף מאי) הייתה הטירה ריקה לחלוטין ואני התמקמתי בנוחות לבדי באחד החדרים, פרסתי את המפה ותכננתי מסלול
במפות השבילים היו שלוש רמות של שבילים קווקו אדום – שביל בנוי, מסומן ומתוחזק < נקודות אדומות – שביל שרובו מסומן, לא בנוי, למיטיבי לכת < נקודות שחורות – החל ממצוקים שתלו עליהם שרשראות ע"מ שאנשים יוכלו לחצות וכלה במעברי < הרים ללא סימון, שרק נרמז כי כנראה ישנה דרך לחצות אותם. כנראה
כיוון שהטרק הראשון היה רובו על שבילים מקווקווים ונקודות אדומות, חשבתי שיהיה מעניין לבנות מסלול על טהרת הנקודות השחורות. סימנתי במחי-עט מסלול היוצא מהעיירה (900 מ' מעל פני הים), עולה בטרוורס ראשון עד 2800 מ' וממשיך עוד למטה ולמעלה עד סוף היום הראשון. ביום השני שוב טרוורס ארוך פי 3 העולה עד 3200 מ' , יורד הכול בתלילות וממשיך עוד כ 20 ק"מ עד העיירה. נשמע קשה אבל סביר. טוב אולי קשה מאוד אבל אפשרי . בסדר, בסדר, זה כנראה היה מופרך מהיסוד
ארזתי את תיק הלאו הכחול שלי עם מיטב הפסטה האיטלקית, נקניקי חמור מיובשים ויצאתי לדרך עם עלות השחר
אחרי כ 4 שעות כבר הייתי בפאס הראשון בערך בגובה 2100 מ', שם נגמר השביל הטוב ומתחילות הנקודות השחורות שחותכות חזק ימינה מהפאס במעלה ההר (הנקודות היו רק על המפה – כן). השעה כבר הייתה לקראת צהריים, וכפי שחששתי, שמי התכלת של הבוקר התחלפו במהרה בענני גשמי-צהריים מבשרי רטיבות וקור. התחלתי לעלות בהר, מוצא את דרכי בעזרת המפה (סימונים לא מצאתי) ובעזרת המצוקים מזדמנים, שבערכם כסימני "דרך ללא מוצא" אין לזלזל. הסלע באיזור רך ומתפורר, שארית לשונית האלמוגים הקדומה ממנה בנויים הדולומיטים. הטיפוס נעשה תלול, עם תיק כבד (אוהל, שק"ש) וגשם – לא משימה קלה
פה המקום לציין שמסיבה שעדיין לא ברורה לי, היו הסלעים במעלה מכוסים בשלל צרעות קטנות ושחורות. איני יודע מאין באו ומה עשו שם, אך משנוכחתי שאינן עוקצות, הפסקתי להסתכל איפה אני שם את הידיים ופשוט טיפסתי עם כפפת צרעות מעוכות כל הדרך למעלה. באחד המעברים הצרים הבחנתי פתאום ברוג'ום בודד וקטן, שכאילו אמר – "אם אתה רואה אותי אז יופי לך, אבל אני לא אראה לך לאן ללכת מפה". המשכתי למעלה, הסופה התחזקה והתחיל לרדת ברד. ירד ערפל כבד ורק כעבור 6 שעות של טיפוס מתיש הגעתי לנקודה הגבוהה של אותו היום. שם גיליתי, להפתעתי, תחנת מזג-אוויר מעוגנת בחוזקה לסלע ונראית טוב (יחסית לתחנת מזג-אוויר כמובן). למראה הטכנולוגיה המתקדמת התמלאתי שוב כוח ופצחתי בדהרה במורד השביל (המסומן הפעם) בדרכי לואדי הקרוב. בדרך למטה ראיתי שתי סלמנדרות אלפיניות, בנות דודות קטנות ושחורות לחלוטין של הסלמנדרות שלנו. בדיוק חשבתי על איזה יופי הדרך מסומנת כאן והופ! החלקתי על אחד הסלעים ונשלחתי ישירות, מטפס אחד ותיק גדול, בקפיצת ראש למדרון הסמוך. הנפילה לא הייתה חמורה ואחרי שניים שלושה גלגולים נעצרתי. לקחתי אוויר, והמשכתי ללכת. ירדתי לוואדי (עוד 400 מ') ועליתי ממנו להמשך המסלול (עוד 400 מ') עד שמצאתי אחו נחמד, עם ערימת שלג לצידו ושם עצרתי ללילה
סלמנדרה אלפינית
מיד עם
פתיחת התיק תקף אותי ריח משכר של בנזין. הסתבר שהנפילה מעכה את בקבוק הבנזין (של
