Another brick in the wall

איך מתמודדים עם מפלצות בלילה? למה השארנו קיר מהבית הישן? אילו מילים חסרות בעברית ואיך עדי ואני מתעללים בילדים שלנו? כל זה ועוד בבלוג שלפניכם, אבל לפני זה קצת מחשבות פילוסופיות

פינת השפה

יש אתר נחמד שנקרא The Dictionary of obscure sorrows או מילון התוגות הנסתרות. האתר הוא של בחור שממציא מילים שלדעתו חסרות לכל מיני מצבים בחיים שלנו. למשל – Aluasy:  העצבות שאנחנו חשים כשאי אפשר להסביר זכרון עוצמתי לאלו שלא היו שם לחוות את זה. נחמד, לא?

אז אני רוצה להוסיף מילה למילון הזה – התחושה של חוסר נעימות כשנושא שעולה בשיחה משפיע על הדרך שצריך לנהל את השיחה. למשל, כשאני שואל בראיון עבודה מישהו על איך הוא מראיין וכשהוא מסביר לי איך הוא מראיין – אני עכשיו בעצם בבדיקה על איך אני מראיין אותו בראי מה שהוא כרגע סיפר לי. או כשאתה עם חבר והוא מספר לך איך חברים אמיתיים מקשיבים לך כשאתה בצרה ועכשיו ברור שאני חייב להקשיב כי כרגע דיברנו על זה. מציק כשזה קורה – נכון?!
רעיונות למילה כזו בעברית? באנגלית?

והנה מילה נוספת שחסרה לי  – חרדה קיומית לגבי שבירות התשתיות של העולם המודרני. אני לא יודע לייצר לבד כמעט כלום ממגוון החומרים, המכונות והאוכל בחיים המודרנים והנוחים שלי. כמות הידע והמיכון שדרוש לייצר את האוכל שאני אוכל הוא מטורף. או למשל, האינטרנט שאני תלוי בו בנוי ממיליוני רכיבים קטנים, שדרורשים ידע ומכונות מעשרות מקומות שגם תלויים בעשרות ספקים ע"מ לקבל מכונות וחלקים וכן הלאה. עד כמה הרשת הזו עמידה? מה אם היא תקרוס? זה לא מטריד אתכם? כל החיים המודרנים עומדים על קוצו של יוד ואני רוצה לזה מילה.

פינת הדברים שמטרידים אותי

יש כל מיני דברים שמטרידים אותי בזמן האחרון. למשל, מה מניע אותי? האם אני בעיקר מונע מהצורך ליצור דברים טובים או להימנע מדברים רעים? זה עניין עקרוני, כלומר, האם רוב הפעולות שאני עושה ביום מטרתן לגרום לי ולאחרים אושר או למנוע ממני ומאחרים סבל? האם אני הולך לעבודה כי כייף לי שם או האם אני חושש שאם לא אלך לעבודה אז לא יהיה לי כסף או שאני אפספס קידום? האם אנחנו יוצאים לטיול עם הילדים במחשבה שיהיה כייף או שזה נועד למנוע שהייה בבית איתם שהיא די סבל?
ברור לי שזה לא אחד או השני ושניהם קיימים במידה מסויימת, אבל מה אצלי העיקר?
ועוד מחשבה – אם החיים הם מין ניסוי ענקי, האם יתכן שאני בקבוצת הפלסבו? כי לפעמים נראה לי שעוברים עלי דברים משמעותיים, ואני לא מרגיש את מה שאמורים להרגיש. למשל, עברנו לבית חדש שלקח לנו שנתיים וחצי לקבל היתרים ועוד שנה וחצי לבנות. המון זמן ומאמץ, עבודה לא נעימה מול קבלנים ואנשי מקצוע, מלא פאקים, הפתעות, איחורים ובעיות.
וסוף סוף עברנו לבית החדש – הוא אחלה. יפה, מרווח. ואני לא מרגיש את מה שאני חושב שצריך להרגיש במצב כזה – איפה האופוריה? הקטרזיס? איפה השלב שבו אני מנשק את המרצפות?
וגם – בשעה טובה יש לי ולעדי מקלחת משלנו ואנחנו לא חשופים לתועבות של הילדים. אני עומד מתחת לטוש המפנק, ומנסה בכוח להרגיש את ההקלה שאמורה להיות שם, את הפינוק, את השקט. ואני לא ממש מרגיש משהו.
פלסבו?
אולי.

