מחבר Oren Ish-Am
If English Were Hebrew
Sam: Hello students!
I’m super excited because today we are going to learn about English gender! Yay! So, as you well know, every noun in English is either masculine or feminine. What’s more, verbs, pronouns and adverbs are also gender oriented – how fun is that, right?!
So, let’s start with the nouns – these are easy… can anyone tell me the gender of “chair”?
Penny: it’s masculine.
Sam: that’s right Penny! And “table”?
Penny: masculine. Piece of cake!
Sam: that’s feminine…
Penny: table?
Sam: no, cake. What about cup?
Penny: we got it Sam, all the kitchen stuff is masculine..
Sam: oh, no – cup is feminine. But maybe you can tell me about “pot”?
Penny: sounds feminine to me…
Sam: errm, no, that one is actually masculine. But so is fork!
Penny: oh, ok, so spoon and teaspoon are also masculine – right?
Sam: wrong. These happen to be feminine.
Penny: I’m confused – so how can I tell?
Sam: it's easy – you can’t.
Penny: excuse me?
Sam: you just need to memorize the gender of each and every object on Earth.
Penny: I don’t think that’s possible…
Sam: of course it is! All English speakers do it, though most of them get it wrong. But that’s just the way it is….[singing]…things will never be the same…
Penny: Sam, please, don’t…
Sam: quite right, so… where were we? Yes, let’s try out some pronouns. These are great because pronouns are conjugated by the gender of the noun – it’s as easy as that. For example, we would say big chair, because chair is masculine but we would say biga cup, because cup is feminine. Who wants to try?
Penny: I’ll give it a go. So, smalla teaspoon and prettya spoon – right?
Sam: that’s excellent Penny! You see – you can do this! Now, you need to remember that the plural form also changes with the gender: we add a –im for masculine plural and –ot for feminine plural. So we would say knife and knifeim, but spoon and spoonot because spoon is feminine.
Penny: that's not too bad…
Sam: yes, and I should mention that pronouns also have a plural gender form:
single short knife and many bigim bucketim.
For feminine it would be singla shorta spoon and manyot bigot spoonot.
Penny: no, I take that back, this is bad…
Sam: right then? Who wants to try these out – it’s easy!
Penny: ok, ok, I think I got this. Let’s see…
Tastya yellowa banana.
Sam: excellent! Another one!
Penny: I totally got this, ok:
Brown chair and many brownim chairim!
Sam: well, actually… that’s many brownim chairot…
Penny: wait, why? Didn’t we just agree that chair is masculine?
Sam: yes, but –
Penny: and we said that the plural form of masculine is –im, correct?
Sam: well, not always, this one is an exception.
Penny: are there many such exceptions??
Sam: quite a few of them.
Penny: mmmm – is there any way to identify these cases, where the singular sounds like masculine but the plural like feminine?
Sam: it's easy! Well, actually no. You kinda need to –
Penny: memorize every known object? I really don’t like this…
Sam: while we’re at it, some objects can be both male and female: the wind blows and the wind blowsa are both ok as are sharp knife and sharpa knife. Just so you know.

Penny: are we done?
Sam: not even close!
Now let me tell you about the best part: gender and counting! You see, the way you count depends on the gender of the object you count. Oh… it’s so romantic. ..
Penny: get to the point Sam..
Sam: well, for feminine objects it would be one, two, three, four…ten. And counting masculine objects would proceed: ona, twoa, threea, foura,…tena.
Penny: wait a minute, wait a minute! You’ve got it backwards Sam, the –a ending is a feminine ending! Right? Right??
Sam: that’s the best part Penny, although the –a ending is a singular feminine ending, in counting it’s reversed! Yes, exactly the opposite of that you would think.
Penny: wait… but why?
Sam: I have no idea.
Penny: you’re kidding me, right?
Sam: no, no, not at all. That’s just the way it is [singing]… things will never be the same…
Penny: Sam – for Heaven’s sake! Stop it!
Sam: sorry. Want to give counting a try?
Penny: no I don’t…
ok, one last time:
Ona big chair
Twoa bigim autoim
Threea prettyim carim
Sam: ah, no, not quite, it should be three prettyot carot because, “car” is feminine.
Penny: but I thought that auto was masculine.
Sam: it is.
Penny: so auto is masculine but car is feminine??? What possible method lies at the heart of this madness?
Sam: none.
Penny: I want to die.
Sam: I wanta to die… because you are a female.
Penny: AHHHHHH!
Sam: Right! Let’s carry on. Adverbs – these are fantastic. Each verb has a gender, for example, a run is feminine whereas a climb is masculine. So you would say fasta run, fastot runot, high climb, highim climbim.
Penny: I dare not ask – is there a-
Sam: nope.
Penny: I will have no part of this. I quit.
Sam: well, the good news is that English is only spoken by about 7 million people world-wide. You can just major in a more popular language like Quechua – an indigenous South American relic of the pre-Inca era.
Penny: which I intend to do promptly, first thing tomorrow!
Sam: oh, my, we’re running out of time. So, to sum this up, I posted here one full passage with the correct gender grammar. I want you all to read it at home and learn it well:
Every day James sat staring out of the window waiting for Sarah to comea over and play, and every day Sarah woulda showa up at 4, happya and cheerfula as always.
James would count the minutesot until it was time for her to goa, savoring every lasta second of the play-date. Sara woulda pusha around the trainsot, three or even four carsot at a time. James would play with the whiteim and yellowim planeim, carrying them through the air whilst making soundsot of engineim and crashesot. James knew and Sara knewa that it was time to part, so they saidu their goodbyes, James cried and Sarah crieda, even though they knewu they wouldu playu again tomorrow.
The end.
Alternative Jewish Wedding Ceremony
Preface
This ceremony was written for my best friend’s wedding. The ceremony is in the spirit of the Orthodox Jewish ceremony, but instead of highlighting God, it places the emphasis on the Bride and Groom, Love, Devotion and Friendship.
This text is not holy writ and you are welcome to change and use it as you please. If you decide to use it, I would appreciate if you added a small comment to the blog. I would also be happy to receive any suggestions or corrections.
Legend
- Master of Ceremony – anyone hosting the wedding
- <Bride>, <Groom>, etc. – fill in with the appropriate names and information.
- Green text – marks the person speaking the passage.
- Pink text – optional jokes; use them if you wish, discard them otherwise.
- Hebrew Text – all Hebrew Text is optional. You may use just the translation or read them both (for a split Hebrew/English speaking audience).
- Blue text – Directions as to what the bride and groom should do are marked in blue. Like anything else – take them or leave them as you wish.
The Ceremony
Master of Ceremony
Dearly beloved: We are gathered here today to unite this man and this woman in marriage. We stand here under the Chuppah – the marriage canopy. The Chuppah symbolizes the couple’s first home together. Let us begin by giving a blessing over the wine:
Wine is not an integral part of Jewish marriage by chance. Wine brings joy and mirth. It symbolizes abundance, the sanguine and the merry. It holds, like marriage, a promise – a promise to become fuller and richer with time. Wine also simply tastes good.
ברוכים המביאים כלה לחתן. ברוכים אבות ואמהות, אחים ואחיות, רעים ופרי הגפן.א
Praised be all who brought together the bride and groom. Blessed be families, friends and the fruit of the vine.
Both drink from the cup of wine.
Master of Ceremony
<Groom> and <Bride> will now read the Ketubah – the marriage contract. The signing of the Ketubah shows that the bride and groom do not see marriage as only a physical and emotional union, but also as a legal and moral commitment.
Groom and Bride
Suggestion: Groom reads up to “to listen, to forgive”, Bride reads the rest
At this time, the <ceremony Hebrew Date>, corresponding to the <ceremony date>, we, <Groom> and <Bride>, publicly celebrate having elected one another as husband and wife. We promise to love, respect and support each other, to be loyal, compassionate and honest. We promise to stand united through hardships and joy, together bear the mundane and celebrate the special moments; To challenge each other, to ask, to listen to forgive;
To entrust one another our weaknesses and fears, our passions and our hopes. To be partners in decisions and both partake in family chores; To be thoughtful and considerate of one another’s feelings; To bridge our differences through attentiveness, respect, dialogue, and compromise.
We thereby hope to become one in body and mind while developing our individual selves. And may our companionship over the years be a blessing to us, as it will be a blessing unto our families, our friends and the people with whom we work and live.
Master of Ceremony
Fine words, indeed.
Marriage in Judaism is not a private affair, if it were, you would not all have been invited. Possibly some of you weren’t, but in any case, you are all here for a reason. The bride and groom have exchanged promises with each other, and now they will consecrate the marriage by announcing their commitment to the public. In Hebrew, Kidushin (consecration) comes from the word Kadosh, which means holy. It is this public pledge that transforms the marriage from a private affair to a sacred bond acknowledged by all.
The ring is a symbol of that holiness, that wholeness, of the circular or rather, singular bond which holds these two together. <Groom> – do you have the ring?
Groom
I do.
Suggestion: If you have your own wedding vows, or something you wish to say to each other, this would be the time. Do it before the consecration.
Master of Ceremony
Put the ring on <Bride’s> finger and repeat after me:
Master of Ceremony and Groom repeating after him
הרי את מקודשת לי בטבעת זו, כדעת אנשי כל ישראל.א
Behold, you are consecrated to me with this ring according to the laws of the people of Israel.
Master of Ceremony
מקודשת, מקודשת, מקודשת.א
Consecrated, consecrated, consecrated.
Master of Ceremony and friends of bride and groom
The Seven Wedding Blessings, blessing the bride and groom are traditionally spoken by friends of the bride and groom. It is customary to ask them beforehand (it is considered an honor) to read these at the ceremony – one blessing per-friend:
ברוכים המביאים כלה לחתן. ברוכים אבות ואמהות, אחים ואחיות, רעים ופרי הגפן.א
Praised be all who brought together the bride and groom. Blessed be families, friends and the fruit of the vine.
ברוכים המביאים שלום לירושלים. תבורך ירושלים בהביאה חתן לכלה בשמחה.א
Praised be all who bring peace in Jerusalem. Blessed be Jerusalem for bringing the Bride and Groom together in joy.
ברוכים אבות היוצרים באהבה בנים בדמותם. אהב נאהב בנינו ובנותינו לאורם.א
Praised be all generations past for creating us with love in their image. May their light guide us to do the same for the generations to come.
ברוך האוהב כל אדם כצלמו, כצלם דמות תבניתו וכעזרו.א
Praised be all who respect all humans as themselves, and love every human as one loves one's spouse.
שוש תשיש ותגל המשפחה בקבלת בנים ובנות לתוכה בשמחה. ברוכים השמחים עם המשפחה בשוב בניה.א
Let the family be joyful and exulted at the receiving of sons and daughters into their midst in gladness. Praised be all who share in the gladness of the family at the return of their children.
שמח תשמח רעים האהובים כשמחת גן עדן מקדם. ברוכים המשמחים חתן וכלה.א
Let us make joyful these loving companions, as the gladness of paradise. Praised be all who gladden the bridegroom and the bride.
ברוכים המרבים ששון ושמחה, חתן וכלה, גילה, רינה, דיצה וחדווה, אהבה ואחווה ושלום ורעות. מהרה בכל העולם ובחוצות ירושלים, קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, קול מצהלות חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם. ברוכים המשמחים חתן וכלה.א
Praised be those who increase joy and gladness, bridegroom and bride, exultation, song, pleasure and delight, love and brotherhood, peace and friendship. May there soon be heard, all over the world, as in the streets of Jerusalem, the sound of joy and the sound of gladness, the voice of the bridegroom and the voice of the bride, the happy shouting of brides and grooms from their weddings and the music and their friends and guests surrounding them. Praised be all who cause the bridegroom and bride to be glad together.
Master of Ceremony
Before we continue, I would like to say something about two important aspects of marriage – Choice and Sharing.
Choice is making a gamble, placing a bet. You choose a person to spend your life with, although you do not know all there is to know about them, nor do you know what the future holds. Yet, you place your bet, you choose this person, and the choice is not random or arbitrary.
<Groom> chooses <Bride>, for her <positive energies, for her strong character, for her unfailing spirit… fill in what fits>.
<Bride> chooses <Groom> for his <calm, for his charm and humble intelligence… fill in what fits>.
The one you choose is your choice person, your select, your elected other. The word also implies a choice, an opportunity and potential to take this or that, to ride one way or the other… It implies freedom.
Making the choice does not bind you in shackles, nor does it restrain you in fetters, on the contrary, it shows you are free to choose and do so wholeheartedly.
To Share:
A share is a proper portion, a fraction or part. To share life with a companion means splitting both hardships and highlights, each partner taking upon himself an equal share. A share is a division, but to share is to unite! Uniting the time, uniting the needs and even uniting the bank accounts.
Share also surfaces the tension between two and one – To share your feelings but sometimes keep your share of thoughts. To share the same space yet have some space to call your own, to be together and still leave a place for each alone. That is the meaning of “share”.
Master of Ceremony
Originally, the breaking of the glass served as a reminder to the destruction of the temple, it served as a symbol for the age old longing to Jerusalem.
Now that the state of Israel lives with Jerusalem as its capital, let the breaking of the glass serve as a reminder, that needless strife and belligerence can bring our house down again. It calls for peace and reason; it calls for understanding and acceptance.
The cup also reminds us, even in the height of our happiness, that we must not neglect our friends, especially those still single. It symbolizes the breaking of the heart as ours was once broken. It stands as a promise that our home will always be open, and that our hearts still understand the wants and needs of our friends.
Master of Ceremony
Places the glass in front of the Groom
<Groom>, repeat after me:
אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני. תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי
If I forget thee, O Jerusalem, let my right hand forget her cunning. Let my tongue cleave to the roof of my mouth, if I remember thee not; if I set not Jerusalem above my chiefest joy.
Groom repeats and then breaks the glass
Mazal Tov!!!
End of ceremony. Kiss, hug, drink and be merry (and married).
Forbidden Fruit
הנה שוב אני מעדכן מהמקום שבו התחממות גלובאלית היא לא מילה גסה ואפילו יש שמשאירים את האוטו דולק שעות נוספות – אולי זה יקדם משהו. שוב הגיע האביב, הדשא כ"כ ירוק וטרי שבא לי לצאת ולהתנפל עליו עם מזלג ורוטב אלף האיים. בחוץ סנאים רודפים אחד אחרי השני במחולות חיזור ואקא וחבורת האווזים שלה עושים לדשא מניקור.א
בפוסט הזה אני אסביר למה עודף כבאים זה לאו דווקא טוב, נגלה יחד מה האמריקאים מסוגלים לטגן (ואפילו לאכול), למה גן הילדים הכי מרשים בעולם הוא הגן של אילון ועוד קצת על הפנטזיות של האמריקאים. א
Minnesota State Fair
פעם בשנה, בסוף הקיץ מתקבצים כל האמריקאים בסביבה לחגיגות הסטייט פייר – מין קרנבל ענקי שנמשך עשרה ימים ומקבץ בתוכו את כל תמצית האמריקאיות של המיד-ווסט, כלומר מדינות מרכז ארה"ב. במתחם שעומד ריק כמעט כל השנה ומחכה לאירוע הזה, מתקבצים מגדלי – בקר, סוסים, חזירים וכבשים מהאיזור, ומשוויצים בפרי חוותיהם. יש ביתן שבו כל יום פרות ממליטות מול עיניהם של המבקרים (מכניסים אותן להריון בתזמון כך שתהיינה המלטות לכל אורך האירוע). מגיעים גם החקלאים – מגדלי הדלועים הענקיים ומלפפונים נפילים, עגבניות בגודל של סיר פלא ועוד מיני מוטציות שמתחרות ביניהן על תארים יוקרתיים. מגיעים כוורנים עם מיטב נופת דבשיהם ויש גם תחרות פיסול בדונג.א