הבנזיניה) וכל הציוד, בעיקר כל הבגדים שלי הריחו כאילו כיבסו אותם בבאר נפט. פרסתי
את הבגדים לייבוש על האוהל, הצלחתי למרות העיקום והצ'יקמוק להדליק את הבנזיניה,
להמיס שלג ולחמם מים לתה וספגטי. הייתי
כבר די תשוש מהטיפוס של היום (סה"כ 2200 מטר עליה ועוד 400 מטר ירידה),
נכנסתי לאוהל ונרדמתי מייד
Tre Cime di Lavaredo
לפני שנרדמתי הסתכלתי שוב במפה. המסלול נראה לי פתאום אחר. הטרוורס של היום הראשון לקח לי 6 שעות (בתנאים קשים אמנם) והיום השני היה מורכב מטרוורס ארוך פי 3, עוד 2000 מטר של ירידה ו 20 ק"מ הליכה עד ההוסטל. הנחתי כי גם אם לא אגיע להוסטל מחר, עדיין אצטרך לסיים את הטרוורס ולרדת לפחות 1000 מטר עד שאוכל למצוא מקום נורמלי להקים בו את האוהל. בנוסף לזה, לא רציתי להיתקע על הקטעים הקשים של הדרך בגשמי הצהריים ולכן החלטתי לקום מוקדם ולנסות לעבור את החלק הארי של הטרוורס לפני בוא הגשמים
מקום הלינה בלילה הראשון
קמתי מוקדם, תשוש אך נחוש קיפלתי את האוהל הרטוב, את הבגדים המסריחים, העמסתי הכול לתיק ויצאתי לדרך. תחילת הטיפוס בדרך מסומנת, וכשהיא נגמרה התחיל שביל שלמרות שלא היה מסומן, היה מספיק ברור ע"מ לעקוב אחריו בקלות. הגעתי לפסגה הראשונה (2900 מ') בסביבות 10 בבוקר. אחרי ארוחת בוקר זריזה המשכתי בהליכה. כעת הדרך הברורה נפסקה והטיפוס נעשה יותר קשה וטכני, טיפוס אמיתי עם תיק וידיים קפואות, וגם מציאת הדרך הפכה להיות בעייתית כשאני חוזר על עקבותיי לעתים ע"מ למצוא את הדרך הנכונה. מפה לשם מתקרב הצהריים ואני בעיצומו של הטרוורס, הנקודה הגבוהה ביותר במסלול (3200 מ') כבר נראית לפני אך עדיין רחוקה. אני עולה בדרדרות 2:1 (שני צעדים למעלה, אחד למטה. כמו ריקודי עם…), מדשדש בערימות שלג ונאחז בסלעים מתפוררים. בקיצור – חווית הטיפוס לה קיוויתי 😊 פחות או יותר
כפי שחששתי השמיים מתקדרים ואני עדיין לא בנקודה הגבוהה בה רציתי להיות. המחשבה ש"חזרה אחורה ואי-השלמת המסלול היא הדבר האחראי והנכון לעשות", עברה לי בראש ונפסלה מיד. אחריות נשמע כל כך כמו 31, ואני רק בן 30. עוד לא הגיע הזמן לזה. מפה לשם מתחיל לטפטף גשם, גם הראות לא משהו, ואז אני יוצא מגיא עמוק לפסגה קטנה ועגולה ומיד סוגר עלי הערפל
אני רוצה לעצור ולהזכיר משהו: לפי מבנה הסיפור, ברור כי כעת הולך להתרחש משהוא רע. ברגעים אלו חלקיכם (2-3 אנשים שטורחים לקרוא את הבלוג) אומרים בוודאי "איזה דביל, אני כבר הייתי יורד". אבל לי אף אחד לא סיפר את הסיפור מראש, ולכן, הכול נראה לי בסה"כ… סביר. כבר הייתי תקוע בסופות בעבר, ירד עלי גשם, שלג וברד ולא הייתי מוטרד במיוחד מהמצב. עכשיו נמשיך
אני מסתובב ימינה ושמאלה, בודק בכל מקום ולא מוצא דרך נורמלית לרדת מהפסגה. משני צדדי מצוקים של מאות מטרים, מאחורי הגיא ממנו באתי ומלפנים מין דרדרות תלולות נורא ולא נראה ששם ממשיך המסלול ואז מתחיל לרדת ברד שלפתי את מעיל הגשם, לבשתי אותו, וכשמשכתי מעלי את הכובע שמעתי מין זמזום חזק וצורם! מיד הורדתי את הכובע – הייתי בטוח שאחת (או אולי מאה לפי הזמזום) מהצרעות הקטנות של אתמול נכנסו לי למעיל ועכשיו הן הולכות להתנקם בי על הטבח שביצעתי. בדקתי מבפנים ומבחוץ ו…. איזה