Another brick in the wall

איך מתמודדים עם מפלצות בלילה? למה השארנו קיר מהבית הישן? אילו מילים חסרות בעברית ואיך עדי ואני מתעללים בילדים שלנו? כל זה ועוד בבלוג שלפניכם, אבל לפני זה קצת מחשבות פילוסופיות

פינת השפה

יש אתר נחמד שנקרא The Dictionary of obscure sorrows או מילון התוגות הנסתרות. האתר הוא של בחור שממציא מילים שלדעתו חסרות לכל מיני מצבים בחיים שלנו. למשל – Aluasy:  העצבות שאנחנו חשים כשאי אפשר להסביר זכרון עוצמתי לאלו שלא היו שם לחוות את זה. נחמד, לא?

אז אני רוצה להוסיף מילה למילון הזה – התחושה של חוסר נעימות כשנושא שעולה בשיחה משפיע על הדרך שצריך לנהל את השיחה. למשל, כשאני שואל בראיון עבודה מישהו על איך הוא מראיין וכשהוא מסביר לי איך הוא מראיין – אני עכשיו בעצם בבדיקה על איך אני מראיין אותו בראי מה שהוא כרגע סיפר לי. או כשאתה עם חבר והוא מספר לך איך חברים אמיתיים מקשיבים לך כשאתה בצרה ועכשיו ברור שאני חייב להקשיב כי כרגע דיברנו על זה. מציק כשזה קורה – נכון?!
רעיונות למילה כזו בעברית? באנגלית?

והנה מילה נוספת שחסרה לי  – חרדה קיומית לגבי שבירות התשתיות של העולם המודרני. אני לא יודע לייצר לבד כמעט כלום ממגוון החומרים, המכונות והאוכל בחיים המודרנים והנוחים שלי. כמות הידע והמיכון שדרוש לייצר את האוכל שאני אוכל הוא מטורף. או למשל, האינטרנט שאני תלוי בו בנוי ממיליוני רכיבים קטנים, שדרורשים ידע ומכונות מעשרות מקומות שגם תלויים בעשרות ספקים ע"מ לקבל מכונות וחלקים וכן הלאה. עד כמה הרשת הזו עמידה? מה אם היא תקרוס? זה לא מטריד אתכם? כל החיים המודרנים עומדים על קוצו של יוד ואני רוצה לזה מילה.

פינת הדברים שמטרידים אותי

יש כל מיני דברים שמטרידים אותי בזמן האחרון. למשל, מה מניע אותי? האם אני בעיקר מונע מהצורך ליצור דברים טובים או להימנע מדברים רעים? זה עניין עקרוני, כלומר, האם רוב הפעולות שאני עושה ביום מטרתן לגרום לי ולאחרים אושר או למנוע ממני ומאחרים סבל? האם אני הולך לעבודה כי כייף לי שם או האם אני חושש שאם לא אלך לעבודה אז לא יהיה לי כסף או שאני אפספס קידום? האם אנחנו יוצאים לטיול עם הילדים במחשבה שיהיה כייף או שזה נועד למנוע שהייה בבית איתם שהיא די סבל?
ברור לי שזה לא אחד או השני ושניהם קיימים במידה מסויימת, אבל מה אצלי העיקר?
ועוד מחשבה – אם החיים הם מין ניסוי ענקי, האם יתכן שאני בקבוצת הפלסבו? כי לפעמים נראה לי שעוברים עלי דברים משמעותיים, ואני לא מרגיש את מה שאמורים להרגיש. למשל, עברנו לבית חדש שלקח לנו שנתיים וחצי לקבל היתרים ועוד שנה וחצי לבנות. המון זמן ומאמץ, עבודה לא נעימה מול קבלנים ואנשי מקצוע, מלא פאקים, הפתעות, איחורים ובעיות.
וסוף סוף עברנו לבית החדש – הוא אחלה. יפה, מרווח. ואני לא מרגיש את מה שאני חושב שצריך להרגיש במצב כזה – איפה האופוריה? הקטרזיס? איפה השלב שבו אני מנשק את המרצפות?
וגם – בשעה טובה יש לי ולעדי מקלחת משלנו ואנחנו לא חשופים לתועבות של הילדים. אני עומד מתחת לטוש המפנק, ומנסה בכוח להרגיש את ההקלה שאמורה להיות שם, את הפינוק, את השקט. ואני לא ממש מרגיש משהו.
פלסבו?
אולי.