המתחם הומה אדם ובהמה, יש לונה פארק עם קרוסלה ורכבת עילית שמנסיקה מבקרים אל מעל להמון המתהולל. יש ליצנים ואנשים על קביים, אבל הסטייט פייר ידוע בעיקר בשל האוכל המוגש בו: המתחם גדוש דוכני אוכל עם מכנה משותף אחד – טיגון עמוק! כאן הביאו לידי שלמות את אומנות הטיגון ואין מאכל שנמלט מן השמן המבעבע. מטגנים שם תפוחי אדמה ותפוחי עץ, עופות נקניקיות ובשר, עוגות שלמות, גלידה, מלפפונים חמוצים ואפילו חטיפי שוקולד. את כולם טובלים קודם בעיסת בצק דביקה ואז מטגנים עמוק עמוק. בהתחלה זה נשמע לי דווקא די טעים, אבל אחרי שניים-שלושה דוכנים הרגשתי אני כמו עוף מטוגן, ולו הייתי יוצא לשחייה בים הצפוני, אני בטוח שהיו צדים אותי ומאירים בעזרתי את רחובות אירופה.א

אם אתם רוצים עוד דוגמאות לתרבות הבישול האמריקאית, הנה שני ספרים שמצאתי בחנות:א
הפירות על העצים
בקיבוץ, פעם, היית הולך ואוכל פירות מהעצים. כמעט תמיד רק מהעצים שמותר, אבל, לפעמים, אני מודה, גם מאלו שלא מותר היה. בייחוד הייתי עורג לעצי השסק העמוסים – אשכולות של שסקים כתומים היו פיתוי גדול מדי עבורי. וכך גם עצי הגויאבה, הרימון, הקלמנטינה, אגוזי המלך, אגוזי הפקאן וכו.. מנהג אכילת הפירות מהעצים לא עזב אותי מעולם, ומי שבא בעונה הנכונה ימצא אותי קוטף שיקמים מפוייחות מהעצים בהרצליה או גויאבה מעושנת מהעץ ליד השופרסל ברמת אביב (יש כזה, נשבע). לכן, עכשיו שאני כאן, היה לי טבעי לנסות גם את הפירות מהעצים המקומיים. בגדול יש כאן שלושה: עוזררים, תפוחים וערמונים.א


מראש אני מגלה לכם שכל נסיונותי לאכול פירות מהעצים כשלו כשלון חרוץ. העוזררים נראים נהדרים – גדולים, עסיסיים וצבעוניים אבל הם לא באמת מבשילים (לפחות לא לטעם אדם, לא שמעתי את הסנאים מתלוננים). ניסיתי, באמת, ניסיתי, לפחות דגימה מכל אחד מהעצים אבל כולם כווצו לי את הפה והשאירו שם טעם מר איום ונורא. התפוחים כנ"ל – לא אכילים והערמונים, נו טוב, קטפתי, ייבשתי וקליתי בתנור כמו שצריך, והם קיבלו את פני עם טעם של עיסת קמח רטובה. באסה.א