קטע – אין כלום. אפילו לא צרעה אחת לרפואה. מבולבל (וכבר די רטוב) לבשתי שוב את המעיל, ושוב ברגע ששמתי את הכובע – כל הראש שלי מזמזם ושורק – בזזזזזזזזזזזזז. איך אפשר לטייל ככה? הורדתי את הכובע ולרווחתי הזמזום הפסיק. ואז שמתי לב שכשאני מרים את הידיים למעלה, קצות השרוולים מזמזמים גם הם! אני מוריד את הידיים והזמזום נפסק. מרים אותם ו- בזזזזזזזזזז!!!! ממש מוזר REI עם הדגמים שלהם, אולי זה דגם מזמזם. באמת לא עצרתי לקרוא את העלון העבה שליווה את המעיל אבל לך תדע אפשר לחשוב מה כבר יש לדעת על מעיל – כשקר לובשים, כשחם מורידים. לא ממש היי-טק. ובכל זאת, יש נעליים שמאירות, יש טלפונים רוטטים, אפילו יש מכוניות שמדברות אליך. אולי יש מעיל שמזמזם
כאלו צרעות היו שם – מיליונים. לא ברור מה הסיפור שלהן
תוך כדי הזמזמת אני מנסה לרדת קצת באחת הדרדרות לראות אם יש משהוא נורמלי בהמשך. אני ממצמץ בעיני ומתאמץ לחדור את הערפל… מה זה שם? אולי אני רואה רוג'ום כמה עשרות מטרים למטה. אני נעמד על סלע (אני זוכר את הרגע בבהירות!) וחושב לעצמי A Rujum, a Rujum, my kingdom for a Rujum! ואז – קאבאם!! פיצוץ אדיר! אני מרגיש כאילו קיבלתי סטירה מקינג-קונג.. אני עף באוויר… אני מסונוור, לא רואה כלום… שקט אני מאבד את ההכרה ואיני זוכר את הפגיעה בקרקע אני פוקח עיניים, לאט, ומוצא את עצמי מכורבל בתנוחה עוברית על המדרון
המחשבה הראשונה: הבנזיניה שלי התפוצצה. איך ולמה – אין לי מושג. מבלי להזיז אפילו עפעף אני שולח גישושי עצבים לכוון הגב ומחפש חורים ורסיסים. כואב לי אבל לא כזה כאב. אני מסונוור ומצלצלות לי האוזניים כאילו אני על גג של כנסיה. כל הגוף מכווץ ותפוס. אני שומע מהמצוקים הקרובים הד של רעם
ואז אני מבין… פאקינג פגע בי ברק! אלוהים אדירים. פגע בי ברק. כנראה לא הענף המרכזי (לברקים יש בד"כ הרבה התפצלויות) אחרת בטח הייתי מתפחם. אבל התחושה של מכת החשמל, המוכרת לי ממקלחות בבוליביה ופרו, ההבזק והרעם אינם מותירים ספק פתאום אני מבין מה היה פשר הזמזום – כבר שמעתי סיפורים של מטפסים שטענו לתופעה דומה בסופות ברקים. מה ששמעתי היה ההתפרקות החשמלית מהמעיל שלי לאוויר. הייתי כולי טעון וזורח כמו עץ קריסמס, המעיל שלי צעק וצרח אבל אני לא הקשבתי לסיפורו של מעיל. אוי מעיל שלי יקר מעכשי תמיד תמיד אקשיב לך – חכם המעיל מהלובש אותו
נשארתי כמה דקות בדיוק במקום ובתנוחה שבה התעוררתי. נשמתי עמוק, נרגעתי. אחרי עוד כמה דקות ניסיתי להזיז את האצבעות בידיים. מצב משומש אבל טוב. ניסיתי להזיז את הרגליים. גם הן נענו לבקשה אם כי לא ברצון. בינתיים הגשם ממשיך, אני כמובן כבר רטוב לגמרי אבל לא מרגיש כלום. למעשה יתכן והרטיבות עזרה לי להוליך טוב יותר, כך עבר דרכי פחות זרם ויותר דרך המעיל, הבגדים והתיק. נשארתי ככה עד שחלפה הסופה. זה לא לקח יותר מ 20 או 30 דקות וכבר התפזר הערפל וענן חדש החל מתקרב ומאיים לסיים את העבודה שקודמו התחיל בה – להפוך אותי לטוסט
מעיל הגשם המדובר. כבר קצת מרופט אבל אני עדיין לא מעיז לעזוב את הבית בסופה בלעדיו
