Minnesota Dreaming

פתיחה:

כבר חודשיים אנחנו במיניסוטה, מתרגלים לאקלים, לאנשים ולכבישים. אילון כבר מצייר ציורים בגן החדש, עדי מגדלת בקטריות במעבדה ואני עובד ומטפס כרגיל. כבר יש לנו שניים שלושה זוגות חברים שאנחנו מתראים איתם מדי פעם, יש לנו (לפי סדר חשיבות) מגפי שלג, בייביסיטר, אוטו ומאפיית בייגל קרובה ואהובה.

השבוע הראשון היה קשה, עייפים והמומים מהקור, התרוצצנו בין המלון לבית שחיכה לנו וניסינו לארגן מיטות ומזרנים ע"מ שנוכל לעבור אליו. כמעט את כל הריהוט שלנו קנינו במקבילה האמריקאית של יד-2, פריטי ריהוט מעולים בזילהזול. חוץ מזה את כל השאר אנחנו קונים באמאזון, והקניות מופיעות באורח פלא על מפתן דלתינו. הדבר הראשון שקנינו היה זוג מגפי שלג לי ולעדי, וזאת ע"מ שנוכל לצאת ולאסוף את שאר הדברים שנזמין באמאזון בהמשך.

שבועיים אחרי שהגענו הזמין אותנו הפרופסור של עדי לבקתה שלו בדרום מיניסוטה לארוחת שאריות של חג ההודיה. הבקתה ממוקמת כמו מבצר צלבני, על שפת מצוק החולש על נהר המתפתל תחתיו. אחרי ארוחת השאריות הקרה, הזמין אותנו הפרופסור לטייל איתו לאורך הנחל. שמחים לצאת קצת מהבית, בעיקר בגלל אילון, התלבשנו והתעטפנו וכבר היינו בדרך החוצה, כשהפרופסור פתאום נתקל בפתק שהיה מודבק על פנים הדלת בזו הלשון:

!Larry, don’t go outside without the orange vest

לארי זה שם הפרופסור והפתק נכתב ע"י אשתו. במין חצי התנצלות ככרך הבחור סביב כל אחד מאיתנו מעיל בוהק כתום והסביר שעונת ציד הצבאים ממש עכשיו בעיצומה. מאות אמריקאים חמושים מסתובבים ברגע זה לאורך הנחל ועל הגבעות הסמוכות ויורים, פשוטו כמשמעו, בכל דבר שזז. אז לבשנו מעילים זוהרים, הלכנו לטייל ואכן, פגשנו לא מעט ציידים בוהקים וזוהרים, חמושים ולא מאוד סימפטיים. הציידים נראו כמו בסרטים, שמנים, עם ווסט, כובע בייסבול וזקן ג'ינג'י – כנראה שפשוט הסרטים נאמנים למציאות.

בנוסף לצייד שמקובל ואהוב כאן, יש עוד כמה וכמה הבדלים שיש להתרגל אליהם ולא כולם רעים.

האדיבות היא כמובן אחד מאבני הבניין של האומה האמריקאית, ובמיניסוטה, אנשים חורטים אותה על דגלם. סביב כל מינסוטאי יש הילת מגן בלתי נראית, המשתרעת כמה מטרים טובים מעבר לגופו. אם אדם  פולש לתוך ההילה, מייד מזנק האמריקאי הצידה ומתנצל. כן, ממש ככה זה עובד. למשל, המעברים בסופר מספיק רחבים לשני אנשים על עגלותיהם, זה לצד זה בנוחות, אבל זרק למראית עין, כי בעוברך לצידו של האמריקאי, ההילה נכנסת לפעותה והוא מיד מתנצל – Oh, sorry, או Oh, excuse me. אותי ההתנצלות מפתיעה בחוסר נחיצותה, הרי לא רק שלא נגעתי בו, אפילו לא עברתי ממש קרוב אליו. בישראל, אלא אם כן דחפו אותך הצידה, אף אחד לא יחלום לבקש את מחילתך – לשם מה? אבל האמריקאים מרחיבים את מושג התחום הפרטי למרחקים לא הגיוניים, כל כך רחוק מהגוף עצמו, שלפעמים אתה אפילו לא רואה את המתנצל, אלא רק שומע את הד קולו מעבר לפינה.

