למה צ'ט GPT צריך אותנו, איזה סוגים של שתיקות אני שונא, מה הקשר בין חולדים בגינה למסגריה של הקיבוץ ואיזה עוד דברים לא נורמליים היו לי בילדות? על כל אלה, על כל אלה נקרא בבלוג הזה שמוקדש באהבה לקבוצת חצב.

מה שקורה בקיבוץ נשאר בקיבוץ

גדלתי בקיבוץ אילון בסביבה מאוד מיוחדת ומעניינת. למעשה, לקח לי הרבה שנים להעריך עד כמה הילדות שלי הייתה מיוחדת במובן האמריקאי של המילה, כלומר לא-נורמלית לחלוטין, וכדי להסביר לכם אני אתן כמה דוגמאות לדברים שנראו לי הכי נורמליים בתור ילד והיום אני חושב שהם די קיצוניים.
אני אתחיל במשהו קטן – תותח החולדים. מדובר באילתור קטן ושטני של המסגריה – חתיכת צינור מתכת מחובר לקפיץ שמטרתו לחסל חולדים

כשהגיע חולד לגינה היינו פותחים לו את התלולית (כי אז הוא יבוא לסגור אותה בלילה) ותוקעים בתוך המחילה את הקנה ובפנים כדור ציד שהיינו משיגים מגדעון ודורכים את קפיץ אל מעל לפיקה של הכדור. בלילה היה מגיע החולד, דוחף את הקנה שהיה משחרר את הקפיץ שהיה נוקר את הכדור ושולח את החולד לעולם שכולו שורשים ופקעות. בחוץ היה נשמע בום אדיר (בד"כ באמצע הלילה) אבל זה התקבל כמשהו שבשגרה ע"י השכנים וגם, מסתבר, ע"י החולדים שהיו ממשיכים לפקוד את הגינה שלנו. בבוקר היינו, אבא ואני מפרקים את התותח ואוספים את העיסה שהיתה פעם חולד חוץ מפעם אחת שבה החולד הגיע מהצד והכדור בכלל לא פגע בו – הוא מת מההדף אז הוצאנו אותו שלם וזה נרשם כאירוע מגניב.

מה עוד… היה לי ולחברים אוסף תחמושת, חיה. היינו אוספים כדורים של רובים, מפרקים אותם ועושים פירוטכניקה עם אבק השריפה. היינו מדליקים את הקליעים הנותבים וידענו לשגר אותם גבוה לאוויר לקולות נפץ, שריקות ושפריצים של אש אדומה. היינו מפוצצים רימוני עשן מדי פעם שיהיה מעניין, והיינו תמיד הראשונים לבדוק את אתרי הנפילות של הקטיושות לראות מה נשאר ולאסוף רסיסים מגניבים. אהה, כן, קטיושות, ומקלטים, וכלבים ששומרים על כביש המערכת וזמזום הקולר שלהם כשהם רצים אחריך ומנסים לאכול אותך – אבל זה בקטנה.

טוב, זו רק ההתחלה… היה לנו חדר נחשים, יותר כמו מחסן שלם מלא בנחשים שאספנו בסביבות הקיבוץ וגידלנו. כדי למצוא את הנחשים הייתי מסתובב מחוץ לקיבוץ שעות, כמעט כל אחר הצהריים בקיץ, בלא שאיש יודע איפה אני, לאן הלכתי או מתי אני חוזר. גידלנו גם את העכברים שהזינו את הנחשים וגם מדי פעם בז או שניים שנפלו מהקן וכדי להאכיל אותם היינו טומנים מלכודות ליונים שבמגדלי השמירה הריקים. את הנחשים מאוד אהבנו אבל היתה מעט מאוד אמפתיה לשאר בעלי החיים בשרשרת המזון.

אגב שרשרת מזון, כשרצינו לעשות על-האש היינו הולכים ללול של הקיבוץ ובוחרים לנו תרנגולות. את התרנגולות המסכנות היינו שוחטים ומנקים ואז מביאים את הבשר לכיתה. זה לא נתפס כאכזרי או לא אכזרי, זה פשוט מה שעושים כשרוצים לעשות על-האש כיתתי.