קמתי ממרבצי, הורדתי את התיק ובדקתי אותו – נראה תקין. הסתכלתי שוב לכוון המשך הטרוורס. לא ראיתי עדיין איך לרדת מהפסגה הזו ובנוסף, בהתחשב בנסיבות, נראה לי שאפשר לסלוח לי אם אוותר הפעם ואחזור אחורה. אני אולי דביל אבל רמזים (עבים) אני יודע לקלוט
התחלתי לחזור את כל הדרך שעשיתי, ותוך כדי ההליכה התפשטה בי התרוממות רוח – מין קלילות ותחושה של ריחוף. זזתי במהירות וללא מאמץ, הכול נראה לי מאוד לא מציאותי, ממש כאילו אני במין סימולאטור של טיפוס אבל לא בטיפוס אמיתי. המשכתי כך לנוע ולרדת ולרדת ולרדת. כל הדרך למטה אפפה אותי תחושה שמשהוא הולך לקרות לי עכשיו ואני לא אגיע להוסטל חי. הרגשתי שתעתעתי בגורל, יצאתי ממצב שלא הייתי אמור לצאת ממנו ולכן משהוא אחר יתנקם בי ואיזה חבל זה יהיה שאף אחד לא ישמע את הסיפור. כל מדרון וכל מדרגה היו כאילו מוכנים לסגור איתי איזה חשבון. בקיצור – פחדתי
כעבור 8 שעות של הליכה רצופה (לא עצרתי לרגע, רק למלא מים פעם אחת) נכנסתי לאחד משבילי היער הגדולים שיוביל אותי, שעתיים בהמשך, להוסטל. אני לא יודע למה, חשבתי שוב על מה שקרה והתחלתי לגחך. חשבתי איזו הרפתקה מטורפת זו הייתה והגיחוך הפך לצחוק. צחקתי וצחקתי ופרקתי והצחוק הפך לא נשלט, צחוק מופרע ומשחרר שלא הצלחתי לרסן המשכתי ללכת ולצחוק כמו משוגע עד שסוף סוף נרגעתי כשראיתי את הבניינים הראשונים של Dobbiaco
את תלכי בשדה לבדך … ותלכי בשדה הרטוב וירחב בך השקט כאור בשולי הענן
הגעתי להוסטל בחושך. מסריח, חרוך ומזיע ניגשתי לדלפק וביקשתי חדר ללילה. האחראי שם שאל אותי מאיפה אני בא. אמרתי לו – מההרים. הוא שאל איך היה מזג האוויר שם למעלה. אמרתי – גשום לפרקים
יומיים למחרת נסעתי לנפוש באחת הערים באזור. אמרתי לעצמי שהיו לי מספיק הרפתקאות בהרים לטיול הזה ושלא צריך להתגרות בגורל. החלטתי לבלות את שארית הטיול בקריאת ספרים ובולדרינג ובנוסף אני מבטיח לעצמי לשקול מחדש את הסכנה שבטיול לבד ולהסיק מסקנות
שבוע אחרי זה, 3 ימים לפני החזרה לארץ אני שוב שועט במעלה מדרון בדרך לעוד טרוורס גבוה באזור הגבול עם צרפת. ככה זה. מי שנדפק פעם אחת כבר לא יכול להיגמל
בהקשר של ברקים ורעמים – הנה קטע אנימציה שאהוב עלי ועל הבנים מהסרט מטוסים-2, שבו דאסטי פוגש את צוות כבאי האש. לדעתי אחד מקטעי האנימציה הטובים שנעשו וגם אחלה אחלה פס קול. אז שימו אזניות, הגבירו את הווליום ותהנו!! גם אם אין לכם ילדים זה עדיין מצויין https://youtu.be/Vr2yt5_X9ro?t=95
פוסט נוסף על הקורה אצלינו במשפחה ובעיקר מה שהולך אצלי בראש. הפעם נלמד למה שמות נפוצים גוררים מריבות במשפחה, איך לחבק ילדים ישנים, מה עדי ואני מתכננים לעשות לילדים כשיגדלו, מי באמת היה דרקולה ואיך הסתדרות המורים קשורה למדגסקר. עניינים חשובים ללא ספק – אז בואו נתחיל
Namespace Resolution
לעדי יש בחיים מלא בחורות שקוראים להן "יעל", ובאופן טבעי הן מופיעות הרבה בשיחות בינינו. הנה רשימה של היעלות ומיד תבינו למה זה בעייתי:א
יעל נבון – חברה טובה מאוד של עדי מאז תקופת הצבא ועד היום. עושה דוקטורט בסוציולוגיה וסטטיסטיקה יעל מישאל – המנחה האגדית של עדי בדוקטורט יעל זבולונוב – סטודנטית של עדי במעבדה – עושה דוקטורט יעל דובובסקי – פרופסורית במחלקה של עדי בטכניון