בכבישים האדיבות ברוכה, לא צופרים כאן לעולם, גם אם נרדמת ברמזור, המקומיים יחכו בסבלנות – הס פן תעיר. צמתים רבים לא מרומזרים ומכילים תמרורי עצור מכל הכיוונים. כל אחד בא בתורו, עוצר ונוסע רק אחרי שכל מי שהגיע לצומת לפניו, נסע. זה לא משנה אם אתה ממשיך ישר, פונה ימינה או שמאלה – ברגע שהגיע תורך, כולם יחכו בסבלנות עד שתיסע. אין צורך לעמוד על המשמר פן ידחפו לפניך ויקחו לך את התור. אפשר להוריד את כל המגננות והלחצים ופשוט לסוע רגוע – תענוג. אופנועים וטוסטוסים אין בכלל, או לפחות לא בחורף, כי אפילו חובבי הז'אנר המושבעים לא מסוגלים למעלות הנמוכות כאן. גם חסרי בית אין, מאותן הסיבות בדיוק. אם הועפת לרחוב, יש לך את חודשי הקיץ הקצרים להתאפס על עצמך וזהו. אף חסר בית לא שורד כאן את החורף. את הסנדלים החליפו מגפי השלג, את הגופייה מעיל הפוך. את הלחישה המזמינה של הגז במטבח החליפה השתיקה האילמת והאורבת של הכיריים החשמליים ואת הפיתה החליף הבייגל. חתולי הרחוב הוחלפו בסנאים חמודים וארנבות – שיפור משמעותי.

היתרון במקום כ"כ קר הוא שאף אחד לא טורח להיראות טוב. אין דרך אופנתית להתלבש כשבחוץ 30 מעלות מתחת לאפס – עם אופנה מתקשקשים כשלא עסוקים בלשרוד. לכן, כולם נראים די מוזנחים ואפשר ללבוש את אותם בגדים כל יום.

אגב אדיבות, לפני כמה ימים הלכתי לשחות באחת הבריכות הציבוריות. נכנסתי לבד למסלול ואחרי כמה אורכי בריכה כשעצרתי לנוח, ניגשה אלי בחורה מבוגרת ושאלה אותי אם אכפת לי שתצטרף גם היא לשחות באותו המסלול. לא רק שהיא ביקשה את רשותי (מה, יש לי זכויות על המסלול?) היא חיכתה בסבלנות שאעצור לנוח ורק אז ניגשה. מי היה מאמין. אמריקה.

וכמות שהם אדיבים, כך האמריקאים קשקשנים. האמריקאי הממוצע יתפוס איתך לשיחה ויפרוש בפנייך את סיפור חייו. איפה הוא גדל, מתי נישא ומתי התגרש, מי ילדיו ומה הם עושים, ולפעמים, גם מה דעתו על חמו וחמותו. אם לא תברח, הוא ימשיך ויספר לך על בעיות הבריאות שלו – נושא שיחה חביב על המקומיים, וכמובן, איך אפשר בלי דיון על מזג האוויר.

מזג האוויר:

מזג האוויר כאן באמת קיצוני – מיניאפוליס היא העיר הגדולה הקרה ביותר בארה"ב ואחת הקרות ביותר בעולם. הטמפ' צונחת מתחת לאפס כ 150 יום בשנה וטמפרטורות של ארבעים מעלות מתחת לאפס נרשמות כאן לעיתים. בחורף יורד הרבה שלג והכל לבן מסביבות נובמבר ועד אפריל. הדבר המעניין הוא שגם המקומיים, וגם אם גרו כאן כל חייהם, מתפלאים על, ומבכים את מזג האוויר. מספרים שאף אחד לא מתרגל לקור, ושככל שאתה יותר מבוגר, כך זה יותר קשה. בעוד הכבישים המהירים מתוחזקים ונקיים משלג, רוב הרחובות מכוסים שכבה של שלג דחוס וקרח. נוסעים לאט לאט ומתפללים שלא יהיה צורך לעצור, כי אי אפשר. את המכונית צריך לחמם בבוקר, לפני שאפשר להכניס אליה בני אדם, ולפעמים הדלתות קופאות ולא ניתן לפתוח אותן. החלונות גם כן קופאים דום, ואז כשמגיעים לחנייה וצריך למשוך כרטיס, חייבים לפתוח את הדלת, מעשה איום ונורא כי מייד האוטו קופא אחרי שחיממת את תוכו במשך הנסיעה, וכל זה, כמובן, אם הדלת נפתחת,  שגם זה לא תמיד המצב. בקיצור – בלגאן.