שתדעו, פעם היו בארה"ב יערות גדולים של ערמונים. לפי הערכה אחת, עד שנות הארבעים, אחד מכל ארבעה עצים ביערות האפלאשים, המשתרעים מג'ורגיה שבדרום ועד לקנדה שבצפון, היה עץ ערמונים. ואז, בשנות הארבעים הובאה לכאן בטעות מין פטריה שחיסלה את כולם! ממש, עד האחרון… ככה הם נראו אז: א
מכבי האש והשרפות
לאמריקאים יש פֶטִיש עם כבאות והצלה. הכבאים כאן הם גיבורי על, בטח מאז אירועי 11 בספטמבר, אבל גם לפני כן – האמריקאים מתים על הכבאים שלהם ובטוחים שהם כל-יכולים. בהתאמה, גם הכבאים כאן בטוחים שהם יכולים הכל, מה שמוביל לאחוזי תמותה גבוהים של כבאים אמריקאים ביחס לחבריהם האירופאים והאוסטראלים. יש לנו זוג חברים כאן, כבאי וכבאית. הבחור הוא כבאי מוצנח, כזה שזורקים אותו באמצע השרפה ביער ומקווים שימצא דרך לכבות אותה (טיפוס טיפוס הבחור), ושניהם טוענים שהכבאים בארה"ב מצפצפים על הוראות הבטיחות. לא פעם תמצאו כבאי מסתער לתוך בית בוער, גם אם אין בו נפש חיה, ע"מ להציל את תכולת הבית ולצאת גיבור. תמות נפשי עם פריטים.א
עוד דבר שלמדתי הוא שמעל צפיפות כבאים מסויימת ליחידת שטח, כמות השריפות גדלה ולא קטנה. יש לכך שתי סיבות: האחת היא כבאים שיכורים שרוצים להיות גיבורים, אבל השרפה המתאימה לא מזדמנת לה. צ'יק צ'ק הם מציתים חלקת עשבים והפלא ופלא! – מגיעים לפני כולם לכבות אותה. חברתנו הכבאית הייתה בזמנו אחראית לחקירת המקרים הללו. היא אמרה שרוב הפעמים תופסים אותם (על חם), כי הם מגיעים לשריפה מהר בצורה מחשידה, לעיתים, עוד לפני שמישהו הספיק להתקשר למכבי האש. הסיבה השנייה פחות מצחיקה וקשורה גם כן לכבאים שיכורים – אלו שחוזרים מתוסכלים הביתה להכות את ילדיהם, והילדים גילו, שכשיש בחוץ שריפה אז אבא לא בבית…א
הגן של אילון
עכשיו שגם דקל נמצא בגן, אני רוצה להגיד כמה מילים על הגן המופלא הזה. לכל מי ששולח את הילדים שלו לגן בארץ – זה יבאס לכם את הצורה. טוב, אז איפה להתחיל?א
הכי חשוב – הגן תמיד פתוח. כלומר הוא עובד שני-חמישי מ 06:00-18:00 והוא סגור 12 ימים בשנה בלבד! מתוך אותם 12 ימים, שלושה הם ימי השתלמות של המורות. זה די מדהים, ביחס לגנים בארץ שסגורים שבועות על גבי שבועות בחגים ופתוחים 07:30-16:00 במקרה הטוב. כאן זה גם בוקר מוקדם וגם צהרון והכל עולה לנו 1000 דולר לחודש לילד. המחיר כולל ארוחת בוקר/צהריים/ארבע, מגבונים, חיתולים ומטרנה (לתינוקות).א
בגן מאמינים שמשחק בחוץ הוא חשוב, ואת הילדים לוקחים החוצה כמעט בכל מצב
במבט ראשון זה נראה באמת מרשים – וואו, לוקחים אותם החוצה באפס מעלות… פששש! אבל אז נזכרים שבארה"ב מודדים במעלות פרנהייט, ואפס פרנהייט זה 17- מעלות צלסיוס. כן, כן, בטמפרטורה שבה מים הופכים לאבן, שבה כל הברזילאים מתים ומכוניות צרפתיות לא מתניעות, יותר קר משהגיע אי פעם על פסגת החרמון הזוהרת – ילדים מגילאי שנה עד חמש יוצאים כאן לשחק בחוץ. ואני ראיתי את זה קורה. מה זה אומר על הסטנדרטים שלנו – על מה שאנחנו מחשיבים כסביר או לא סביר? הכל יחסי.א
אם אתם חושבים שזה מרשים, אז תדעו שיש גם הוראות מחמירות מתי יש לסגור את הגן כי קר מדי. המגבלה היא 35- צלסיוס. אם הטמפרטורה יורדת מתחת ל35- אז סוגרים את הגן וזה כבר קרה פעמיים מאז שהגענו. אני מניח שהבעייה העיקרית בטמפ' כזו היא להורים שדוחפים את הילדים בעגלות לגן (יש לא מעט כאלו שגרים בסביבה) ובקור כזה, העגלות, שלא נאמר הילדות שבפנים, מאבדות מהאלסטיות שלהן.א
על האש עם השכנים
בסוף הקיץ הקודם עשינו על-האש אחרון עם השכנים בחוץ. המגורים שלנו הם קצת כמו קיבוץ, ומקובל בספונטניות להזמין את השכנים להצטרף לארוחה על הדשא. השכנים הגרמנים שלנו הניחו ערימה של נקניקיות חזיר על האש ובדיוק אז הצטרפו לארוחה השכנים ההודים. הגרמנים מיד קפצו והבטיחו להודים שאין מה לחשוש – הכל בשר חזיר ואין אף פרה שנצלית שם בטעות. זה כמובן הצחיק אותי מסיבות ברורות. אם חושבים על זה, הרי יהודים לא אוכלים חזיר כי הוא טמא וההודים לא אוכלים פרה כי היא קדושה. כלומר, אם חיה טהורה מדי אסור לאכול אותה, ואם היא מלוכלכת מדי אסור גם כן, ורק חיות עם רמת הגיינה בינונית, נאמר – כאלו שמתקלחות פעם בשבוע ומקנחות את האף עם ממחטה – אותן מותר. בעוד החזיר כבר מזמן לא חיה מלוכלכת ומסוכנת לאכילה, הפרה תהיה קדושה לעד. ואני אומר – אם כבר אדם מחליט לשמור על אמונה שאין בה הגיון, לפחות כדאי שאי-ההגיון יהיה אינווריאנטי לזמן.א
השלכת
לאוסף החוויות שאני חווה כאן לראשונה, הכי מרשימה ויפה הייתה השלכת
התמזל מזלנו וזכינו לשנה עם שלכת מרהיבה ממש. כמעט כל העצים מרשימים בגוונים של מבצעי סוף העונה: הגינקו בצהוב זוהר, האלונים בצבעי ברונזה ואדום מטאלי, אבל הכי יפים, הכי הכי יפים באמת הם עצי המייפל:א
האמריקאים מטפחים קולטיווארים (תתי-זנים) של מייפל שמתאפיינים בעלי שלכת מרשימים. לא פחות מרשימים הם השמות שלהם כמו
.Autumn Blaze או Red Sunset
באלו לוהבים העלים ומאדימים כל כך, עד שנראה שהעץ עולה בלהבות. בחיי. את הזנים הטובים ביותר הם שותלים ברחבי הערים וזה תענוג אמיתי. ככה העלים מתחלפים מירוק לצהוב ולאדום ("כמו רמזור" אילון אמר כשהסברתי לו על התהליך) בסוף הסתיו ונותנים לך תחושה שאתה צולל בתוך ציור של מונה.א
הפנטזיה של האמריקאים על יחסים בין אישיים
יחסי החברות בחברה האמריקאית סובלים מדו-משמעות – מין מתח תמידי קיים בין המצוי לרצוי. ככלל, אני חושב שאם רוצים לדעת על מה אנשים בחברה מסויימת חולמים, די להסתכל על הסרטים והסדרות שהם יוצרים, והאמריקאים לדעתי פשוט רוצים להיות מעושרים בחלקם. בסדרות ובסרטים, לטובים יש בתים יפים עם גינה והמון דשא, אישה רזה ותמירה וילדים בלונדיניים. מנסיוני ככה פחות או יותר באמת נראים האמריקאים שהצליחו בחיים. יש גם המון סרטי גבורה ומלחמה – גיבורי על שולטים במסך הגדול וציידי ערפדים במסך הקטן. לאמריקאי הממוצע משעמם נורא והוא חולם וממלל גבורות ישראל בין בייגל לדונאט. ומה אפשר לומר לגבי קשרי חברות? מצד אחד האמריקאים מבודדים. בתיהם מסוגרים בפני זרים וחברים – הזמנה הביתה, לתוך מבצר הפרטיות היא אירוע רשמי וחשוב. מצד שני הפנטזיה של חברות אמריקאית היא ההפך הגמור – ויעידו פריינדס וסיינפלד: חברים שהדירות שלהם צמודות והם נכנסים ויוצאים זה מביתו של זה באין מפרע, כמו בקולג'. חברים שמתחבקים ובוכים יחדיו, שמדברים על הכל ואין ביניהם סודות. וכמה שהמציאות האמריקאים מסוגרת, ככה הם מרהיבים עוז לחלום על חברות אמת, כזו של חברים לנשק – חברות דם. דיסוננס קוגנטיבי, או, זה המונח שחיפשתי. אני חושב שכשישראלים רואים סדרות על חברות ישראלית, החברות עצמה לא משמשת מושא הערצה. השלישיה ב"רמזור" הם חמודים, אבל אני מאמין שלרובנו יש חבר כזה או אחר שרמת הקרבה אליו דומה לזו שבסדרה. אבל לא כך כאן, חברות כמו של ג'ורג' וסיינפלד יש רק בסרטים ואני חושב שהאמריקאים מפיקים הנאה נוספת מצפיה בסדרות האלו שאנחנו לא – מין חמוץ מתוק כואב כזה בבטן, כמו אדם נכה הצופה בסרט על ריצה.א
pardon my reach אפרופו פרטיות – כאשר המלצרית מפנה את השולחן היא בד"כ תגיד משהו כמו
כלומר, סליחה שעקב העבודה שלי אני חודרת למרחב הפרטי שלך. איך עם התנהגות כזו הם מצפים ליצור חברים?א


דקל
אז מעשה שהיה כך היה: שתיים לפנות בוקר, קפוא בחוץ (15 מתחת לאפס) ועדי מקפיצה אותי במילים האלו: "אורן קפוץ!". טוב, אני מגזים אבל לא בהרבה. ירדו לה המים ואנחנו ישר על זמן פציעות. מראש הכנתי רשימה של שישה שכנים שהתנדבו לבוא, אפילו באמצע הלילה, לשמור על אילון. כשאני אומר "התנדבו" צריך להבין את זה בקונטקסט החברתי שמתאים לאמריקאים, כלומר, אמרנו תוך כדי שיחה שאולי נצטרך שמישהו יבוא בהתראה קצרה לשמור על אילון והם אמרו "בטח, תתקשרו אלנו ונבוא בכל שעה! (סימן הקריאה במקור)". שישה שכנים היו ברשימה ואפילו אחד לא ענה לטלפון. גם כן מעצמת על(ק)…א
בקיצור – בסוף אחד ענה לטלפון, אמר שהוא היה רוצה לבוא אבל יש לו עבודה בשש בבוקר. בשלב הזה עדי כבר היתה על הרצפה עסוקה בלדחוף את הילד החוצה, אז אמרתי לו "שמע, לא, תגיע". אז הוא הגיע. נסענו לבית החולים, בדרך משטרה חוסמת את הירידה לכביש המהיר – הייתה תאונה. בד"כ מי שעוצר ליד ניידת בלילה ופותח את החלון יורים בו. עצרתי ליד הניידת ופתחתי את החלון. השוטר הציץ פנימה ומייד הבין שאו שהוא נותן לנו לעבור, או שהוא מפשיל שרוולים ועוזר לי ליילד. נתן לנו לעבור במחסום. החנתי את האוטו בקדמת בית החולים, סחבתי את האמא פנימה ותוך שעה דקל היה בחוץ.א



כשיצאנו מבית החולים, יש נוהל שבו מפקחים על ההורים שמוציאים את הגור-אדם החוצה בקור-כלבים. יש דלת מיוחדת בחנייה שאליה אפשר להגיע ממש עם האוטו. את הבעל שולחים חצי שעה מראש לחמם את האוטו ואז אחות מלווה את האם והילד עד לאוטו.א