יעל חברה שלי – היא למעשה חברה של אמא של עדי ואמא של עדי קוראת לה רק ככה – "יעל חברה שלי" ולכן גם עדי קוראת לה "יעל חברה שלי" למרות שהיא לא חברה שלה בכלל
המעבדה של עדי – סיכויים גדולים שלמישהי כאן קוראים יעל
הבעיה היא שעדי נוטה לפצוח בשיחה על אחת היעלות מבלי להסביר לי באיזו יעל מדובר. הסיבה, כך אני מניח, היא שאם הקשבתי כמו שצריך לשיחות הקודמות הרי שזה אמור להיות לי ברור לחלוטין מה הקונטקסט ומי היעל המדוברת. כיוון שאני כמעט אף פעם לא יודע במי מדובר אני מבזבז המון משאבי חישוב להבין את הקונטקסט תוך כדי השיח, מפספס מידע ומבטיח שגם בפעם הבאה לא אבין במה מדובר.א
הנה שיחה לדוגמא:א
עדי: אז דיברתי עם יעל היום והיא[אני] אפס אינפורמציה, אין לי מושג על מה היא מדברת, טוב , תתרכז, היא דיברה איתה היום אז לא סביר שזו "יעל חברה שלי", אבל כל השאר[עדי] הזכירה לי לגבי הדוקטורט שלפי דעתה[אני] שקולות. רגע, שיט, דוקטורט לא עוזר לי בכלום, טוב, כנראה לא יעל דובובסקי כי היא עשתה את הדוקטורט שלה מזמן [עדי] זה יקח יותר זמן ממה שהיא חושבת [אני] ואולי גם ל"יעל חברה שלי" יש דוקטורט? מי יודע, אף פעם לא דיברנו על זה [עדי] ולכן היא ביקשה ממני שאעזור לה להתקדם [אני] רגע, מה היה שם, משהו לגבי הזמן, פאק, פספסתי, אבל אולי היא אמרה 'מזמן' שאז זו כנראה יעל מישאל כי[עדי] יותר מהר. אבל תקשיב, צריך לקחת מחר את הילדים מוקדם[אני] עדי עשתה את הדוקטורט אצלה די מזמן. רגע, היא אמרה שתעזור לה? מי יעזור למי? שוב פספסתי אבל כנראה שאם כך זו יעל זבולונוב אלא אם כן יעל נבון ביקשה שעדי תעזור לה אבל זה לא סביר, אלא אם כן [עדי] וגם ביום שבת יש יום הולדת לאבא שלי ונפגש בפארק אז תזכור לקנות[אני] היא צריכה אולי רשיון לתוכנה סטסטיסטית שעדי עובדת איתה? טוב, כנראה שלא אז אני יודע איזו יעל זו! עכשיו אפשר להקשיב בצורה אינטיליגנטית[עדי] מים.[אני] רגע, מים? כאילו- קרקע ומים? אז אולי זו יעל מישאל בעצם? כן, ברור. או אולי לא? אבל עבר יותר מדי זמן מתחילת השיחה, אם אשאל עכשיו איזו יעל זו אני אצא ממש מפגר![עדי] תודה חמוד![אני] בבקשה!א
ככה אני מפספס חצי מהשיחות שלנו, ומפשל באופן קבוע במטלות אבל הכל בגלל שיש יותר מדי בחורות שקוראים להן יעל!א
כמה בחורות שקוראים להן יעל אתם מכירים?א
אמא! תראי! בחורה שקוראים לה יעל
הפתעה!א
בתחילת אוגוסט חגגנו לעדי יום הולדת 40 בפורום מכובד עם המון חברים טובים ומשפחה, ריקודים, אוכל והפתעות. הרעיון היה לפצות את עדי על חגיגות בת-המצווה שהיא פספסה בתור ילדה – אז עשינו מסיבת בת-מצווש 40 עם כל התוספות. ועוד קצת. אולי טיפ טיפה הגזמתי. אבל היה כייף
היתה אחלה אווירה
מצגת זאת דורשת JavaScript.
והיו מלא חברים
טוב, אז אני מצטער שלא חגגנו לך בת מצווה, למרות שהייתי בן 9 אז זו לא ממש אשמתי
Ta dam!
יניב ונוע מעודדים למרות הדי-ג'י הבינוני
ככה עושים את זה! חודש שישי, תסתכלו ותלמדו
ממש כמו ערבי הריקודים במוסד
מיליון דולר
איציק ואלה באו לעשות שמח
מה זו המסיבה הזו? אני מתנצלת, בתור אחיות גדולות באמת שניסינו להסביר לאורן מה מקובל חברתית. נכשלנו
הדוכינים ממינסוטה
והיו הופעות ומלא ריקודים!ט
Poetry Slam!