פינת הקריקטורה

דיכוי ילדים

לפני כמה ימים קניתי לילדים קורואסונים – אחד לכל ילד. בבית הילדים ישבו לאכול את קרואסונים ותוך כדי דיברנו על הנקודות של החופש:
הנקודות של החופש היא הדרך שלי ושל עדי לגרום לילדים לעזור בבית ע"י תמריצים: על כל מטלה – לנקות את הבית, להוציא את הזבל, לערוך שולחן, לחתוך סלט – הם מקבלים נקודה. כשיגיעו ביחד ל25 נקודות יוכלו לבחור איזו פעילות לכל המשפחה כמו קמפינג, באולינג, סרט וההורים יבצעו.
אז היה איזה וויכוח על הנקודות ואילון ממש התבאס שהוא לא קיבל ניקוד כמו שרצה, זרק את קרואסון הלעוס למחצה על השולחן וצעד בכעס מופגן לחדר שלו וטרק את הדלת (בבית החדש אי אפשר באמת לטרוק דלתות, יש שם מין גומי שמרכך את הסגירה. זה משגע את הילדים שאי אפשר לממש את האגרסיות בטריקת דלת עסיסית, אבל זה לא מפריע להם להמשיך לנסות).
בינתיים הילדים האחרים סיימו לאכול ואני פיניתי את השולחן. כשנתקלתי בקרואסון החצי גמור, עשיתי עימו חסד וסיימתי אותו, קרואסון שוקולד בכל זאת.
כעבור דקה אילון יצא מהחדר, עדיין עצוב אבל רגוע, הלך למטבח ושאל איפה הקרואסון שלו. אמרתי שאכלתי כי חשבתי שהוא כבר לא רוצה. זה כבר ממש שבר אותו, לא מספיק שהוא לא מקבל ניקוד כמו שצריך, הוא שניה מסובב את הגב ואוכלים לו את הקינוח. הוא גרר רגליים לחדר, שמוט כתפיים ובלי אפילו כוח לנסות לטרוק את הדלת שלא נטרקת.
כשסיפרתי את זה לעדי היא הזכירה לי שזה דפוס קבוע שלנו – לזרות מלח על הפצעים ולבעוט בהם כשהם הכי פגיעים. למשל, כשענבר היה קטן והיה מתחיל לצעוק ולבעוט כי לא נתנו לו את הקינוח החמישי של היום, הדבר הראשון שהיינו עושים זה להוציא לו את המוצץ מהפה. המסר כאן הוא ברור – אתה מבואס וחושב שהמצב גרוע, אבל המצב עוד יכול להתדרדר, שקול את צעדייך. זה עבד כמו קסם – איך ששלפנו את המוצץ מיד הילד נרגע ומתחיל במשא ומתן: אולי נשקול איזה חצי חטיף בערב במקום הקינוח החמישי של הבוקר?
זה אגב טריק שלמדתי מדולב, תודה אחי!
עוד דבר שהיינו עושים זה "גמילה עם מחלה" – היינו מחכים שהילד יחלה וכשהוא עם חום ומסכן היינו מפרידים אותו מהמוצץ או הבקבוק בטענה שזה לא טוב עם המחלה. הילד גם ככה חלש ובקושי יכול להתנגד. אחרי כמה ימים כשהוא מחלים, הוא כבר בעצם כמה ימים בלי המוצץ או הבקבוק וכבר די קל להיפרד מזה.
גם זה אגב עובד כמו קסם וככה גמלנו את דקל ואת ענבר מהמוצץ ומהבקבוק של הערב.
בקרוב אולי נוציא גם ספר הדרכה להורים.