Donna Randal בביקור הראשון במהלך ההריון עדי טופלה ע"י אחת הרופאות המילדות בקליניקה שלנו ששמה
מיד התרשמתי שזו בחורה רצינית: שחורה, עם רסטות וידיים משורגות שרירים, רגועה ואינטלגנטית. היא בדקה את עדי, מתנוענעת בקצב רגאי פנימי, מדברת עם עיניים חצי עצומות כמו נהנת מחומה של שמש טרופית דמיונית. במהלך ההריון היא הייתה היחידה שהתעניינה בנעשה בבית במהלך "צוק איתן" ובכלל, הראתה בקיאות בנעשה בארץ.א
WTF? ואז באחד הביקורים היא שלפה הזמנה ונתנה לעדי – "את מוזמנת לבוא לחגוג איתנו את בר המצווה של בני יעקב אהרון"א
זה מפתיע מהמון בחינות. קודם כל – היא יהודייה? לא הייתי מאמין, וחוץ מזה, ממתי רופא מזמין את המטופל שלו לבר מצווה של הבן? מאוד לא אמריקאי. בסוף לא יכולנו לבוא למסיבה אבל שלחנו מתנה, ועד היום אנחנו לא יודעים למה ואיך בדיוק היא יהודיה. עדי התביישה לשאול.א
חכו – זה לא הכל. באחד הימים סיפרנו לאבא של עדי את הסיפור על הרופאה המוזרה וניסינו לחפש אותה בגוגל ע"מ להראות לו תמונה. הנה מה שעלה:א
מסתבר שהיא אלופת מינסוטה בבניית גוף בשמונה השנים האחרונות! וזה בנוסף לזה שהיא הגניקולוגית המבוקשת ביותר ב"קופת החולים" שלנו. מה שאפילו יותר מדהים הוא שהיא בת שישים! כן כן, זו היא בת שישים שם בתחרות. היא התחילה להתאמן רק בגיל חמישים כשהיא הרגישה ש"צריך לעשות משהו" והלכה לחדר כושר. התחילה להתאמן, כנראה עשתה שם רושם על אנשים אז שאלו אותה "לקראת מה את מתאמנת?". ואז היא אמרה לעצמה – וואו, אני צריכה איזו מטרה, והתחילה להתאמן ממש ברצינות. בחורה בלתי רגילה.א

אילון
אילון ילד מקסים וחמוד, מין איטריה דקה ומחייכת – שָחוּם מִשְחוּם בקיץ ועמיד בקור בחורף. בקיץ הוא גולש על אופני הבאלאנס עם ילדי השכנים ובחורף גורר אותי לתחנת הכיבוי הקרובה לקפוא מחוץ לחלון בזמן שהוא מסתכל על הכבאיות שבפנים. אפילו חיברתי על זה שיר. אילון אוהב לחדש את השפה העברית והנה כמה פנינים:א
אבא: אילון, יש לך פריחה סביב הבולבול… אילון: יש לי כדור פורח על הבולבול!א
מפטפט שלג בלי הפסקה (על משקל מטפטף גשם)א
בבוקר אוכלים גרמולה, בקיר זורם שחמל ולאבא על הלחי יש שזיפים
במסעדה של הפיצה יש פיצרית שמביאה את האוכל



בין הדברים שהוא מצטיין בהם הוא פירוק בייגל מכל צימוקיו ואכילתם בנפרד. אילון מסוגל לעשות דה-צימוקיזציה לבייגל תוך דקה וחצי ולהשאיר את הבייגל כמעט שלם. בנוסף, אילון גם אח גדול מקסים וחמוד!אבובבנוסף
עדי
עדי עובדת קשה, מנסה לפרסם ולפרסם ולפרסם וגם לעשות מחקר מדעי אם אפשר בין לבין. ההריון היה ארוך ולא נוח במיוחד, ועדי הסתובבה עם פתיחה בשלושת החודשים האחרונים. בכל יום חשבנו שזהו זה – היום היא יולדת! אבל לא. זה היה די מתיש ואיכשהו, בשילוב של נחישות והתעלמות מוחלטת מהצעות הרופאים – עדי הצליחה להחזיק אותו בפנים עד שבוע 39. הלידה היתה קצרה ואינטנסיבית ועדי היתה גיבורה אמיתית!א
כעבור חודש וחצי נסענו לארץ לשלושה שבועות ע"מ שתוכל להתראיין למשרות באקדמיה. הפוסט-דוק בחו"ל אינו מטרה בפני עצמה, הוא רק קרש קפיצה למשרה אקדמאית בארץ ולכן, אם יש כבר משרה אז אפשר לחזור לארץ, ויפה שעה אחת קודם. עדי עבדה עד לרגע הלידה וגם "חופשת הלידה" (באמת צריך למצוא לזה שם אחר..) עברה בעבודה רצופה בכל רגע פנוי ע"מ להתכונן לנסיעה לארץ. בארץ בסה"כ הלך טוב ואנחנו מקווים שנוכל לחזור בשנה הקרובה אם הכל ילך חלק.א

בנתיים עדי חזרה לעבוד ואת דקל שמנו בתינוקיה בגן של אילון. את התינוקות אסור להם להוציא החוצה כשמתחת לאפס למרות שאני בטוח שהם רוצים. עדי בזמן האחרון גם מאוד השתפרה בבניה עם קוביות

א
אורן
לצערי נפצעתי בכתף ומאז אני לא יכול לטפס. החיים בלי טיפוס הם קצת פחות טובים, כלומר, הרבה פחות טובים, למעשה, ממש על הפנים, ואם לדייק – באסה טוטאלית. ע"מ לשמור על כושר ושפיות, בתקווה שבאחד הימים אחזור לטפס, אני נאלץ ללכת למקום נאלח ומונוטוני, סינטטי ומשעמם – הלא הוא חדר הכושר. הפעם האחרונה שביקרתי בחדר הכושר, לקח לי זמן להזכר, היתה בשנת 1998. לזכותו, חדר הכושר התקדם מאוד מאז ימי הקיבוץ והוא היום מלא במכשירים שמעולם לא ראיתי שכמותם. אחד התמוהים ביותר הוא ה"אליפטיקל". כשעליתי עליו בפעם הראשונה זה הרגיש כ"כ מוזר ותהיתי לעצמי – למה זה טוב? כלומר, לאיזו פעילות שאדם עושה במהלך חייו יכול המכשיר הזה להכין אותך? שחייה אומנותית? טביעה איטית בבור זפת? הדבר היחיד שאולי קצת דומה היא ההליכה של ארמסטרונג על הירח, וזה, תסכימו איתי, לא קורה לעיתים קרובות.א
כזו חבורה של פיסחים, גידמים חיגרים וצולעים לא ראיתם מימיכם. מי שמתאמן שם הוא או אדם ששוקל יותר ממאתיים קילו, או עקום, מקופל ומעוקל בצורה כל שהיא. או פצוע כמוני. להגנתי יאמר שעם הכתף הפגועה, אני מסתדר שם מצויין – ראש לשועלים, ולא מרגיש יוצא דופן עם התרגילים המוזרים שאני מבצע – להיפך, אני חלק מחבורת נכים גאה!א


את הזמן שהתפנה לי מהטיפוס והאנרגיות העודפות אני משקיע בדברים אחרים, בין השאר בלימוד פסנתר. לכבוד הפציעה קנינו פסנתר נהדר וזה ממש תענוג שיש שוב פסנתר בבית.א

משפחה
למרות שאנחנו רחוקים, וגם לא גרים במקום מאוד אטרקטיבי (נניח גם טוקיו היא רחוקה אבל יש סיבות טובות להגיע לשם), למרות כל זאת זכינו להמון ביקורי משפחה: בחורף הגיע אחותי אביבית לבלות איתנו כמה ימים וציפי אמא של עדי מגיעה לכאן תדירות, ממש כאילו היא בירושלים ואנחנו בתל-אביב
אבא של עדי קופץ לביקור, כל פעם שהטיסה שלו ממיאמי ללאס-ווגאס במקרה עוברת דרך מיניאפוליס (אחרי שהוא עבר בדרך בדנוור, דאלאס ווונקווור ע"מ לצבור מיילים)א

בסוף החורף נסענו לארץ לענייני עבודה וכמובן גם משפחה. קיבלנו מנה גדושה וברוכה של הורים, אחים והמון המון בני דודים מקסימים, שאימצו את אילון ודקל כאילו הכירו אותם כל חייהם

דורית
באמצע ינואר נפטרה דודתי דורית. לא הייתי שם לראות איך נלחמה בגבורה ולא ישבתי כשאר בני המשפחה ליד מיטתה לילות כימים. דורית עברה טיפולים קשים וכמה שבועות לאחר שנראה שמצבה משתפר ולאחר שחזרה הביתה, התמוטטה, אושפזה ונפטרה. דורית היתה בשבילי גיטרה ושירים, חום, אהבה ומשפחה.א
יהי זכרה ברוך.א
סיום
הנה החורף עבר, השלג חלף הלך לו. העצים שוב ירוקים, הילדים שוב משחקים. אנשים שוב מברכים זה את זה לשלום כאילו אין ולא היה חורף מעולם. שוב אנחנו אוכלים ארוחות בחוץ בערב ומטיילים בפארקים:א
זה כנראה הקיץ האחרון במינסוטה, אנחנו מתכננים לחזור עד האביב הקרוב לארץ. לפני כן עוד צריך להספיק לפרסם כמה מאמרים, לגדל כמה ילדים ולטייל כמה טיולים לפני שמגיע החורף, אבל בגדול זמננו כאן קצוב.א