פינת הקריקטורה

דיכוי ילדים

לפני כמה ימים קניתי לילדים קורואסונים – אחד לכל ילד. בבית הילדים ישבו לאכול את קרואסונים ותוך כדי דיברנו על הנקודות של החופש:
הנקודות של החופש היא הדרך שלי ושל עדי לגרום לילדים לעזור בבית ע"י תמריצים: על כל מטלה – לנקות את הבית, להוציא את הזבל, לערוך שולחן, לחתוך סלט – הם מקבלים נקודה. כשיגיעו ביחד ל25 נקודות יוכלו לבחור איזו פעילות לכל המשפחה כמו קמפינג, באולינג, סרט וההורים יבצעו.
אז היה איזה וויכוח על הנקודות ואילון ממש התבאס שהוא לא קיבל ניקוד כמו שרצה, זרק את קרואסון הלעוס למחצה על השולחן וצעד בכעס מופגן לחדר שלו וטרק את הדלת (בבית החדש אי אפשר באמת לטרוק דלתות, יש שם מין גומי שמרכך את הסגירה. זה משגע את הילדים שאי אפשר לממש את האגרסיות בטריקת דלת עסיסית, אבל זה לא מפריע להם להמשיך לנסות).
בינתיים הילדים האחרים סיימו לאכול ואני פיניתי את השולחן. כשנתקלתי בקרואסון החצי גמור, עשיתי עימו חסד וסיימתי אותו, קרואסון שוקולד בכל זאת.
כעבור דקה אילון יצא מהחדר, עדיין עצוב אבל רגוע, הלך למטבח ושאל איפה הקרואסון שלו. אמרתי שאכלתי כי חשבתי שהוא כבר לא רוצה. זה כבר ממש שבר אותו, לא מספיק שהוא לא מקבל ניקוד כמו שצריך, הוא שניה מסובב את הגב ואוכלים לו את הקינוח. הוא גרר רגליים לחדר, שמוט כתפיים ובלי אפילו כוח לנסות לטרוק את הדלת שלא נטרקת.
כשסיפרתי את זה לעדי היא הזכירה לי שזה דפוס קבוע שלנו – לזרות מלח על הפצעים ולבעוט בהם כשהם הכי פגיעים. למשל, כשענבר היה קטן והיה מתחיל לצעוק ולבעוט כי לא נתנו לו את הקינוח החמישי של היום, הדבר הראשון שהיינו עושים זה להוציא לו את המוצץ מהפה. המסר כאן הוא ברור – אתה מבואס וחושב שהמצב גרוע, אבל המצב עוד יכול להתדרדר, שקול את צעדייך. זה עבד כמו קסם – איך ששלפנו את המוצץ מיד הילד נרגע ומתחיל במשא ומתן: אולי נשקול איזה חצי חטיף בערב במקום הקינוח החמישי של הבוקר?
זה אגב טריק שלמדתי מדולב, תודה אחי!
עוד דבר שהיינו עושים זה "גמילה עם מחלה" – היינו מחכים שהילד יחלה וכשהוא עם חום ומסכן היינו מפרידים אותו מהמוצץ או הבקבוק בטענה שזה לא טוב עם המחלה. הילד גם ככה חלש ובקושי יכול להתנגד. אחרי כמה ימים כשהוא מחלים, הוא כבר בעצם כמה ימים בלי המוצץ או הבקבוק וכבר די קל להיפרד מזה.
גם זה אגב עובד כמו קסם וככה גמלנו את דקל ואת ענבר מהמוצץ ומהבקבוק של הערב.
בקרוב אולי נוציא גם ספר הדרכה להורים.

ענבר

לענבר יש בראש שני קודקודי גדילה – זה נראה ככה:

זה עושה לו כרבולת תמידית והוא מקפיד ללכת להסתפר "כדי להפתר מהכרבולת". אני מת על הקודקודים האלו וזה עושה לי כל מיני אסוציאציות – למשל:

והנה שיחה לקראת יום הולדת 5 שלו:
ענבר: אבא, מתי נולדת?
אבא: אני בחודש מאי
ענבר: ואני נולדתי באפריל, נכון?
אבא: נכון, אתה חודש לפני
ענבר: אז אם אני נולדתי לפניך אז למה אני לא אבא שלך?

ענבר גם התחיל לפחד ממפלצות אז עדי התחילה מסורת של ספריי נגד מפלצות שמשפריצים סביב המיטה לפני השינה וזה דוחה את המפלצות. ואז, עדי נסעה לכנס בחו"ל וענבר דרש משהו חזק יותר נגד המפלצות. אז לקחתי ספריי, ציירתי מפלצת והוספתי לחש קסם תוך כדי הספריי – "אוּגַאצַ'קא אוּגַא אוּגַא, אוגאצ'קא אוגא אוגא" ועם זה ענבר הסכים ללכת לישון.