ענבר

לענבר יש בראש שני קודקודי גדילה – זה נראה ככה:

זה עושה לו כרבולת תמידית והוא מקפיד ללכת להסתפר "כדי להפתר מהכרבולת". אני מת על הקודקודים האלו וזה עושה לי כל מיני אסוציאציות – למשל:

והנה שיחה לקראת יום הולדת 5 שלו:
ענבר: אבא, מתי נולדת?
אבא: אני בחודש מאי
ענבר: ואני נולדתי באפריל, נכון?
אבא: נכון, אתה חודש לפני
ענבר: אז אם אני נולדתי לפניך אז למה אני לא אבא שלך?

ענבר גם התחיל לפחד ממפלצות אז עדי התחילה מסורת של ספריי נגד מפלצות שמשפריצים סביב המיטה לפני השינה וזה דוחה את המפלצות. ואז, עדי נסעה לכנס בחו"ל וענבר דרש משהו חזק יותר נגד המפלצות. אז לקחתי ספריי, ציירתי מפלצת והוספתי לחש קסם תוך כדי הספריי – "אוּגַאצַ'קא אוּגַא אוּגַא, אוגאצ'קא אוגא אוגא" ועם זה ענבר הסכים ללכת לישון.

לוחמה כימית במפלצות, זה נגד אמנת ז'נבה

ראש בקיר

הבית החדש שלנו נבנה בבניה קלה – כלומר עם שלד פלדה במקום בלוקים ובטון. היתרונות העיקריים של זה אמורים להיות בידוד (באמת מבודד טוב) ומהירות בניה (לא ממש עבד אצלינו).
קנינו שטח עם בית משנות החמישים ורצינו להרוס אותו ולבנות מחדש. אבל, אנחנו נמצאים על שטח שמשותף לנו ולשכנה ומסתבר שאי אפשר לעשות את זה מבלי לחלק את השטח בטאבו (פרצלציה) – תהליך שלוקח הרבה זמן וכסף. אז החלטנו "לשפץ" במקום להרוס ולבנות והמשמעות של זה היא שצריך להשאיר קיר. כן, אם אתה משאיר קיר אחד עומד מהבית המקורי זה נחשב שיפוץ. אז ככה זה נראה – לבנות בית ולהשאיר קיר אחד משנות החמישים עומד.

הבעיה היא שאם בטעות הקיר קורס והחברה מהמועצה שומעים על זה, אז זה פתאום הבניה כבר לא נחשבת שיפוץ ואנחנו נצטרך לשלם מלא כסף ולבזבז זמן. אז ביקרנו את אתר הבניה כל יום לבדוק שהקיר לא קרס ובבניה היה צריך לשמור עליו טוב טוב.
כיום יש בלוקים מקום המדינה שכלואים בתוך הבית החדש שלנו – מחכים להתפורר ולהעלם. סתם בזבוז של משאבים.

וככה הבית נראה היום אחרי כל הבלגאן

כלכלת קורונה

הקורונה עם הבידודים והילדים בבית כבר מאחורינו (לתמיד, אני מקווה) והנה סיפור די מטורף ששמעתי מאחי שגר בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