מקווים להפגש בקרוב בירושלים הבנוייה,א
אורן, עדי, אילון ודקל.א
כבאיות
כבאיות (ע"פ כלניות של אלתרמן)א
הערב בא, שקיעה קפואה חוזרת
אני אוסף את צ'וּפי ורואות עיני:א
אל תחנת כיבוי ילדון כָּמֵהַּ
כי אל כבאיות נישאו פניו.א
על כביש מוקרח, חַרְפּוּש דוהר ואץ לו
ובשבילים המכוסים כנ"ל
אל אבא הוא נחפז וקורא לו:א
"עזרה, עזרה, אילון נפל"
כבאיות, כבאיות,א
כבאיות אדמדמות אדמוניות
כבאיות, כבאיות,א
כבאיות מסורנות מהבהבות.א
שדות ובית תבערנה ותדעכנה
ואז כבאיות התחנה תשלחנה
הכבאים קופצים הדלת תפתחנה
אבא תראה! – עיני ילדון תזרחנה….א
כבאיות, כבאיות,א
כבאיות אדמדמות אדמוניות
כבאיות, כבאיות,א
כבאיות מסורנות מהבהבות.א
כן, הדורות באים חולפים בלי גֶמֶר
אך לכל דור יש כבאיות וָזֶמֶר. א
אשרי האיש אם בין סופות ורעם
צפרה הכבאית לו, לו רק פעם. א
What's In Our Minds?
If all data stored outside our minds were to vanish suddenly. What would become of us?
As fictional as this may seem, this event is not wholly impossible and the consequences are harsher then you may imagine – but this is the subject of the next article. In this one I want to explore the relationship between all the information* stored in our minds and all the information stored outside of them. To do so, I will look at several types of data and consider means of comparing the two.
*In computer science, knowledge and information are quite different entities, but since their exact definition is not important in the context of this article, I will use them interchangeably.
In this article I will make an effort to define certain questions in a way that the discussion about their answers becomes scientific and not a matter of opinion. However, I will do little in the way of providing the answers. I would be more than happy to receive comments and guesses, whether educated or not, as to what the answers may be.
Main question:
So – here’s an interesting question: how much knowledge is stored in the minds of all humans at a given point it time? What can be done with it? How does it compare to all the information outside our heads?
Literature – what percent of current literature is contained in the minds of man? If all records, digital and analog were to miraculously disappear, given pen and paper – how much can we salvage? To seriously consider this, we need to define literature first. Giving a satisfactory definition is hard – what we consider ‘literature’ changes with time and place and is notoriously elusive. However, to be able to discuss the issue of lost information I will give a definition befitting the aims of this article.
I will define literature as all written imaginary works: fiction and non-fiction – prose and poetry. We do not count newspapers, magazines, blogs or articles of any kind nor do we consider dictionaries, encyclopedias, specification document, guides and school books (unless you happen to study literature of course).
So, how much does the collective memory hold?
Well, the bible can surely be re-written since at least in some languages there are people who know it verbatim – as I’m sure is the case with other religious texts. This is also true for many poems, sonnets and ballads.
But for example – what about the collective works of Shakespeare? Can we assume that there exists an actor currently acting out each part in each play, so that all of them can be rewritten? What about Shakespeare’s sonnets? Are there people who collectively remember all 154 of them? And what about the works of Tolkien? Are there ardent fans who remember whole books by heart?
What is certain, is that whatever the percentage is, it is in rapid decline. If we take the United States as a yard-stick, we find that the number of books published there has more than tripled from 2000 to 2010, whereas the population has grown less than 10%. Assuming human capacity for remembering books is similar to what it was a decade ago, a far smaller percentage of books are memorized today than were before.
Except maybe for children’s books. Oh – there are many more children’s books published today than in previous years, but they are relatively short and tend to be repeated many times on account of toddlers’ demands. This assures that at least the parents know them by heart, but to be fair, probably the best collective memory of children’s books are simply in the minds of children.
Music – what percent of all recordings available can be reproduced, tone by tone, note by note? Let’s only talk about what is referred to as ‘classical’ music. What percentage of classical music could we reproduce if all the notes were gone? Can we find today musicians to play each part for each instrument in all of Mozart’s symphonies? What about all of Mozart’s piano concertos? What about the complete works of Bach – more than 1000 pieces? Can I assume that at least some of Bach’s works will be lost forever is all the notes disappear?
Science: how much of current scientific knowledge is embedded in the minds of men (and women) at present? Some experiments produce huge quantities of data, which are invariably lost when all data goes away, but what about the underlying theorems and rules? How much of modern math will be lost? Which parts will be hurt the most? Are there areas of research which were once explored, the knowledge written down somewhere and have been abandoned since? Are there basic proofs of mathematical theorems that no one knows how to repeat? Are there basic concepts in physics which no one alive truly understands – the last person to understand them and write them down – now dead?
So, though I can’t say exactly how much, but left on our own without all available data stored either on paper or digital (I suppose almost all information found on paper is digitalized these days), it’s clear that a major part of known literature and music will not be recoverable. That would be a shame so let’s hope that does not happen, and not only for the sake of art; In the next article, I will dwell a little more on what may happen if all digital data were to disappear – not as unlikely an occurrence as one might think at first and truly catastophic.
But back to our current discussion: all data stored outside our heads is lost – what can be retrieved?
Technology: Here we need to be a bit more careful in our assessment of the situation. First we need to define technology, which akin to defining literature, is a futile attempt. However, to give an index of how much technology was lost, some definition must be made. Let us define technology, just for the sake of this article as all objects which:
Technological element definition:
- Are man-made
- A Wikipedia page exists for the archetype (like ‘toaster’ for the Black and Decker T2569B or ‘jet fighter’ for the F-15)
- Have a specifications sheet that allows someone (even theoretically) to reproduce it
- Can be (even theoretically) mass produced.
The international space station for example, can be mass produced (though no one in their right mind would suggest this), is man-made and has a (quite lengthy I would assume) specifications document and so qualifies as a technological object. A painting by Monet is man-made and may be reproduced, but does not (as far as I know) have a specifications document allowing anyone out there to make a copy and so does not count. A can of tomato soup can be mass produced and has a specification sheet (the recipe) and so counts as a technological object. Technological items will therefore include all hammers (http://en.wikipedia.org/wiki/Hammer) as well as all toasters, jet fighters, wine glasses and paper clips of all kinds. Note that though there is a Wikipedia page for toaster – http://en.wikipedia.org/wiki/Toaster, there are possibly many thousands of different toasters out there. We count each one as a different kind for the sake of our index and we will ask how many of them can be brought back to life – conjured from memory alone. If you look closely you will notice that all books, music recordings, mass produced foods and scientific articles are also types of technological objects according to the above definition. Can you say why? Can you find objects that comply with the above definition but are not even remotely related to technology (checking the robustness of my definition)?
To be able to treat the original question rigorously, some problems need to be addressed – for example, we can restore part of the information, even if it is not stored in our heads. Even if all documentation, digital or otherwise were to evaporate, we could still figure out how a machine works and how to build it by reverse engineering – tearing it apart and connecting it back together. Even microchips, tiny logical circuits etched in silicone can be reverse engineered with the proper tools.
So let’s consider the following thought experiment:
- Everything man-made has evaporated.
- We are left naked as the day we were born and Earth has been restored to its state around 10M years ago before humans even started tool-making.
- We do not need to worry about warming ourselves or feeding; this is miraculously taken care of. We do not need to worry about safety; everyone is exceedingly calm and amicable.
- We have at our disposal a magic fabrication machine called Ernie. Ernie is willing to fabricate an object X we ask for, on two terms:
- We can specify exactly how to make it (I’ll explain what “exactly” means)
- All the parts from which X is made were already made before or are available on Earth without any processing.
- We are granted instant collaboration, that is, all humans are gathered around the same fire (assuming we were able to light one) and can interact in perfect harmony in order to provide the missing information to Ernie.
Given this starting position – can humanity fabricate a metal hammer using Ernie? The intuitive answer would be – but of course! So let’s take a look at the fabrication process – it should look something like this:
Ernie, please fabricate iron – we would need to tell where iron ore can be obtained (Ernie will fetch it – no need to travel there, we’re not concerned with logistical difficulties). If it cannot be mined by hand we would need to specify how to fabricate the mining tools (one of which may well be a stone hammer).
In order to smolder the iron we need to first fabricate a furnace, one capable of reaching temperatures of around 1000C. For this we need fuel such as coal or oil, which too need to be obtained and possibly processed. Not that simple. Does the collective memory of mankind hold this information at present?
And even this thought experiment will not represent what is stored in our minds, because given enough time, people will start experimenting. Looking back at the furnace design, someone might only partly remember how to build a furnace capable of smoldering iron – he will ask Ernie to make that furnace and then realize that it does not work. However, after trying to get the furnace to work, this person realizes what is missing and can now ask Ernie to fabricate a new furnace, like the working furnace that existed once. This does not mean that the information on building such a furnace was stored in human memory, since some trial and error – a discovery process was needed to create it.
So to further refine the experiment, let’s assume we can create a snapshot of all the knowledge in a human brain and extract it at will, as a human would do. However, no further processing of the data is possible and so no new conclusions can be reached while interacting with Ernie.
Now that the experiment is well defined – what part of present technology can we recreate? Can we build an iron hammer? Can we build a brick home? What about a steam engine? Even more intriguing – can we recreate any of the electronic devices currently available?
In my unfounded opinion, our dependence on data stored outside our heads, be it in digital form or in the form of already working devices is so complete, that we will not be able to recreate any but the most basic devices – maybe a simple electric engine.
But that’s just me – what do you think?
Technological Advancement Index:
Let’s call the final state humanity is able to achieve with Ernie as ES and the number of unique technological items (according to the definition of a technological object above) achieved in that state as |ES|. Let us term our current state as CS and number of current technological objects as |CS|.
I would like to propose an index for advancement, the ratio between all technologies available in ES divided by all technologies available today:
What would be our best estimate for this index? Is it around 1% or around 10e-7%? Remember that every different type of contraption adhering to the rules stated above counts as a technological object – all types of toasters and jet fighters, but also all types of screws, nails, nuts and bolts, synthetic chemical compounds, light-bulbs, capacitors, resistors and contraptions for feeding pet hedgehogs. How many of these are there? What would be your best guess? 10e7? 10e9? I claim that this ratio is a good marker to how dependent we are on current media stored outside our minds. The more industrious we become, the more we tend to store information outside of our brains and rely on it to maintain everything that is available in the modern world.
Sport Sex Asymmetry Index
Of all sports that allow objective comparison, sport climbing has the smallest gap in performance between men and women
Overview:
Comparing the achievements of men and women in sports – we look at sports that allow an objective comparison. These sports include running, swimming, high-jump, long jump and others, where both men and women compete on the same grounds, with the same rules and where the score is free of human bias (like electronic finish-line timing for example). We then give each sport an index (a type of score) attesting to the asymmetry between female and male achievements. This score will then allow us to compare the inherent asymmetry between different sports.
Analyzing world record progressions from the past 100 years we find that of all the sports that allow such a comparison and have scoring data readily available, sport climbing has the lowest inherent asymmetry! Speed skating comes in at a close second whereas high-jump and long-jump had the highest asymmetry of all.
Before we go into the technical details, here is a plot of the asymmetry index (called SSAI, see below) for all the sports covered in this study. A higher index means more asymmetry between the achievements of men and women. Below the plot is a table summarizing the results.