חשבתם ש40 זה מבוגר מדי לעשות רכבת? אז תחשבו שוב
נראה לי שלא רקדנו ככה מאז החתונה
דברים שלא ידעתם על עדי ולא העזתם לשאול
אחד שיודע
יש לי תכונה כזו, משהו בסיסי בדרך שבה אני בנוי, משהו יסודי שאני לא שולט עליו: אני תמיד חושב שאני מבין טוב יותר. כשהייתי צעיר, זה כנראה היה בלתי נסבל (אגב, אחיות, חצבים, אני מתנצל אם הייתי מעצבן). כשהתבגרתי, למדתי בדרך הקשה, שזה פשוט לא נכון ושיש הרבה אנשים שמבינים יותר טוב ממני. מה שמעניין, זה שהתחושה שאני מבין יותר טוב תמיד שם, לא משנה כמה פעמים הופרכה, ממש כמו אדם עם אמנזיה שכל פעם חווה את המצב כאילו בפעם הראשונה. מה שהשתנה, כיוון שאני לא מפגר לחלוטין, זו היכולת שלי לתקן את העיוות וכשאני מדבר עם מישהו למרות שאני חש, בוודאות, שאין לו מושג ירוק – עדיין להתנהג כאילו אני לא מבין והוא/היא כן, מתוך הבנה שכך כנראה המצב ובאמת, כנראה עדיף לשתוק.א הפאתולוגיה כ"כ קיצונית שאני אפילו חש כך לגבי אני עצמי!א למשל, כשאני קורא משהו שפעם כתבתי (סיכום שיעור, או קטע קוד), אם אני לא מבין על מה מדובר אני מייד מניח שהאני של העבר – טועה. ככה, ממש. כנראה לא הייתי מרוכז, או שכחתי לרשום משהו, או פשוט, אז, הבנתי לא נכון כי מה שרשום כאן לא הגיוני בעליל.א זה במיוחד חמור כשמקודדים במחשב, כי אז אני עובד עד מאוחר, משאיר עבודה לא גמורה למחר וכשאני מגיע למחרת אני לפעמים לא מבין למה האני של אתמול כתב את השטויות האלה ומייד מוחק את הכל וניגש לכתוב את הכל מחדש, בצורה אלגנטית ויפה, לא כמו האורן של אתמול שלא היה מפוקס.א ללא יוצא מהכלל, כ20 דקות אחרי שהאני שבהווה מתחיל לכתוב מחדש הוא נזכר למה ההוא של אתמול כתב את מה שכתב, ושבעצם זה היה הכרחי ומבלה את 20 הדקות הבאות בנסיונות לשחזר את מה שהיה.א זו בעיה חמורה ולכן התחלתי לכתוב בסוף כל יום הערות שמיועדות לאני של מחר בבוקר: הסברים מפורטים, ואפילו בקשות ותחינה לא לשנות כלום. ואכן, למחרת בבוקר אני מתיישב וקורא את ההערות שלי מאתמול, מתרשם מההשקעה שהשקעתי וההסברים המפורטים אבל עדיין, לא תמיד מסכים עם מי שכתב אותם. כי מאז אתמול בלילה היה לי זמן לחשוב ועכשיו אני מבין את הבעיה טוב יותר. כך אני מדלג מעל השורות שמתריעות "לא לגעת" , מתעלם מ"לא למחוק" – ומתחיל לכתוב את הכל מחדש.א
ולאד המשפד
בחגים טיילנו ברומניה ושם ביקרנו, איך לא, בטירה של דרקולה.א
דקל הרעב
דרקולה (משמעות השם – הבן של דרקול שהיה אביו, ודרקול משמעותו דרקון) מסתבר היה בן אדם אמיתי, נסיך רומני (בתקופה שעוד קראו למקום ולאכיה) שכבר בזמנו נקרא ולאד המשפד. את התואר הזה הוא רכש ביושר כשהיה נוהג לשפד את החיילים ששבה בקרבות (בעיקר תורכיים, עד היום יש להם קטע עם שיפודים). את כל זה קראתי בתור הארוך בדרך לטירה והיה עוד מספיק זמן גם לקרוא בוויקיפדיה על איך היו נוהגים לשפד אנשים – ממליץ לכם לוותר (או לבתר) על זה.א וזה גרם לי לחשוב – איזה כינוי הייתי רוצה שידביקו לי? אורן ה— מה? המטפס? המזמר? השותף כלים?א
אולי אורן המסביר – כי אני אוהב להסביר דברים באריכות?א טוב, זה לא כ"כ פשוט.א איזה כינוי הייתם בוחרים לעצמכם?א
ברומניה בילינו שבועיים בטיולים מקסימים
ראינו טירות יפות
אךךך, פעם ידעו לבנות בניינים
ביקרנו בפארק הדינוזאורים פעמיים כי הילדים כ"כ אבל באמת כ"כ אוהבים דינוזאורים שזה ממש מטורף
משננים את כל השמות
חסידות אווט, ביצים אין
אני ביליתי את רוב הזמן עם ילד אחד או יותר על הידיים
וענבר בילה כל רגע עם איזשהו אוכל בתוך הפה
ברומניה גם מצאנו מין פירמידות מסתוריות – כנראה אתר קבורה כזה או אחר – ככה, באמצע שום מקום פתאום יש 8 תלוליות בוץ יפות ועגלגלות בתוך שדה. ממש מוזר