באחת ההתפרצויות של הקורונה שלחו את הילדים הביתה להורים וסגרו את כל בתי הספר. ההורים עדיין היו צריכים לעבוד אז חיפשו כולם מה אפשר לעשות עם הילדים עכשיו כשבתי הספר סגורים. יש בארה"ב הרבה סניפים של ימק"א YMCA, כן האלה מהשיר, ושם אנשים באים לעשות כושר וילדים באים לחוגים.
אז ימק"א שנשארו פתוחים בזמן ההתפרצות, כי זו ארצות הברית, הציעו להורים חוגים לתקופת הקורונה. בלי להתבלבל שלחו כל ההורים את הילדים שלהם לימק"א הקרוב לחוגים למשך כל שעות היום, כדי שהם יוכלו לעבוד. הבעיה שעם הביקוש האדיר, מהר מאוד נגמר המקום בימק"א אז הם חיפשו מישהו שישכיר להם כיתות, והפלא ופלא – בתי הספר שנסגרו, שמחו להשאיל לימק"א את הכיתות שלא היו בשימוש. וככה מצאו התלמידים את עצמם בחזרה באותה הכיתה רק הפעם תחת חסות הימק"א. זה תהליך נהדר של כוחות השוק שמראה שחוקי הסגר על הכיתות היום מיותרים, או שהתנאים שבהם העסקים נשארים פתוחים היו שגויים.
אמריקה.

איטליה

בחופש הגדול קפצנו לאיטליה והתארחנו ביאכטה של עמוס אבא של עדי. היאכטה חונה, כמה נוח, ליד נאפולי בתקופה הזו של השנה

על הדרך פגשנו חברים טובים מאנגליה ישי ומירב וטיילנו ביחד בנאפולי ובפומפיי העיר שנקברה חיים ע"י הר הגעש ווזוב ונחפרה לה מחדש. זה האתר הארכיאולוגי המרשים ביותר שראיתי אי פעם, פשוט עיר עתיקה, עם רחובות, בתים, ציורים על קירות ואפיולו גרפיטי שנשמרה כפי שהייתה לפני 2000 שנה.

עם עמוס שטנו בין האיים ולאורך החוף המהמם של אמאלפי ועד לאי קאפרי התיירותי אבל מקסים

עם כל השייט והרי הגעש ונאפולי אם תשאלו את הילדים מה הם הכי אהבו באיטליה, זה כנראה יהיה המדרגות הנעות של המטרו. זו ממש חגיגה לאוהבי מדרגות נעות, תראו מה זה

מילות סיום

עברנו לבית החדש באפריל ואנחנו כבר די התרגלנו אליו והוא אלינו. הקירות כבר לא כ"כ לבנים, הדשא עדיין ירוק, יש ערוגות ירק ויש קומפוסטר. Great Success!
במשך כל תקופת הבניה אמרו לנו שכנראה לא נסיים את התהליך נשואים, אז החלטנו להנות מהזמן שנשאר לנו ביחד


נשאר לצלוח את תקופת החגים ולחזור קצת לשיגרת עבודה. אם אתם באיזור, תשלחו איזה סימן, לא צריך לקבוע מראש והדלת תמיד פתוחה.

צל בנים כבנים
תמונה משפחתית נדירה שבה אף אחד לא עושה פרצוף לא סביר או תנועה מגונה. צילום של איל גורביץ' כמובן!

Responsible Adult

הפעם נגלה מה קורה אצלינו בארוחות ערב, איך מריחים רחובות בטבעון, איך לבדוק אם אתה מבוגר אחראי, איך להרשים אחרים וגם כמה דברים על שוחד וילדים. אבל קודם –

שח ארוחת הערב

בבית שלנו, ארוחת הערב היא לא סתם ארוחה – זה משחק מוחות מורכב ועדין.
המטרות שלנו: להכניס ירקות (אפילו מבושלים) לבטן של הילדים, שיאכלו עם סכו"מ ושישבו בשקט. המטרות של הילדים, כמובן, הפוכות.
הנה למשל אחת הארוחות:

עדי פוצחת בפתיחה הספרדית: גמבה לדקל-1 וברוקולי לאילון-1. אילון מגיב בהצרחה שכבר נמאס לו ושהוא שונא ברוקולי!! דקל מקדם ברוקולי לרצפה והצרחה של המזלג וכוס המים. 
כעט המרפק של דקל מאיים על כוס המים אז עדי ממשיכה לתקוף ומקדמת את המלפפונים לענבר ומרחיקה את הגבנ"צ אל מאחורי הפסטה. בתגובה ענבר תוקף את המלפפונים עם המלח שלו (כך שכבר לא ניתן לאכול אותם) ונוגס חצי מהגבנ"צ. 