*Values with the ‘>’ sign (like >88) mean that that there is not enough data to know the exact index and that it is at least greater than some value (88 for example).
Introduction
First off I would like to state that the only reason this article compares men and women in sports is because the data for both are readily available and across many fields. The asymmetry index I'm about to present can be used to compare the achievements of any two groups like short and tall people or people with/without a sense of humor. If this offends anyone I sincerely apologize.
So – let us start by asking the following questions:
- In which sports can the achievement gaps between males and females be rigorously measured?
- Assuming the achievement gaps are measurable, how can we compare the gaps between different sports?
Comparing male and female achievements
Among sports where both men and women compete, surprisingly, there are few that allow for a rigorous comparison. An unequivocal comparison can be made if the following rules are met:
- Competitions are held for both men and women
- Competition rules for men and women are equal – run the same distance, lift the same type of weight, face the same challenges, etc.
- The score is given individually
- The score is free of human bias (any human taking the measurement would achieve the same score)
- The score is free of temporal bias (the rules of the sport do not vary too much over time)
- It’s obvious why the first rule is needed, if females and males do not both compete, they cannot be compared.
- Some sports fail the second rule: In Olympic discus, shot-put and javelin, men and women compete with objects of different weight and geometry. In Nordic skiing both men and women compete, but not over the same distances; in the Olympics, men do 50k and 15k whereas women do 30k and 10k. The rules for both sexes must be equal to allow a comparison.
- The third criterion rules out all team sports like basketball or volleyball. Though one cannot dispute the number of baskets in a game, still there is no absolute measure to the ‘goodness’ of a single player. Furthermore, male teams face other male teams whereas female teams face females. This violates rule 2) since they don’t face the same challenges.
- The fourth criterion is the most important and this is where most sports fail. I think most people will agree that women figure skaters are superior to male skaters, but how so and by how much – is hard to quantify. Sports such as figure skating, gymnastics and diving are scored by human judges according to execution, style, form etc. These criteria are not well defined and so each judge has a different scale by which he/she rates the performance. Also, the judges are not the same between two competitions, and so although the athletes in the same competition can be compared (more or less) to decide who the winner is, it will be hard to compare scores between competitions, even those given for the same routine.
- The fifth rule means that the way the sport is played does not change over time. This rule is not necessary to allow comparison between men and women at a given time, but is essential for comparing the results of athletes today with those of athletes in past years. It will soon become apparent why this is needed.
Some sports which pass all the criteria above are for example: running, swimming, long-jump, high-jump, ice speed skating and sport climbing.
Finding a way to compare
An obvious way to generate an asymmetry index is to look at the bulk of results from a certain year for men and women and compare them. Take the 100m dash for example: we can gather up all the results from all the heats of all competitions, both national and international held in 2014. Plotting the results will probably look something like this:
The amount of overlap is a measure of asymmetry – the smaller the overlap, the higher the asymmetry. For example, we can sort all the results and ask what percentage of male results are found before the first female result. This type of index is very good theoretically, but it has two major drawbacks:
1) This index is practically impossible to calculate. For all but the most symmetric of sports you would need thousands of male scores before you reach the first female one. This amount of scores means you need the results to every heat in every international and national event. This data is very difficult to collect, if it is available at all. Furthermore, if you want to compute this index for past years – data is even harder to obtain.
2) Since results are needed from events other than the major ones (Olympics, world championships), some of the results may not be standardized: races may not be digitally timed, tracks may vary and key factors like wind speed may not have been taken into account. Comparing results then becomes hard if not impossible.
So, given the data available on the net, how can one still give some approximation to the asymmetry in a sport?
The Sport Sex Asymmetry Index (or SSAI)
Here we describe an index – a measure of how asymmetric a sport is. This index is built to allow comparison between different sports, even those with vastly different rules and scoring systems. What’s more, this index only needs world-record progression tables, such that are common on the net for many sports.
Definition 1:
For a certain sport, assume that men have a better world record than women at time Τ. SSAI at Τ measures the number of years we need to travel into the future from Τ to first encounter a women athlete whose world record matches the male world record at Τ.
For example, in 100m freestyle the men WR in 1968 was 52.2 seconds. This was first surpassed by women in 2009 with 52:07 seconds. Therefore, the SSAI for 100m freestyle in 1968 was 41, since the men WR at the time was bested by women 41 years later. The smaller the index, the less asymmetric a sport is at a certain point in time.
Here are some attributes of SSAI:
- Though it is defined for all years, it can only be (yet) computed for all past years. For example, in the 100m freestyle, it can only be computed for the year 1968 and earlier since women have yet to beat male records made after 1968.
- Most likely SSAI will become infinite from a certain point in time. To explain this let’s consider the 100m dash: No one knows what the human limit is, but since no man or woman will ever run the 100m dash in 2 seconds, the limit exists and lies somewhere between 2 and 9:58. Let us assume the limit of one group (either men or women) is just slightly better that the limit of the other group. Just for the sake of discussion, let us assume that the limit of men is slightly faster than that of women (though it does not have to be) and let’s write the best possible time for women as tf_max. Since we assume the male limit time is slightly shorter, there will come a time when the best males have gone under tf_max and at this date, though no one will know it, the index will have become infinite, since no matter how far into the future we travel, we will not be able to bring back a woman sprinter capable of winning the race.
Since the SSAI will vary over time, and since we are looking for a time-invariant measure to the sex asymmetry in a sport, let us look at the minimal value the SSAI has attained over the years as a proxy to the overall asymmetry in the sport:
Definition 2:
The SSAI for a sport is the minimal SSAI over all the years that it can be computed.
So, having defined that, how do different sports compare? Which sports are the most asymmetric? Which are the most symmetric?
Data Plots
Let’s take a look at the SSAI as a function of time for several sports which pass all the criteria above. The following plots show SSAI as a function of time for years where it can be computed – years when world records were set by men, records that were later surpassed by women at some point in time.
Freestyle Swimming
In freestyle we see the minimum attained somewhere in the mid 1960’s and the index pretty much rising ever since.
The Minimal SSAI are shown in the table below:
This trend is consistent with the claim that men are superior over short distances where power plays a major part and that this peters out over long distances, where endurance comes into play.
Breaststroke Swimming
In breaststroke and individual-medley the picture is similar with the SSAI currently on the rise:
The Minimal SSAI:
Running
Let’s look at some running events – here the results look a little different:
Though the SSAI tends to be much larger here, it seems to be on the decline, or at least it was in the 1940’s when we can last compute it. This seems comparable with the SSAI plots from swimming in the same years more or less.
The Minimal SSAI:
Again, the long distances bring a lower SSAI, and the minimal SSAI for these events may not have been reached yet. The drop at the last measurable points (green) of the Marathon SSAI is due to the amazing Paula Radcliffe
So apart from running and swimming – which other sports can be compared with SSAI?
Speed Skating
Speed skating is such a case and very interesting to look at. Though competing for pure speed on distances similar to running, SSAI are remarkably lower here:
What makes this sport so much more symmetric than running? Even over short distances, asymmetry is minimal. Is it that different muscle groups are at work? Is it that technique plays a larger part in attaining speeds? I really don’t know.
It’s worth mentioning that body suits and Klap skates have made a big difference in modern skating and this may contribute to the current day low SSAI. Also the move from natural to artificial ice around 1960 made a difference.
What makes this sport so much more symmetric than running? Even over short distances, asymmetry is very small. Is it that different muscle groups are at work? Is it that technique plays a larger part in attaining speeds? In any case the Minimal SSAIs for this sport are impressive:
So, can we find a sport with a lower minimal SSAI than 7 (for 1500m freestyle)?
Sport Climbing
The answer is yes! Looking at the new and exciting field of rock climbing, Sport Climbing stands out as being highly symmetrical, with men and women climbing almost as hard:
Since climbing is close to my heart and since the route grade is not something everybody if familiar with, I’ve added the table according to which the SSAIs were calculated.
*The 9a+ route Josune sent (climbing jargon for 'climbed without falling') is now rated 9a/9a+ and there has yet to be another female 9a+.
This sport harbors the smallest SSAI yet of 4!
Though no women today climb 9b or 9b+ there are, however, some very promising (and hideously strong) young girls that I am sure will reach this mark.
Note that though competitions are held in sport climbing, the competition results cannot be used to compare men and women; the routes in each competition are different – built with plastic holds on artificial climbing walls. Moreover, men and women usually do not compete on the same routes. The competition results therefore, unlike all the other sports discussed – cannot be compared. The index uses only outdoor rock routes, which usually change little over time, and see ascents by men and women alike.
A technical note on the plots:
The last point in the plots is colored red and represents a hypothetical SSAI that would be obtained if right now (2015) women were to reach a WR that would match the next male WR after the year where SSAI was last measured.
That was a little cryptic so let me explain…
For example, in 100m freestyle, current women WR is 52:07 recorded in 2009. This is closest to the men WR of 52:6 from 1968, giving the year 1968 a SSAI of 2009-1968=41. The next male WR progression after 1968 happened in 1970 with a drop to 51:94. We don’t know when women will go below 51:94 and the more time it takes, the higher the SSAI for 1970 will be. However, we can get an idea of the current trend by assuming that it will happen this year, giving 1970 a SSAI of 2015-1970=45.
This assumption is tricky since on the one hand, women may take a decade longer to reach 51:94 giving 1970 a SSAI of 2025-1970=55. However, they may also drastically improve the WR this year to 49:36 – the men WR from 1986! In this case the SSAI for 1986 will become 2015-1986=29, resulting in a SSAI of 39.6667 for 1970 by interpolating between the two points (1968,41) and (1986,29). Since we can’t be sure, this last point is colored differently.
Discussion
So what is it about sport climbing that makes it so symmetrical? I would guess that some of the things that men tend to better at than women, like absolute strength and explosive power, play a relatively minor role in achieving high grade climbing, whereas flexibility and agility, which women are usually better at, are key to making those tricky moves. Climbing is also highly dependent on mental skills that are not sex-dependent, like overcoming fear, planning ahead and general problem solving. Physical attributes needed like muscle endurance and finger strength are also fairly equal between the sexes.
What can SSAI tell us about a sport? Well, for one, it can point out which sports are approaching maturity – that is, people are already performing close to the human limit – sports such as Long Jump, High Jump and Triple Jump for example. All these share a high SSAI, but it’s not only woman which are having a hard time catching up to the men, it’s also the men that are having a hard time: In the long jump, Bob Beamon’s 8.90m waited from 1968 to 1991 to be broken with 8.95 and that record still stands. In the high jump, Javier Sotomayor’s 2.45m achievement from 1993 is still waiting for someone to break it and in the triple jump Jonathan Edwards’ 18.29m from 1995 still reigns.
Sports Not Included
You may wonder why some sports which should have passed all criteria set above are not mentioned here? Here is a list of such sports and why they were not included.
Long Jump, Triple Jump – not enough data to compute the index. For example, in the Long Jump, the woman WR today of 7.52m is lower than the first recognized men WR of 7.61 from 1901.
Equestrian – The horses have no doubt improved greatly, but I can't be certain about the riders. In any case I don’t consider this a sport.
Another problem of comparing sports over the years is that the scores of the same sport need to be comparable (rule 5 above). Changes in rules and equipment make this comparison difficult and rule out such sports as archery (too many rule and equipment changes), cycling (equipment changes here are critical).
It’s true that equipment changes affect all sports, like new hi-tech tracks and shoes for running and fast pools and hydrodynamic swimsuits for swimming. This is true and may contribute to underestimation of the index at times.
However, I believe that in some sports, such as cycling, the improvement has been so drastic that comparison with past scores is irrelevant. I can’t say where I draw the line, but cycling is on the wrong side of it. They also wear funny helmets.
Shooting – too many rules were changed and even today, women do not participate in some events.
Did you know that in the 1900 Paris Olympics, live pigeons were used as targets? They were sitting ducks…
Long Walks – the way they move freaks me out, and also, it's so unnatural; if people want to move fast, they run! I therefore did not include Long Walks on account of low aesthetic appeal and efficacy.
Data processing:
Data was taken from Wikipedia WR progression tables such as this one: http://en.wikipedia.org/wiki/Marathon_world_record_progression, except from speed skating records that were taken from http://www.speedskatingstats.com/index.php?file=records
If there were several WR for the same year, the best one was taken to represent the WR for that year. All table parsing and data processing was done in Matlab. Plotting was done in Matlab and R.
Oren Ish-Am
January 2015
שנים-עשר שבועות של שכרון חושים
כמעט שנה שאנחנו במינסוטה הרחוקה, עברנו את החורף הארוך ובפוסט הזה אספר איך ארץ הקור והקושי הפכה עורה ונמסה לתוך אביב פורח וקיץ ירוק מטמטם. אני אסביר למה חשוב להקשיב לחדשות אם רוצים לגדל בזיליקום, על סוג מיוחד של עצים שלא פורחים, למה האמישים הם ההפך הגמור מהדוסים שלנו, איך האמריקאים מברכים אחד את השני וגם תובנות לגבי הגרנולה כאן
.הערה: חלק מהתמונות בפוסט קטנות, אבל לחיצה על התמונה תגדיל אותה למימדים סבירים למי שמעוניין
:אבל תחילה, כמו תמיד, מזג האוויר
בניגוד למה שאנחנו רגילים מהארץ, כאן יש באמת עונות. עונות אמיתיות, כמו בסרטי דיסני, כמו וויוולדי – עונות שמשנות כליל את הנוף, את האנשים ואת מצב הרוח. השלג האחרון ירד בשלושים לאפריל ונמס יומיים אח"כ. כמה ערימות שלג – זכרון לטירוף שהיה כאן בחורף, שרדו בחסות צל העצים עוד שבועיים ונמסו גם הן. בתחילת מאי ראינו, לראשונה מאז שהגענו לכאן, עצים עם עלים. הלבלוב התחיל לאט לאט, תחילה יצאו ניצנים קטנטנים אבל במהרה הנוף התחיל להוריק ופרחים יצאו בכל פינה (האמת היא שקודם יצאו הפרחים ורק אז העלים ברוב העצים) סתם