וכמובן, הלינה המשותפת והמוסד החינוכי, ופורים קטן ופורים גדול ותיקון חצות ועץ האופניים, סביבונים בחנוכה, ריקוד מיכלזונים, גיוסים בכותנה, יום עבודה בשבוע וכיתת ארזים ואולי גם רימון. מהלינה המשותפת יש לי בעיקר זכרונות טובים אבל היתה פעם אחת כשהייתי אולי בן 5 והייתי חולה והיה חורף וקר ויצאתי מהמיטה והלכתי יחף על הרצפה הקפואה ועמדתי מול הקופסה על קיר שאמורה להיות מחוברת באיזה קסם לשומרת הלילה וקראתי "שומרת לילה, בואי לחצב, שומרת לילה בואי לחצב" במין מנגינה ששמורה לילדים קטנים ושומרות לילה, ככה אולי שעה ואף אחד לא בא ואז הקאתי והייתי מותש וחזרתי לישון. על אריחי הסומסום נשאר כתם חלבי מהקיא שניקו הגננות רק בבוקר. והשבוע הכי כייף כשאמא שלי היתה שומרת הלילה ואז היה סיכוי שתבוא גם אלי בלילה אם אני ארגיש לא טוב ואם לא יצטרכו אותה מישהו מהגנים היותר קטנים.

האם עוד 40 שנה הילדים שלי יסתכלו על הילדות שלהם איתי ועם עדי בטבעון ויגידו דברים דומים על כמה הילדות שלהם היתה מיוחדת ומוזרה? היום המחשבה של הילדים שלי משחקים עם תחמושת עושה לי צמרמורת, נחשים אסור לאסוף כי הם מוגנים ובלילה אני קם לילדים – טוב, כמה פעמים שצריך.

צ'ט GPT

למה צ'ט GPT צריך אותנו יותר ממה שאנחנו צריכים אותו?
אני מניח שכל מי שקורא את זה כבר לפחות שמע, אם לא התנסה בפלא הטכנולוגי שנקרא Chat GPT. אם עדיין לא ניסיתם, זה כבר לא בגדר המלצה, זו הטכנולוגיה שמשנה, ממש עכשיו, את איך שהעולם כותב, מתקשר וחושב. כנסו ללינק, פתחו חשבון ותכירו את הכלי הזה.
במקום לכתוב קוד, מתכנתים מבקשים מהצ'ט שיכתוב להם, חוקרים מבקשים מהצ'ט שיסכם להם ושולחים לפרסום, אנשים כותבים ככה מיילים, בקשות לרשויות, כותבים מצגות, סיפורים, שירים, הצגות, סרטים, בונים ראיונות ומנתחים עבודות.

אבל יש בעיה – הצ'ט הפלאי לומד מקריאה של חומר שאנחנו, בני האדם שמים ברשת. ככה הוא לומד לקודד, לומד היסטוריה ופילוסופיה, לומד לנסח ואפילו להתבדח (כן, יש לו הבנה לא רעה של מה מצחיק ומה לא). עכשיו קחו לדוגמא אוניברסיטה שבה משתמשים בצ'ט לכתוב את הקורס הבא. יבואו הסטודנטים בקורס וישתמשו בצ'ט ע"מ לנסח את התשובות לשאלות שהצ'ט עצמו חיבר ואז הבודקים בקורס ישתמשו בצ'ט לכתוב את ההערות לתשובות לשאלות, שהצ'ט חיבר וגם ענה עליהן.
וככה, די מהר, החומר שימלא את הרשת, ממרומי המאמרים לביצת הטוקבקים, יכתב ע"י צ'טים כאלו, בתגובה לצ'טים אחרים. אפשר להגיד שזו אפוקליפסה, שהמכונות משתלטות על העולם, אבל אני לא רואה את זה ככה. הצ'טים האלו הם כלים מעולים! אם משתמשים בהם נכון, הם מייעלים את החיים ונותנים לנו לעשות את אותה העבודה בהרבה פחות זמן (גם עם הרבה פחות אנשים, אבל זה נושא לבלוג אחר).

הצ'ט יכול להמציא טקסט חדש שמעולם לא נכתב, אבל הוא לא יכול להמציא היפותזה חדשה, למצוא הקשר מקורי או לפתור בעיות שלא נפתרו. ע"מ שהדורות הבאים של הצ'ט-בוטים יהיו יותר טובים, הם צריכים ללמוד ואם אנחנו, בני האנוש, לא נייצר חומר מקורי אז הם רק יטחנו חומר ממוחזר מצ'טים ישנים. זה מזכיר לי את מערכת החינוך של האמיש (אלו עם הזקנים והכרכרות מארצות הברית), שם בוגרי כיתה ח' מסיימים את הלימודים ומלמדים את כיתות א'-ז'. זה לא מוציא אנשים מאוד משכילים.