במקביל דקל שולח יד לגבנ"צ, בדרך מכה את ענבר על פ-1 ושופך את כוס המים. כעת ענבר צורח ודקל רטוב. 
עדי מגיבה עם הגנה ומגניבה מגבת לד-5, מוצץ לע-2 ומרגיעה את המצב.
אורן מקדם עגבנייה לצלחת של דקל. דקל טוען להפרה של החוקים כיוון שאי אפשר לאכול את זה עם מזלג, אורן קם ומביא כף, בינתיים דקל סוחט את העגבנייה לצלחת של אורן ובדרך מורח את החולצה בטחינה.
כעת על הלוח יש להורים שלוש צלחות, צלוחית וחמש כוסות (כך שיש לנו יתרון בכלים) אבל לילדים יש את כל המזלגות, הסכינים והכפיות (כך שיש להם יתרון של מיקום, וגם סכו"מ). 
ממשיכים…
אורן מאיים עם השעועית על הצלחת של דקל. אילון מגיב בבעיטה לרגל של אורן, שמפספס את הצלחת ומפיל את השעועית לתוך הסלט. כעת דקל הוא דרקון יורק אש ורוק, אילון מצטרף בנהמות וענבר קופץ מהכיסא ונופל על הרצפה (כל כמה ימים ענבר נופל מאיזה כיסא, חוטף מכה בראש, שוכח שזה קרה וחוזר חלילה).
אנחנו מגיבים בבקשות רגועות לסדר ומעט אח"כ עם איומים על שעות טלוויזיה, אי קבלת קינוחים ואפילו הגבלה של שעות סיפור. ענבר בינתיים חוזר לכיסא ומתחיל לאכול פסטה אבל רואה את אילון מאזן שתי קוביות קרח על האף והוא רוצה גם. דקל עובר לשיר את "שבט אחים ואחיות" בקולי קולות תוך שהוא שח אל מתחת לשולחן, מנסה לקום, דופק את הראש ומחליף שיר.
לבסוף ענבר משלח פסטה לעין של אורן, דקל שופך שוב מים על המכנסיים של עדי, אילון תופס את המלח שלנו וההורים נכנעים.

פט לחם

הריח של ביאליק

הילדים שפטורים משנים של מוסכמות חברתיות, אמרות שפר ובעיקר מהמועקה של מורכבויות העולם, מספקים לנו שוב ושוב תובנות על החיים וגם כמה קטעים די מצחיקים. מדובר באילון (9), דקל (6) וענבר(4):

[דקל] אבא, למה כתוב בשלטים "ריח ציפורנים" או "ריח שושנים" – מה, הם יודעים איזה ריח יש כאן?
[אילון] דקל זה לא ריח זה רח' – "רחוב ציפורנים" ו"רחוב שושנים", מה, נראה לך שכתוב "ריח הרצל" או "ריח ביאליק"?
[דקל] איכככססס – ריח ביאליק.

לילדים יש כל מיני מחשבות של איפה הייתי ומה עשיתי לפני שבעצם הייתי…

[דקל שואל את עדי] אמא, לפני שהכרת את אבא קראו לי דקל רדיאן?

[דקל] אני נולדתי במינוס 18 מעלות! במינסוטה! אתם יודעים כמה זה קר??
[ענבר] כן, אבל כשאתה נולדת והיה ממש קר, אני שחיתי לי בכייף במים החמים בבטן של אמא.
[דקל ואילון] מה פתאום, אתה עוד לא הייתה בשום מקום.
[אילון – מסביר בסבלנות] תראה ענבר, הזרע של אבא והביצית של אמא נפגשים בבטן של אמא וככה נוצר תינוק. אתה בשלב הזה הייתה אולי ביצית וזרע.
[ענבר חושב וחושב..] רגע רגע… אז אמא בלעה את הזרע?! איך בדיוק מגיע הזרע לבטן של אמא?