בעיקר הרשימו העצים, שפרחו בפראות – כמעט בחוסר אחריות עד שלעתים נראה שיקרסו תחת עומס הפרחים. הם ממש התפוצצו מפריחה – לבן, וורוד, סגול, אדום – כמו נשמו נשימה היסטרית ראשונה אחרי חודשי הריתוק תחת מימי החורף

עד סוף מאי גידלו העצים רעמה חדשה של עלים, הדשא גדל והתפתח והכל הפך ירוק משכר. זה לא הירוק של העצים בארץ – זה ירוק אחר, מסנוור, רענן, בהיר כזה – כל עלה ועלה זה עתה נולד, חדש מהשקית, מקומט עדיין, עדין, עם ריח מתקתק של עלה ירוק נקי. הנה לכם כמה תמונות להשוואה


אבל היו גם כמה יוצאים מהכלל, עצים שאיחרו ללבלב ושמרו על הארשת האפורה והערומה – שלדים של עצים. היה נראה שכולם מאותו הסוג, אז חיכיתי בסבלנות שיראו סימני פריחה, חיכיתי וחיכיתי ואז, בבת אחת באמצא יוני – בום! פתאום הבנתי שכולם מתו בחורף. גם הכבישים סיימו את החורף במצב איום ונורא – ממש מרוטשים, ומיד ניגשו המינסוטאים לתקן ולשפץ, מטלה שמסתבר ונמשכת ממש עד לשלג הראשון של החורף הבא. כעת הרחובות נראים כמו שמיכת טלאים והחנייה שלנו דומה למשהו מתקופת הקוביזם (ראו למטה). גם העצים המתים נגדעו במהרה כחלק מסבב התיקונים והסידורים

Asphalt on asphalt
120X80
הקיץ כאן נמשך 12 שבועות (ראו תמונת פתיחה) – מהשבוע האחרון במאי ועד השבוע האחרון באוגוסט וכל מי שתתפוס לשיחה יאמר לך שאת הקיץ צריך לנצל! כך, בחלוף השלגים, ללא כפפות ומעיל ניגשנו צוהלים למשתלה וביקשנו כמה שתילים לגינה. עשינו סקר אינטרנטי לבדוק אילו מינים מתאימים לאיזור, ומסתבר שאחד הצמחים המומלצים הוא חברינו הבזיליקום! בישראל היה לנו שיח בזיליקום אהוב ולכן ביקשנו גם כאן לקנות כזה. המוכר הגיש לנו את השתיל, לבש ארשת חמורה והזהיר – "בשום פנים לא לשתול אותו לפני שאומרים שמותר בחדשות!". מסתבר שכשאין כבר סכנה לקפיאה בלילות, מדווחים על כך בחדשות ואז, ורק אז, מותר לשתול צמחים. אם יש משהו שכדאי להמנע ממנו זה להתעסק עם רשויות החוק האמריקאיות, ולכן, חיכינו. עדי גם קנתה לנו זרעים של פרחים, וכשזרעתי אותם הסתבר שאלו חמניות שיקח להם שלושה חודשים לגדול ויגיעו לגובה של 2 מטר לפני שיפרחו. בנתיים הקיץ נגמר והן עדיין גדלות… סתם
עם פרוץ האביב יצאנו להנות ממזג האוויר שלראשונה איפשר שהייה בחוץ בנוחות. הלכנו לטייל בפראקים באיזור

זכינו בביקור של אבא ואמית ואבא של עדי (עמוס) ועליזה ואיתם הלכנו להתרחץ באגמים באיזור. לחלק מהאגמים יש חופים מסודרים עם מציל ואפילו חול! המינסוטאים שוחים באגמים שלהם כל עוד אין שם קרח שאי-אפשר לחתור דרכו, אבל אנחנו נכנסנו (אילון ואני, עדי וויתרה) למים הקרירים רק ממש בקיץ

עלינו צפונה ליום העצמאות האמריקאי ועשינו קמפינג ב'ביג סנדי לייק' כולל טיול קטן באיזור


מזיקים
מצב החרקים המציקים במינסוטה גרוע, כלומר, מצבם מצויין אבל מצבנו גרוע, כי ארץ 10,000 האגמים היא גם ארץ טריליון היתושים והזבובים המציקים. יש גם הרבה קרציות (עדי ואני מצאנו כמה מהן מתמצצות עלינו) וזה אפילו מסוכן כי סוג מסויים של קרציה – קרציית האיילים, נושאת את מחלת הליים הנוראית. מחלת הליים, כיאה למחלה אמריקאית כוללת את הכל ('אול אינקלודד') וכמעת אין סימפטום בספרות הרפואית שאי אפשר לשייך לה אותו: כאבי ראש, עייפות, חום, צמרמורות, קוצר נשימה, סחרחורת, כאבים בגפיים, דופק לא סדיר, פריחה, פרכוסים, חוסר שליטה בסוגרים, חוסר יציבות נפשית ואיך לא – גם דכאון כרוני. המחלה יכולה להשאר רדומה במשך חודשים ואז פתאום להתפרץ ובנוסף לכל הצרות, הקרציות שמעבירות את המחלה הן קטנטנות – בגודל של זרע פרג ,וכמעט בלתי אפשרי לאתר אותם על הגוף. ממש לא סימפטי. הפתרון – ריסוס בכמויות של חומר דוחה קרציות עם ריכוז חומר פעיל שנוגד את אמנת ג'נבה. בנוסף, בסוף כל יום טיול עושים מקלחת ומסדר בושה שבו בודקים אחד לשני את הגוף על כל מחבואיו וכוכיו למצוא את הקרציות. גם אם לא מוצאים קרציות, זה מגבש את הזוגיות

האביב היה קצר וקריר ועם בוא הקיץ חגגנו לאילונצ'וק יום הולדת שנתיים עם חברים

מגורים
הבית שלנו הוא חלק ממגורי המשפחות של האוניברסיטה – מעין קהילה קטנה של בתים צפופים וביניהם מגרשי דשא רחבים ומשחקיות לרוב. בין כל שורת בתים יש בנוסף לגן משחקים ודשא, גם שולחנות פיקניק ועמדות גריל. כיוון שהבית קטן ובחוץ גדול (ונעים), אנחנו לעתים אוכלים ארוחות ערב על השולחנות בחוץ – זה מאוד נחמד ושינוי מרענן מהחורף המבודד והקלסטרופובי. גם הסנאים מצטרפים למסיבה ולמרות שרובם ביישנים, יש אחד שאיבד כל פחד מבני-אדם והוא עומד ליד השולחנות ומחכה לשעת כושר לחטוף איזה אגרול מהצלחת (רוב התושבים כאן אסייתיים). פעם אחת הוא הבריח מהשולחן את אחת האמהות וילדיה, נחלצתי לעזרתם והייתי צריך לרדוף אחריו כדי שיעוף משם. כיוון שהסנאי חיה חמודה, זה עוזר לזכור שזו בעצם חולדה מגונדרת, בזמן שמנסים לבעוט בו