ראש בקיר

הבית החדש שלנו נבנה בבניה קלה – כלומר עם שלד פלדה במקום בלוקים ובטון. היתרונות העיקריים של זה אמורים להיות בידוד (באמת מבודד טוב) ומהירות בניה (לא ממש עבד אצלינו).
קנינו שטח עם בית משנות החמישים ורצינו להרוס אותו ולבנות מחדש. אבל, אנחנו נמצאים על שטח שמשותף לנו ולשכנה ומסתבר שאי אפשר לעשות את זה מבלי לחלק את השטח בטאבו (פרצלציה) – תהליך שלוקח הרבה זמן וכסף. אז החלטנו "לשפץ" במקום להרוס ולבנות והמשמעות של זה היא שצריך להשאיר קיר. כן, אם אתה משאיר קיר אחד עומד מהבית המקורי זה נחשב שיפוץ. אז ככה זה נראה – לבנות בית ולהשאיר קיר אחד משנות החמישים עומד.

הבעיה היא שאם בטעות הקיר קורס והחברה מהמועצה שומעים על זה, אז זה פתאום הבניה כבר לא נחשבת שיפוץ ואנחנו נצטרך לשלם מלא כסף ולבזבז זמן. אז ביקרנו את אתר הבניה כל יום לבדוק שהקיר לא קרס ובבניה היה צריך לשמור עליו טוב טוב.
כיום יש בלוקים מקום המדינה שכלואים בתוך הבית החדש שלנו – מחכים להתפורר ולהעלם. סתם בזבוז של משאבים.

וככה הבית נראה היום אחרי כל הבלגאן

כלכלת קורונה

הקורונה עם הבידודים והילדים בבית כבר מאחורינו (לתמיד, אני מקווה) והנה סיפור די מטורף ששמעתי מאחי שגר בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

באחת ההתפרצויות של הקורונה שלחו את הילדים הביתה להורים וסגרו את כל בתי הספר. ההורים עדיין היו צריכים לעבוד אז חיפשו כולם מה אפשר לעשות עם הילדים עכשיו כשבתי הספר סגורים. יש בארה"ב הרבה סניפים של ימק"א YMCA, כן האלה מהשיר, ושם אנשים באים לעשות כושר וילדים באים לחוגים.
אז ימק"א שנשארו פתוחים בזמן ההתפרצות, כי זו ארצות הברית, הציעו להורים חוגים לתקופת הקורונה. בלי להתבלבל שלחו כל ההורים את הילדים שלהם לימק"א הקרוב לחוגים למשך כל שעות היום, כדי שהם יוכלו לעבוד. הבעיה שעם הביקוש האדיר, מהר מאוד נגמר המקום בימק"א אז הם חיפשו מישהו שישכיר להם כיתות, והפלא ופלא – בתי הספר שנסגרו, שמחו להשאיל לימק"א את הכיתות שלא היו בשימוש. וככה מצאו התלמידים את עצמם בחזרה באותה הכיתה רק הפעם תחת חסות הימק"א. זה תהליך נהדר של כוחות השוק שמראה שחוקי הסגר על הכיתות היום מיותרים, או שהתנאים שבהם העסקים נשארים פתוחים היו שגויים.
אמריקה.

איטליה

בחופש הגדול קפצנו לאיטליה והתארחנו ביאכטה של עמוס אבא של עדי. היאכטה חונה, כמה נוח, ליד נאפולי בתקופה הזו של השנה

על הדרך פגשנו חברים טובים מאנגליה ישי ומירב וטיילנו ביחד בנאפולי ובפומפיי העיר שנקברה חיים ע"י הר הגעש ווזוב ונחפרה לה מחדש. זה האתר הארכיאולוגי המרשים ביותר שראיתי אי פעם, פשוט עיר עתיקה, עם רחובות, בתים, ציורים על קירות ואפיולו גרפיטי שנשמרה כפי שהייתה לפני 2000 שנה.

עם עמוס שטנו בין האיים ולאורך החוף המהמם של אמאלפי ועד לאי קאפרי התיירותי אבל מקסים

עם כל השייט והרי הגעש ונאפולי אם תשאלו את הילדים מה הם הכי אהבו באיטליה, זה כנראה יהיה המדרגות הנעות של המטרו. זו ממש חגיגה לאוהבי מדרגות נעות, תראו מה זה

מילות סיום

עברנו לבית החדש באפריל ואנחנו כבר די התרגלנו אליו והוא אלינו. הקירות כבר לא כ"כ לבנים, הדשא עדיין ירוק, יש ערוגות ירק ויש קומפוסטר. Great Success!
במשך כל תקופת הבניה אמרו לנו שכנראה לא נסיים את התהליך נשואים, אז החלטנו להנות מהזמן שנשאר לנו ביחד

נשאר לצלוח את תקופת החגים ולחזור קצת לשיגרת עבודה. אם אתם באיזור, תשלחו איזה סימן, לא צריך לקבוע מראש והדלת תמיד פתוחה.