וגם ענייני חיים ומוות שמעסיקים את דקל: לעדי הייתה סבתא שקראו לה סבתא איילה – דקל מנסה לברר מה גורל שאר המשפחה:

[דקל] אמא – סבתא איילה מתה, נכון?
[עדי] כן חמוד, זה נכון.
[דקל] ומה לגבי סבא איל? הוא עוד בחיים?
[עדי] מי זה סבא איל?
[דקל] הזכר של סבתא איילה!

בסגרים העברנו את הזמן בכל מיני דרכים, אחד מהם היה קיפולי נייר. באחת הפעמים עבדנו אני אילון ודקל על קיפול של ציקדה:

[אורן] טוב, לפי הסרטון צריך לקפל כאן את הכנף ב90 מעלות
[אילון] אבא, נו באמת, לדקל אין שיעורי גיאומטריה, הוא לא יודע מה זה 90 מעלות!
[דקל] אבא, זה נכון! בשבילי 90 מעלות זה ממש ממש חם!

אילון כמעט ולא אוכל אבל איכשהו הולך וגדל. עדי ואני אומרים שהוא גובהה ברעב (סטאגאדיש!)

קצת נחת מהילדים

יש להורים קטע כזה שכשהילד אומר משהו חמוד, לא חמוד אובייקטיבית אבל משהו שהם חושבים שהוא חמוד, ואף אחד לא שם לב (כי כולם עסוקים בילדים שלהם), אז הם חוזרים בקול אחרי מה שהילד אמר כדי שגם האחרים יתרשמו:
"מה חמודי (בקול רם מדי), אתה רוצה מרשמלו כי זה עשוי מעננים?"
או
"מותק שלי, את נותנת לארנבי-נבי קטן שלך לאכול גזר גמדים?"
וזה נאמר עם חיוך הורי מבין וגאה, ולפעמים מוסיפים איזה הסבר קצר – "גזר גמדים (חי, חי, חי)" לוודא שהסובבים קיבלו את מלוא האפקט.

לפני שהיו לי ילדים, חשבתי שזה מביך ומגוחך. עכשיו כשיש לי ילדים אני עדיין חושב שזה מביך ומגוחך.
אבל – מה אפשר לעשות, זה חזק ממני. לפעמים הילדים אומרים כאלו דברים חמודים, שזה בזבוז שאף אחד לא מקשיב לחמידות, שלדעתי היא בערך ברמה של קיפוד קטן רוקד. נאמר והייתם במגרש משחקים ופתאום אתם רואים קיפוד קטן רוקד, לא הייתם מפנים את תשומת הלב של כל שאר ההורים במגרש?
"תראו! קיפוד חמוד רוקד!", הייתם בוודאי אומרים וזה היה נשמע לגמרי סביר.
אז ככה אני מרגיש.
אבל זה ממש מגוחך.

Everybody dance now!

מבוגר אחראי

לפעמים אנחנו מחפשים מבוגר אחראי שישמור של הילדים, וזה גרם לי לחשוב – האם אני מבוגר אחראי? ומה אני יותר – מבוגר או אחראי?
אז החלטתי לבדוק.
הנה הגרפים של כמה אני מבוגר לפי שנים, של כמה אני אחראי לפי שנים ביחידות של בני-אדם (כלומר לכמה אנשים אני מסוגל להיות אחראי) והגרף של היחס.