ולכן, למען עתיד ילדכם – כתבו מדי פעם בעצמכם את הטקסטים! תעיזו, תטעו, תמציאו או תמחזרו ומדי פעם אתם תהיו מקוריים ותעלו רעיונות שמעולם לא הועלו או תפציצו באיזו מטאפורה מפוארת ובאותו הרגע אתם תהיו אחראיים לקידום רמת הטקסט של המין האנושי והרובוטי כולו!
אז בבקשה, תהיו בני אדם ותמכו בצ'ט-בוטים של העתיד. (אני רוצה קופי-רייט על הסיסמה הזו)

הטיול בסיציליה

בנובמבר קרה משהו שלא קרה ב11 השנים האחרונות –ארזתי ציוד ונסעתי לשבועיים טיפוס (!!) בסיציליה. שבועיים טיפוס בחו"ל דורשים שילוב עדין של כושר טוב, פרטנר מנוסה, ילדים מספיק גדולים ואישה אחת אלופה. הפעם האחרונה שזה התאפשר היה לפני שהילדים נולדו.

סיציליה יפיפיה והפיצה בהחלט טעימה אבל שני דברים הפתיעו אותי:
סיציליה, בגדול, נטושה.
ממש ככה, אי שלם שהמרכז שלו ריק מאדם ושאר האיזורים מאוכלסים חפיף-דליל.

סיציליה, בגדול, מטונפת.
אבל ממש מלוכלכת עם זבל ושקיות זבל זרוקות בכל מקום, בעיקר חביב על המקומיים לזרוק את שקיות הזבל שלהם מהאוטו במחלפים. אמרו לי שזו תגובה סיציליאנית קלאסית לתקנות התברואה המחמירות של האיחוד האירופי: רוצים 5 סוגים של פחים בצבעים שונים והפרדה של הזבל האורגאני הירוק מהזבל הירוק הלא אורגאני? אין בעיה, אנחנו נזרוק את שקיות האשפה בכביש.

בסיציליה טיפסתי עם מיכה יניב, שיש לו יותר נסיון טיפוס ממה שלי יש נסיון בלאכול ארוחות בוקר (ואני די מקפיד) וביחד טיפסנו שם כמה מסלולים ממש יפים וארוכים

בשאר הזמן עשינו קניות בסופרים ונהנינו מהפרודוקטים המקומיים ומיכולות הבישול של מיכה. אני שטפתי כלים.

עוד דבר אחד על סיציליאנים – הם נוהגים כמו מטורפים ולנהוג שם היה סיוט (בעיקר בפלארמו), ואם זה לא מספיק, אז כשהחזרתי את הרכב השכור קיבלתי קנס של 150 יורו בגלל שהיה קצת (באמת קצת) בוץ על הכסאות. 150 יורו!! כי מה, הם צובעים מחדש את המכונית ומכניסים אותה לניקוי יבש?? חמש דקות עם מטלית לחה, באמת.. ביזה לאור יום.

עדי

סוף סוף אחרי שהקימה מעבדה וגייסה סטודנטים ורקחה חומרים ולימדה שיעורים ופרסמה מאמרים, עדי קיבלה קביעות בטכניון! הידד!!
המעבדה של עדי עוסקת בפיתוח כלים לטיהור מים וקרקעות, ועכשיו מתעסקת בבעיה של קיבוע פחמן דו-חמצני מהאטמוספירה. לעדי כבר יש כמה רעיונות איך להציל את האנושות וכל מה שנצטרך זה קצת חול, אצות ונייר טואלט. בחיי, ואפילו בלי הנייר טואלט. כרגע זה רק על הנייר (טואלט), אבל אנחנו מצפים לפריצת דרך בקרוב – עדי, גורל האנושות על כתפייך, אבל בלי לחץ.

לרגל קבלת הקביעות עדי קיבלה מתנה מהסטודנטיות שלה – סדנת כדרות זוגית.
כשאני שמעתי על זה אני מאוד שמחתי וחשבתי שסדנת כדרות זוגית זה רעיון מעולה! ככה אני דמיינתי את הסדנה:

כשסיפרתי לעדי על הסדנה היא גם שמחה ודימיינה משהו בסגנון הזה

בסוף הגענו לסדנה קטנה וחמודה בחיפה ושם עבדנו על אובניים למשך שעתיים ושכחנו מהחיים האמיתיים. זה מה שיצא

בשאר הזמן, כשהיא לא מלמדת או חוקרת או רוקדת או מפגינה אז לפעמים עדי גם מבלה קצת זמן איכות איתי

ילדים

הילדים גדלים מהר אבל עדיין ממש חמודים.