וכן, היינו במקום הזה עם הסלע שנראה כמו גולגולת. כשחיכינו לרכבל (שלקח לו 5 שעות להגיע ואני לא מגזים) אני והילדים הלכנו לקנות תירס באחד הדוכנים שם. כשנעמדנו מול הדוכן הבחורה הרומניה שם אמרה לנו "תירס חם בים בם בם?" וכך ידענו שאנחנו לא הישראלים הראשונים שהגיעו לשם
ובענייני טיולים – בתחילת הקיץ בא אלי חברי הטוב ישי לטיול משותף בואדי ראם. איזה צ'ופר!א
בטיול חוצה חזאלי
ישי עולה בסדק היפיפה של הביוטי
דואג שיהיה מי שיטפס עם הבן של ישי
ילדים זה שמחה
הילדים, כמו תמיד, מספקים הרבה רגעים קומיים:א
אילון: אמא – למה צריך רֵייגֶש
עדי: [מחסירה פעימה ומחניקה דמעה קטנה] אילוני – ילד שלי מתוק, איזו יופי של שאלה! אז ככה – הרגש מאפשר לנו, בני האדם לתקשר אחד עם השני ולהבין…א אילון: לא אמא! שאלתי למה צריך הרי געש!א עדי:…א אילון:….א עדי: [אוף, למה אין לי בנות] אילון – לך תשאל את אבא.א
ההכחדה של הדינוזאורים
מבצר לא המונפור
דקל לפעמים אוהב לקריין את הדברים שהוא עושה, ואז בוקר אחד אנחנו מצחצחים ביחד שיניים…א
דקל: ואז, הילד הכניס את המברשת לפה וצחצח את שיניו!א אני: [מנסה להצטרף למשחק, אומר בקול של חיים יבין] רק אל תשכח את המשחה, אמר אביו.א דקל: אביב – תביא לי את המים לשטוף את הפה אני: לא קוראים לי אביב דקל: אבל כרגע אמרת שקוראים לך אביב!א אני: לא, התכוונתי אביו – אבא שלו דקל: אבא של מי?א אני: לא משנה דקל: אביב – אתה רוצה שנרד לאכול ארוחת בוקר?א
הטילון מטבעון: גלידת פסטל על בד ודקל, 110 ס"מ על 30 ס"מ בערך
אילון ואני מקשיבים לרדיו: "ההסתדרות החליטה להעניק למורים תוספת שכר…"א אילון: מה, ברדיו הם מכירים את מדגסקר??א אני: אתה מתכוון לסרט? אני לא חושב. למה?א אילון: כי הם דיברו על למורים!א
… וככה נוצרה מערכת השמש
ליטוש יהלומים
כשאחד הילדים נרדם איפשהו, וצריך להעביר אותו למיטה, אני לפעמים משתהה, מתבונן וחושב – מה הדרך הטובה ביותר להרים אותו כך שלא יתעורר. למשל כשהילד ישן באוטו אז יש מעבר ישיר מרפיסה בכסא לידיים שלי עם הראש על הכתף, אבל כשהם מכורבלים על הספה, שרועים על הרצפה או שקועים במיטה של אחרים, אז לפעמים קשה לי למצוא איך לאגף אותם עם הידיים ואיך לתמוך בראש וברגליים ולחבק כך שלא יתעוררו. א
אני לפעמים מדמיין שאני מלטש יהלומים מקצועי שמולו מונח יהלום לא מעובד – ענבר מט שיש ללטש ולמרק אותו. אז אני מרכיב את המשקפיים העגולות, לובש את חלוק המעבדה, מדליק את האור על שולחן הדוגמאות, ממצמץ בעיני ורוכן אל היהלום ללמוד אותו: איך האור נוגה מהלחי האדומה, ואיך רסיס דמעה בוהק והעפעפיים מרפרפים חלום והידיים הקטנות לופתות סמרטוט בד אהוב ואני מחכה ולומד את הילד הישן כי זה כ"כ יפה וגולמי שאולי לא חייבים ללטש אותו ממש עכשיו.א
נקמה
גידול ילדים, עם כל היופי שבדבר, מייצר גם המון תסכול ואת התסכול צריך לפרוק איכשהו (וכדאי לא על הילדים או על בן/בת הזוג). בדיוק לשם כך יש לעדי ולי משחק שבו אנחנו מתכננים איך נחזיר לילדים מנה אחת אפיים על כל מה שהם מעבירים אותנו. במשחק אנחנו מכוונים לעתיד הרחוק, כשהילדים יהיו עצמאיים ויזמינו אותנו אליהם הביתה.א
ואז… הו אז….א
לענבר נבוא לביקור ונשב בארוחת הערב (עדיף עם אשתו והילדים) וכשיגישו לנו משהו לאכול, אנחנו קודם כל נתפוס עם הידיים, נרים את האוכל בצורה משכנעת לכוון הפה ואז נשליך אותו אל מאחורי הגב! ככה מהר – וויש! ואז נצביע על המנה הבאה ובצורה הכי חמודה ומשכנעת נגיד "את זה, את זה!". וחוזר חלילה.א
ענבר איש-עם מאז ועד היום
לאילון פשוט נחכה לפעם הראשונה שנישן אצלו ואז נעשה לו פיפי במיטה ויתכן וגם נקום בלילה ונשתין לו על הספה. שיראה מה זה! בבוקר פשוט נתנהג כאילו הכול כרגיל ואם יגיד משהו נאמר לו שזה ממש לא נורא, וככה זה כשמבוגרים, והנה כבר החלפנו בגדים ושאפשר לכבס ולא קרה כלום.א