כמה דברים מעניינים שאפשר להבין מהגרפים:
– במשך הרבה שנים לא הייתי מספיק אחראי לטיפול באדם אחד, כלומר בעצמי, ויש ראיות לכך
– כשנולד הילד הראשון כבר הייתי מוכן לשלושה
– את מקסימום האחריות לבגרות כבר עברתי, מעכשיו אני יותר ויותר מבוגר אבל לא יותר מבוגר אחראי

Party Tricks

אתם רוצים להרשים אנשים אחרים? כבר מזמן גיליתי שאני משקיע מאמץ ניכר במציאת דרכים להרשים אנשים וזה לא פשוט. עם זאת, מצאתי שיש דרכים טובות יותר ודרכים טובות פחות. הדרך האידיאלית היא למצוא משהוא שקל מאוד ללמוד ומאוד מרשים. הדרך הגרועה ביותר הוא משהוא שקשה מאוד לבצע ולא מרשים בכלל. הנה לכם השוואה כמותי בין דברים על צירי (קושי, מרשימות).

(2,1) גלגלון: קל ללימוד ולא מרשים בכלל אלא אם כן אתה בן 4. או מהנדס.
(7,10) התעמלות אולימפית, פסנתרנית קונצרטים: נורא קשה ללמוד, שנים של אימונים מפרכים ולבסוף זה באמת די מרשים אבל אפילו לא קרוב לכמה שזה היה קשה ללמוד.
(1,10)שינון כל כתבי אפלטון וציטוטם ברוורס: כמעט בלתי אפשרי לביצוע ואף אדם נורמי לא מסוגל לסבול יותר מדקה מזה.
(7,3) קיפולי נייר: זה ממש מגניב ויחסית קל ללימוד וביצוע.
(9,3) סידור קוביית רוביקס: יש סדרה קבועה של מהלכים שמביאים אותך מכל מצב לקובייה מסודרת. כמה שעות ללמוד את המהלכים ועוד כמה ימים להתאמן וזהו. סידור הקובייה נתפס כמשהו שבין גאונות לקסם.
(8,4) להכיר בעל-פה את כל היסודות והקיצורים שלהם: יש פחות ממאה יסודות כימיים על כדור הארץ וכמות המידע שצריך לשנן קטנה מזו של תפקיד במחזה קצר. עם זאת, בגלל שאלו היסודות הכימיים ולא טקסט של מולייר, זה נשמע ממש מתוחכם וגם, יש נטייה לבלבל בין ידע להבנה ולכן מניחים שאם אתם מכירים את שם היסוד אתם בוודאי גם יודעים מה התרכובות שהוא יוצר, ממה בונים חלליות, איך מיקרוגל עובד ומאין באים ילדים לעולם.
(3,9)מומחה לחיי מין של שפני סלע או מתמטיקאי שמתעסק בהילוכים אקראיים: שנים של לימוד ועבודה וחוץ מעמיתיך לתחום וקומץ מעריצים, אתה לא מוערך מספיק, פשוט כי אף אחד לא באמת מבין מה אתה עושה.
(5,5) גידול ילדים: די קשה, די מרשים ויש תקופה שהם חמודים. מי שיש לו ילדים יודע להעריך אז בסה"כ משתלם.

גם טיפוס זה די מרשים, וגם ממש ממש כייף, אז כדאי להשקיע

מתי לשחד ילדים

לפעמים אנחנו רוצים שהילדים יעשו משהו, והם לא רוצים. זה קורה, למעשה, די הרבה פעמים. יש דברים גדולים, כמו לדבר בכבוד להורים, ודברים קטנים כמו לאכול עם סכין ומזלג. יש ללכת לחוגים, לסדר את החדר ועוד מלא חובות שאנחנו מצפים שהילדים פשוט יעשו, בלי שצריך אפילו להזכיר להם אבל כמובן שלא כך קורה, ואני תמיד מתלבט – מתי זה סביר להציע איזו תמורה כדי שהם יבצעו את המטלה? נראה לי סביר למשל להציע לילד שאם רק יסיים את השיעורים היום, אז יהיה לנו זמן להקשיב לפודקסט על אלכסנדר מוקדון אבל לא סביר להציע לילד כסף כדי שלא יקלל אותי. אבל הרי גם זה וגם זה מין שוחד, אז מה בעצם ההבדל?