הנה למשל שיחה בין הבנים לעדי:
[דקל] אמא, כשאני אגדל אני רוצה להיות כוריאוגרף!
[עדי, שמאוד אוהבת בלט] יואו, דקלי, זה מקסים! איזה ריקוד אתה הכי אוהב? מה היית רוצה לביים?
[דקל] רגע, מה? ריקודים?
[אילון] דקל – אתה מתכוון למישהו שמתכנן מפות? זה כרטוגרף
[דקל] אהה, כן, כרטוגרף.
[עדי] אהה, הבנתי (למה, למה אין לי בנות? למה?)

יצאנו לטייל כל המשפחה בואדי ראם. ב15 השנים האחרונות הגעתי לשם הרבה פעמים לטפס על המצוקים האדירים, אבל הפעם רציתי לחלוק עם המשפחה את המקום המדהים הזה. באחד הימים דקל רצה לטפס לבד על אחת הדיונות הגדולות בלילה. אנחנו לא הסכמנו. דקל מאוד כעס ובסוף אני טיפסתי איתו על הדיונה בלילה וניסיתי לפייס אותו בדרך למטה. אמרתי לו שאני מאוד אוהב אותו וזה נשמע בערך ככה:

[אבא] דקלי אני מאוד אוהב אותך וחשוב לי שתהיה מרוצה
[דקל] אבא די עם הרומנטיקה, נו כבר! וגם תפסיק להיות כ"כ חיובי כל הזמן.

Pause For Effect

בזמן האחרון שמתי לב שיש אנשים שנוטים לשתוק בין משפטים. לפעמים זה מתאים ולפעמים זה מעצבן ואחרי עוד קצת מחשבה החלטתי לקטלג אותם לסוגים. אז הנה:

הפילוסופים

אלו אנשים שמתבלים את דבריהם בכל מיני תחכומים ונותנים רווח למחשבה אחרי המשפט כדי שלשאר בני התמותה יהיה זמן להפנים את אוצרות החוכמה.

"בטיול האחרון שלנו ללונדון שטנו בנהר על רפסודה, ממש כמו בספרים של סמואל קלמנס [שתיקה ארוכה, שמת לב שאמרתי משהו ממש חכם??]"
כן, אני מכיר את פרט הטריוויה הזה, אפשר להמשיך.

האוראטורים

אלו אנשים שמטיפים מפודיום, גם אם הם עומדים ממש מולך וזה רק שניכם בחדר. דבריהם מהדהדים בפאתוס הרואי והם עוצרים לעיתים באמצע המשפט כדי ליצור את האפקט המקסימאלי.

"אתה יודע מה הבעיה עם האנושות?! [שתיקה ארוכה] שיש יותר מדי אנשים."

בשביל זה חיכיתי את כל השתיקה הזו?

Name Dropping

אנשים שמפזרים פרטים מרשימים כאילו בלי לשים לב, אבל דואגים לשתוק מספיק כדי שאתה כן תשים לב

"ואז אמרתי לו יאיר, אח שלי, כי לפיד אצלינו כמו משפחה… [שתיקה, הבנת? יאיר לפיד?] מה דעתך על מה שקורה עכשיו במדינה??"

אם לפחות זה היה מישהו באמת מפורסם…

השולפים מהמותן

אלו אנשים שברפלקס פבלובי מגיבים על כל דבר שנאמר, לא משנה הנושא או ההקשר. מכיוון שלפעמים הנושא תופס אותם לא מוכנים, התגובה מתחילה לפני שהיה להם זמן לחשוב על מה הם הולכים להגיד וצריכים קצת זמן לחשוב על תגובה.

"לגבי הזמנות רכש בספרד של המאה ה17 , אז… [שתיקה ארוכה, רגע, למה בכלל אני מגיב לזה, את מי זה מעניין?] האם חשבת שאולי בכלל לא היה צריך הזמנות רכש אז?"

זה לא יוצר שיחות מעניינות אבל זה כלי פסיכואנליטי יוצא מהכלל!

סיום

החורף עבר וגם האביב כבר מסתיים וצפוי קיץ ארוך וחם. כמו תמיד אנחנו בטבעון ונשמח מאוד למי שרוצה לעבור דרכינו, אין משהו שנותן לנו יותר נחת מלהכין כוס קפה למי שבא לבקר ומוכן לעמוד בקקפוניה של הילדים שמתחראים על פסנתר, גיטרה, חלילית וחליל וכל זה בו זמנית ולמרות שיש לנו רק שלושה ילדים.

אני אסיים במשפט סיני עתיק שאני די בטוח שאני המצאתי – "החיים הם כמו משחק שבץ-נא – מילה טובה במקום הנכון תזכה אותך בהרבה נקודות"
— אורן