לדקל, או הו, לדקל אנחנו נשמור משהו מיוחד: כשנישן אצלו אנחנו נקום באמצע הלילה, נתגנב אליו לחדר ונעמוד עם הפנים מול הפנים שלו במרחק של שני ס"מ, וננשום בכבדות עד שיתעורר ויזנק באוויר מרוב בהלה שיש פרצוף ממש מולו באמצע הלילה. ככה כל לילה עד שיסלק אותנו.א
זה משחק מעולה ואני ממליץ לכולכם לשחק בו – בקרוב גרסת האונליין והאפליקציה כבר בדרך.א
חכו חכו ילדים חמודים… אנחנו נגיב במקום ובזמן שנראה לנכון
אני קורא משמע אני מבין!א
אילון התחיל כיתה א' וקצת לפני, מיוזמתו החל לקרוא וזה ממש מרגש! הוא קורא את השלטים ברחוב, את העטיפה של הקורנפלקס (בעברית וגם באנגלית), את החולצה של אבא ואת השמות של הדינוזאורים, את הסטיקרים על האוטו – הכול.א וזו שפה חדשה, העולם נפתח אליך ופתאום לדברים יש משמעות: הרחוב רוחש הוראות ופרסומות, וסימנים שעד היום התעלמת מהם לובשים צורה ומדברים אליך. פתאום כמעט כל עצם בעולם בא עם הסבר מפורט במיוחד בשבילך – כשאתה ילד ורוב הדברים לא ברורים עד הסוף: "אני שלט עצור!", "אני מכיל סוכר חום", "כאן יש קינמון", ו"זה הקלמר של אילון". וזה די מדהים – תחשבו שיום אחד אתם הולכים ברחוב ופתאום אתם מבינים את שפת הכלבים והחתולים: נביחות היו הופכות לתלונות שהבונזו עבש, רישרוש העלים היה מספר שהעץ צמא ומשב רוח קריר היה לוחש לכם שעוד מעט ירד גשם .א
יום הולדת 6! מזל טוב
אבא, אם זה פרח מוגן, איך זה שאני יכול לקטוף אותו? הא
שניים על רגל אחת
אבא, תפסיק לעשות פרצוף קשוח ותסתכל למצלמה כמו בן אדם
עם איציק ואלה בניצנה
What ever will be will be
כמו בכל פוסט, כפי שהבטחתי אני אתן ניבוי לגבי הילדים – מה הם יהיו כשהם יהיו גדולים. כזכור – אני מנבא מקרה טוב ומקרה רע ומותר לי להשתמש אך ורק במידע שיש בידי כיום. אז הנה זה בא:א
ענבר במקרה הטוב יהיה חוקר מגרות – מישהו שעובד באיקיאה ובודק איך מגרות נפתחות, כמה משקל הן מחזיקות וכמה זה כואב אם הן נסגרות על האצבע בפעם השביעית או השמינית באותו יום. במקרה הרע הוא יפשפש במגרות של אחרים ויש גם סיכוי שיהיה זורק אוכל מקצועי
אילון במקרה הטוב יהיה גיאולוג או אולי פלאונטולוג – מקצוע שמשלב את הדברים שאהובים עליו בעולם: דינוזאורים ואבק ולכלוך ובגדים קרועים. במקרה הרע הוא יהיה מתאבק, אבל משורש אבק, כלומר אחד שמתבוסס באבק (אולי תוך כדי התאבקות)א
דקל במקרה הטוב יעבוד בווריפוקציה של אבטחת אישים: כשהם מנסים להגן על אישיות חשובה אז הוא יקפוץ עליהם ממקומות נסתרים וינסה לחסל את האדם החשוב ויבדוק את המוכנות שלהם. במקרה הרע הוא בתור מבוגר ימשיך לעשות את מה שהוא עושה עכשיו שזה לזנק עליך ממקומות נסתרים בבית בנסיון להגיע לכלי דם ראשי ולהכניע אותך לפני ששאר דרי הבית שומעים.א
כשאנשים קטנים מטילים צל ארוך זה סימן שהשמש שוקעת
אפילוג
אז הכל בסה"כ בסדר, עובדים קשה, דוחפים קדימה ולא נחים אפילו לרגע גם כשאפשר – כי כבר גיל 40 ויש עוד הרבה מה להספיק. כביש 6 החדש הולך ונבנה ויקרב אותנו עוד קצת אל המרכז ובתמורה עושה שַׁמּוֹת בעמק שכבר לא נשאר ממנו הרבה ואני חושש שמה שנשאר ייקח שדה התעופה הבין-לאומי החדש שיקימו כאן. עם חברים נפגשים לעיתים רחוקות, אבל זה בסדר (כך מסבירה לי עדי) אנחנו בתקופה שרק צריך לשמור על איזשהו קשר, לאף אחד אין עכשיו זמן, ובעתיד נחזור ונחזק את הקשרים – אלו שלא הותרו לגמריא. לפעמים נראה לי שהעולם קצת השתגע אבל אני כ"כ עסוק שאני לא ממש שם לב. כשיגמר הטרוף, נטפל במה שידרוש טיפול – ניקוי כדור הארץ מלכלוך או חינוך הדור הבא: תחזיקו מעמד – אני כבר מגיע! או אולי זה כבר בכלל לא התפקיד שלי? לא יודע.א
יאללה, מספיק הגיגים, נסיים בתמונה אמיתית מטבעון – באהבה מכולנו!א
headoflineblogging 