כדי לנתח את הבעיה, נסתכל על שלושה מדדים:

  • האם מה שהילדים מתבקשים לבצע הוא חובה או שזה רק יהיה נחמד אם הם יעשו את זה?
  • האם התמורה היא חומרית או רוחנית?
  • האם הביצוע מותנה בתמורה?

מה חובה ומה לא תלוי כמובן בהגדרה של ההורים. יש כאלו שנגינה בכלי היא חובה ויש כאלו שאצלם זה לא. כנ"ל עם לדבר יפה, לסדר את החדר או לשמור על האחים הקטנים בחיים. עם זאת, נראה לי סביר שככל שהפעילות היא יותר חובה, ככה אתה מכוון לכך שהילדים יעשו את זה תמיד, וללא תמורה.
תמורה חומרית היא למשל כסף, צעצועים או שוקולד ותמורה רוחנית למשל פעילות משותפת עם ההורה או מילה טובה.
ביצוע מותנה בתמורה הוא מהסוג "אם תעשה… אז תקבל…" וביצוע לא מותנה הוא אם לאחר המעשה יש לפעמים תמורה אך זו לא הובטחה מראש: "כל הכבוד על סידור החדר, את היית היום על הכייף כייפאק!"

הנה טבלה שמסכמת את האפשרויות וסימנתי בערך את מה שנראה לי סביר (ירוק) ולא סביר (צהוב).

מה החלוקה שלכן/ם?

כמובן שזה לא כ"כ פשוט.
לדבר יפה להורים זה לא חשוב כמו לצחצח שיניים למרות ששניהם חובה (לדעתי) וגם בין כסף לבין שוקולד יש הבדל ולא לגמרי ברור לי איך לסווג זמן משחקי מחשב .
ומה אם הילד רוצה להרוויח דמי כיס? ניקיון הבית או שמירה על האחים הקטנים יכולים להיות דוגמא של לא-חובה עם תמורה מותנת שדווקא נראה לי סביר.
ולבסוף – על חלק מהדברים לא נותנים כל תמורה כי מאיזשהו גיל מה שצריך לעשות עושים וזהו, או שעלולים לגדול לאנשים מבוגרים שמופתעים כשהם לא מקבלים תפיחה על השכם על כל דבר טוב שהם מבצעים.
כמוני למשל.

סיום

Crepuscular Rays הם פשוט קרני השמש שרואים מבין העננים בזמן השקיעה, אלו שנראים כאילו באים מנקודה אחת – השמש.


את זה כולם מכירים – קרני השמש למעשה מקבילות אבל נראות כאילו מגיעות מנקודה אחת, כמו פסי רכבת באופק. מה שלא כולם מכירים זה את גרסת האנטי שלהן שנקראת
Anticrepuscular Rays
אלו אותם הקרניים אבל שמתרחקות לאינסוף ונראה אותן כשהגב מופנה אל השמש ויש תנאים מיוחדים באופק ממול שמדגיש את הקרניים המתרחקות. גם כאן, הן בעצם מקבילות אבל נראות כאלו הולכות ונפגשות בנקודה אחת באופק.
לפני המון שנים ראיתי תמונה של כאלו באיזה ספר מטאורולוגיה ישן ומאז אני מחפש אותן עד שלבסוף, לפני שנה תפסתי כאלו כאן בטבעון, ועוד בתוך קשת!

רואים? רואים? אפילו סימנתי עם חיצים. זה אולי לא נראה כמו משהו מיוחד, אבל אני מחפש כאלו כבר שנים

כמו תמיד, מוזמנים לבוא לבקר אותנו,
אוהבים – האיש-עמים.