השלג נמס (כך אמרו לנו) במרץ-אפריל אבל לפעמים יורד שלג גם במאי. סיפרו לנו שלפני כמה שנים היה חורף קשה במיוחד ועוד נוסף על כך, אחרי שכבר התחמם קצת, קפא הכל שוב והייתה סופת שלגים במאי. אנשים יצאו למדשאות, בנו אנשי שלג ונעצו בהם סכינים. המסר – די כבר לחורף הזה!

אחת הבעיות עם חורף ארוך הוא מה לעשות עם ילדים כל הזמן הזה. אחרי שישים פעם שאתה מקריא את "איה-פלוטו", גם הילד הרגוע ביותר רוצה קצת אוויר צח, אפילו במחיר כוויות קור. ברוב הימים אנחנו יוצאים עם אילון לשחק בחוץ; הילד גילה עמידות לקור ובד"כ נהנה מזמן האיכות בפריזר.

אנחנו היחידים, כך נראה, שמוציאים את הילד שלהם לשחק כשממש קר, אנחנו עושים סיבוב ושולים איזו בימבה קפואה מערמת השלג הקרובה (לא מגזים בכלל, בימבה קפואה לגמריא מתוך הקרח) ונותנים לאילון שידחוף אותה. ככה המשחק ממשיך, לפעמים הוא מבקש שנשיר את "האוטו שלנו" או את "זום זום זום עולה הזמר", תלוי במצב הרוח. כלומר, אם נושבת רוח אז הוא לא מבקש כי הוא עם הראש למטה, כלומר, אולי הוא מבקש אבל אני לא שומע.

באחרונה קנינו לו מזחלת שלג נחמדה, ואנחנו מזחילים אותו לאורך המדשאות ובמורד הגבעה הקטנה שליד הבית. בעיקר נהנית מהמזחלת עדי, ששמה עליה את הקניות וכך וגוררת אותן מהאוטו עד פתח הבית.

במינסוטה יש המון מה לעשות בחורף בסביבה מוגנת ומחוממת. למשל, יש מוזיאון המדע, מלא איזורי משחקים מחוממים ומוזיאון ילדים, שבו הכל מותאם לילדים קטנים עם המון הפעלות ומשחקים מגניבים.

אילון גם סיגל מין מצב שבו נראה שהוא מיואש מהמציאות ואין תקווה שהמצב ישתפר. זה קורה בד"כ בסיבובי הקניות הארוכים ב Walmart או Target. אנחנו שמים אותו על העגלה ואם מספיק זמן אנחנו לא שרים לו או נותנים לו בננה, הוא מניח את הראש על הדופן, בוהה בגלגלים המסתובבים ומרייר. הוא לא מתלונן ואנחנו לא שואלים. גם זו דרך להתמודד.

ספורט:

מצאתי לי קיר טיפוס נחמד וגם פרטנר לטפס איתו. בד"כ מציאת פרטנר טוב היא משימה קשה, אבל במקרה הלך לי ממש בקלות. בפעם הראשונה שהלכתי לטפס ראיתי איזה בחור מטפס חזק. שאלתי אותו אם הוא מכיר מישהו שמחפש בן זוג לטיפוס הובלה והוא אמר – כן…אני. וזהו, מאז אנחנו מטפסים ביחד. הוא מדריך בקיר הטיפוס כך שיש לי פרוטקציה, וגם הוא מטפס קרח וטבעי – הטוב מכל העולמות. כל, אבל באמת כל המטפסים מקועקעים. אני לא יודע למה וגם שאלתי כמה מהם ועדיין אין לי תשובה. אלו לא מנהיגי כנופיות אופנוענים קשוחים ועם זאת לכולם יש קעקועים ענקיים על כל הגוף. זו האופנה כאן, מבוגרים וצעירים כאחד. גם לפרטנר שלי כמובן.

יש לא מעט אנשים שרצים, ויש כאלו שרצים בכל מזג אוויר. ראיתי כבר אנשים רצים בחוץ ב 20 מעלות מתחת לאפס, לחלקם אפילו לא היה כיסוי פנים. כשאני הלכתי בחוץ בטמפ' האלו, קפאו לי האף והשפתיים תוך 10 דקות, יש כנראה הבדל גדול בעמידות ביני ובין הרצים הללו. יש גם קרוס-קאנטרי סקי, עדיין לא ניסיתי את זה אבל בקרוב. הפארקים הופכים בחורף למסלולי סקי ארוכים ויש פסטיבל פעם בשנה שבו עושים סקי בלילה סביב אגם קפוא שמואר בנרות ועל הדרך שותים שוקו חם מדוכנים. אם לא היה צריך לעשות סקי בלילה בקור מטורף, העניין עם הנרות והשוקו היה להיט.

עדי בילתה כמה שנים ביפן בתור ילדה ושם, בביה"ס האמריקאי הייתה לה חברה טובה, סוזן שמה. אותה סוזן, מסתבר, גרה כאן במיניאפוליס והשתיים יצרו קשר ואף הוזמנו אליה לא. ערב. מפתיע לא פחות, הוזמנו לא. ערב אצל ההורים של סוזן שזוכרים לטובה את עדי בת ה 13 ורצו מאוד לארח אותנו. אבא של סוזן הוא רפובליקאי אדוק, וכשישבנו על הספה הוא ניסה להסביר לי את ההבדל בין דמוקרטים לרפובליקאים. הנה מה שהיה לו להגיד:

Republicans stand for the Founding Fathers, for the Constitution and for the American People. Democrats are more for experimental socialism and stuff.

כן, הוא שונא את אובמה ובטוח שהוא חלק מקונספירציה מוסלמית נגד ארה"ב. "אני פשוט לא בוטח באדם הזה" הוא חזר ואמר כמה פעמים. הבחור גם, איך לא, צייד חובב והוא לקח אותי למרתף לראות את הרובים שלו. הרובה החביב עליו הוא רובה שנראה ופועל כמו הרובים במלחמת הדרום-צפון. כלומר, יש לשפוך אבק שרפה לתוך הקנה, אחריו לדחוף כדורית מתכת ואז להדק את הכל עם חוטר. ההדק משחרר מין פטיש עם אבץ בקצה שעושה ניצוץ ומצית את אבק השרפה, כך הוא  טוען, חצי מהפעמים. המטרה היא לשחק משחק הוגן פחות או יותר עם האיילים – בעוד שלירות בהם ממאתיים מטרים עם כוונת טלסקופית זה לא 'ספורטיבי', להסתובב עם חתיכת ברזל שמפספס משלושים מטר וחצי מהפעמים לא יורה זה נחשב פייר-פייט. אולי תופתעו, אבל הטכנולוגיה של הרובים הללו מתקדמת כל הזמן, למשל, הוא סיפר לי שרק לפני כמה שנים יצאו רובים כאלו לשוק שהפטיש הוא פנימי, מה שמשפר מאוד את אחוזי ההצתה וגם יש להם כוונות זורחות בחושך, כך שהקשיים שאתה מערים על עצמך מתוך כבוד לאיילים, פחותים מעט. אמרתי לו שמשחק הוגן באמת זה להוריד את האייל עם שיניים וציפורניים, או לכל הפחות עם סכין ומזלג, אבל הוא חשב שזו ממש ברבריות.

עכשיו, כפי שסיפרתי, כבר התרגלנו לרוב הדברים. יש לנו מכונית משלנו וגם בייביסיטר שקוראים לה דניאל והיא באה פעם בשבוע שבועיים ע"מ שנצא לבלות. התחלנו לראות סרטים, ללכת למסעדות ולהנות מהמקום. הזמנו כרטיסים להופעה של סטינג ופול-סיימון וגם סיינפלד מופיע כאן עוד מעט. עוד שבועיים אנחנו טסים לכמה ימי סקי בוורמונט ומאחורינו כבר שבוע חופשה במיאמי – בקיצור, אנחנו ממש לא מסכנים.

זהו לעת עתה,

שלכם,

אורן