האמיש
עם עמוס ועליזה נסענו לדרום מינסוטה לטייל באיזור בו גרים חברי כת האמיש. האמיש (כמו איש-עם רק הפוך) הם זרם של הנצרות שנוסד בשוייץ במאה ה-17 וחבריו היגרו לפנסילווניה במאה ה-19. יש הרבה מה לספר על חברי הכת אבל שני דברים מעניינים במיוחד – ההשכלה, והגישה שלהם למיסים. סתם
האמיש חיים בקהילות חלקאיות קטנות המוכרות את תוצרתן לאנשים באיזור. לאמריקאים הם קוראים "האנגלים" ('דה אינגליש') כי כך הם באמת היו – לפני 300 שנה, והאמישים לא נוהגים להתעדכן בטרנדים האחרונים, כמו הביטוי "אמריקני", השגור מאז 1776. האמיש מאמינים כי כל מה שצריך אדם לדעת – הוא ילמד עד כיתה ח', ולכן מפסיקים את הלימודים בשלב הזה. תלמידי ח' המצטיינים הופכים להיות המורים של ביה"ס אבל לא ממשיכים בהוראה יותר משנים בודדות, כי בגיל 18-19 הם נישאים ופורשים לטובת חווה משל עצמם. יוצא מזה שהאמיש לומדים עד כיתה ח' והמורים שלהם הם ילדים חסרי נסיון שגם להם רק 8 שנות לימוד, וגם אלו, תחת הדרכתם של בני טיפש-עשרה בורים. מעגל ההיזון החוזר הזה מתכנס לכך שלאמיש הממוצע יש ידע כללי של קופתאה והשכלה כמעט אפסית. זה כמובן שימושי למי שמנסה לשמור על אורח חיים של המאה השבע-עשרה בשוויץ ומוצא את עצמו תקוע במאה העשרים ואחת…במינסוטה. סתם
אני רוצה להציע את ההשכלה של האמיש בתור אמת מידה השווה לשמונה שנות לימוד. למשל, לעדי יש השכלה של 3 אמיש ולי יש שתיים וקצת. כמה אמיש יש לכם? סתם
האמיש בוחרים להתנתק מהעולם המודרני, כלומר חיים ללא חשמל, טלפון או שירותי מים וביוב. במשך החורף הם חיים על מצבורי מזון ודואגים "לקצור" קרח ולשמרו תחת כיסוי נסורת באסם, וכך יש להם קרח לשימור האוכל במשך הקיץ. עם זאת, הם מודעים לקיום העולם המודרני ואם יש מקרה חירום, יקפוץ האמיש אל שכניו האנגליים וישתמש בטלפון שלהם להזמין אמבולנס. כחלק מהניתוק מהחברה האמריקאית, בוחרים האמיש לא לממש זכויות אזרחיות כמו ביטוח לאומי, סבסוד מזון וכמובן שאינם מצביעים. ועם זאת הם מקפידים לשלם את כל המיסים: המיסים הפדרליים, מיסי המדינה, מיסי המחוז, וכמובן מס הכנסה. ממש קשה להאמין – הם ביודעין משלמים למדינה לפי חוק (כי צריך) ובוחרים לא להנות מכל הזכויות (כי אפשר) – ההפך הגמור מהדוסים שלנו. האמיש מאמינים בחיי שלום ודוגלים באי-אלימות. מאז קום התנועה בארה"ב ועד ימינו נרשם רק מקרה רצח אחד בקרב האמיש – אדם שהרג את אשתו (וכנראה היה משוגע), וזה על פני 200 שנה ואוכלוסיה המונה כיום רבע מיליון איש. זה עוד יותר מרשים אם מתחשבים בכך שהם תקועים אחד בתחת של השני במשך כל החורף, בלי איי-פון, ועם המון גרזנים, קלשונים ומקושים בהישג יד

בעוד אצל האמיש הכל פשוט ובסיסי, אצל האמריקאים בדיוק ההפך הוא הנכון. קחו למשל את הגרנולה שלהם. בדיקה מדוקדקת של מדפי הגרנולה תגלה שכל הגרנולות כוללות עוד משהו בנוסף לגרנולה. גרנולה ווניל וצימוקים, גרנולה קינמון וציפורן, גרנולה עם אוכמניות ושקדים או גרנולה תפוחים. יש גם גרנולה שוקולד ואפילו גרנולת דבש, סוכר ואספרטיין בתוספת צוף, נופת, סירופ מייפל, סילאן וקרמל (למי שאוהב את זה קצת יותר מתוק). הגיוון הוא לא הבעייה, הבעייה היא שהגרנולה תמיד מפוצצת בסוכר. עברתי (בחיי) על כל החברות השונות ודגמתי מלפחות ארבעה סופרים אך לא מצאתי אפילו מוצר אחד שהוא לא מתוק עד כדי בחילה. אז הפסקתי לאכול גרנולה בבוקר. מכיוון שגם היוגורט כאן מגעיל, זה לא הפסד גדול
גיליתי גם שהאמריקאים איבדו את היכולת להתבטא, או לפחות התנוונו כליל בתחום הברכות. ראיתם את הסרט "היא"? אם לא אז לכו לראות – סרט מצויין ומעורר מחשבה. אבל מי שחושב שמה שמתואר שם הוא בעתיד, טועה! העתיד כבר כאן ואת כל הברכות שהאמריקאים שולחים זה לזה כותב מישהו אחר. מכיוון שעדיין אין שרותי כתיבה לפי דרישה, באמריקה מכינים מראש ברכות לכל אירוע שאדם עלול להתקל בו בחייו ושמצריך, אולי, ברכה. כך נראה דוכן ממוצע של ברכות בסופר: סתם

כפי שצפוי, ימי הולדת הם אירועים פופולריים לברכות. אבל איך אפשר? – הרי יש כל כך הרבה סוגים של ימי הולדת? סמכו על האמריקאים, יש כרטיסים לכל גיל ולכל מין: סתם
ואם זה לא עובד (אולי מישהו חוגג ימי הולדת בגילאים לא שלמים) אז יש לפי כל קרבה אפשרית: סתם


כמובן ברכות לנישואין, ולא משנה מי זה שמתחתן
גם לחגיגות ימי נישואין דאגו

לפעמים, יש כרטיסים שלא רוצים לקבל


ומה עם מי שלא מרגיש טוב? בהחלט צריך גם ברכות חולי: סתם

כלומר מישהוא שלא מצפים שיחלים – הם ממש חושבים על הכל
ויש עוד רבות וטובות, על כל ברכה שלא תבוא

והנה, בפינה, אחרי הרבה חיפושים, ברכה ריקה

האמריקאים גם אלופים בקשקושים – הנה למשל מכונת חטיפים בימק"א (מין מועדון כושר) ובו מצהירים על אוכל בריאות


בימק"א יש גם בריכה בחוץ, הפתוחה מיוני ועד אוגוסט ושם אני שוחה בד"כ. לפני שבוע הגעתי לשחות ולהפתעתי הבריכה בחוץ הייתה סגורה. כששאלתי למה, אמרה לי אחת העובדות – "המציל שמע רעם". מסתבר שאם שומעים רעם (שומעים, לא רואים ברק, נניח) הבריכה נסגרת ל 45 דקות והמצילים תופסים מחסה בפנים. ממש מוגזם, בייחוד מפני שכל הקיץ יורד כאן גשם ויש סופות רעמים וברקים כל הזמן. אולי זו הפקרות אבל באוניברסיטת ת"א שחיתי חורפים רבים בגשם וסער ואף אחד לא הפריע לי
כדי לחגוג את סוף הקיץ, נסענו לעשות קמפינג בהרים הלבנים של ניו-האמפשייר עם חברינו הטובים עומר ובקה ובנם אמיר. טיפסנו על שלוש פסגות, כשהגבוהה שבהן הצריכה עלייה של 800 מטר! הצלחנו בזכות היכולת של עדי לטפס ,לשיר ולחלק צימוקים למטיילים בו זמנית, וגם בזכות המנשא המעולה (!!) של אוספריי שקנינו לטיול. כן, גם לאילון יש חלק בזה כמובן, הוא ישב רם ונישא, חיפש פטריות, שיחק עם מקלות וכל כמה דקות אמר "אבא, שלוש ארבע ו-" ואז אני הייתי צריך לקפוץ. מי שניסה לעשות את זה, ועוד בעלייה, יודע שזה לא קל – אבל עדיף על ילד עצבני, חמוש במקל ובמרחק אסטרטגי מהאוזניים, שגם אם הוא בן שנתיים, ממרחק כזה הוא לא יפספס. סתם


דוד ג'ו
את הטיול סיימנו בשלושה ימים מפנקים אצל הדודים בלונג-איילנד, עם סירות, סקי, חוף ים, אוכל טוב ובריזה אלוהית מרחפת על פני המים


עדי
עדי מתקדמת יפה בעבודת הפוסט וכבר כמעת סיימה מאמר ראשון וגם השני בדרך. החיידקים לא תמיד משתפים פעולה אבל חברי המעבדה כבר כן, מה שמראה שהם פשוטים יותר לחינוך מבקטריות. עדי מתרוצצת בין המעבדות, מכינה כל מיני תרכובות וג'לים שאמורים לספוח ולפרק מזהמים מהמים. בערבים היא מראה לי צילומים ממיקרוסקופים מתוחכמים, גרפים, איזותרמות, חיידקים זורחים ועוד מיני חידושים והמצאות. ביום העצמאות של מדינת ישראל, עדי הכינה מצגת לפגישת הקבוצה עם דיווח על הניסויים והתוצאות של השבוע. בסוף המצגת, היא הזכירה שהיום יום העצמאות והוסיפה חמש המצאות ש"בטח לא ידעתם שבאו מישראל" לחברי הקבוצה שלה (בכל זאת היא בת של שגריר). בין ההמצאות היו דיסק-און-קי ועגבניות שרי, ולבסוף סיימה עם בר-רפאלי. היא ציינה, שבקמפיין של "ישראל מתייבשת" בר חסכה כמות מים השווה למפעל התפלה קטן, ולכן היא המצאה ישראלית חשובה. חשבנו שזו תוספת נחמדה, אבל זה לא הלך כ"כ טוב. חברי המעבדה הקשיבו להמצאות הישראליות בחוסר עניין ובסוף שאלו מי זאת בר רפאלי. כן – אף אחד מהקבוצה שם לא שמע עליה מעולם. אני ממש פרובינציאלי או שהם פשוט חיים בעולם אחר?! חשבתי שכולם מכירים את בר… סתם
בנוסף לפוסט-דוק והנסיונות לחנך את חברי הפקולטה לאכול א. צהריים ביחד, עדי גם משמשת בימים אלו אינקובטור נאמן לתינוק הבא במשפחת איש-עם שצפוי להוולד באמצע ינואר. היא עברה את שלבי הבחילות בגבורה, בדיקות ההריון בהצלחה ועכשיו נותר רק לשבת ולחכות שיבוא, ואם אפשר, לא באמצע סופת שלג, בט"פ לא סבירה, כשאילון חולה או אלף דברים אחרים שיהפכו את הלידה ל… איך האמריקאים אומרים… מאתגרת


אילון
אילון כרגיל חמוד מאוד, מבלה את רוב היום בקשקשת בלתי פוסקת – בליל של סיפורים, שירים, טרקטורים, מאווררים ושמות של צבעים. ברשימת הדברים האהובים עליו, בנוסף למטוסים, מאווררים והאוטו של הדואר הצטרפו בזמן האחרון גם פרחים. הוא רץ לכל פרח בשכונה, מזהה מיד את הצבע ומכריז – "זה פרח סגול! פרח יפה! פרח גדולה!" עם המון רגש. בזכות הביקור של אבא ואמית הוא גם מכיר את האבקנים ועלי הכותרת ויודע כיצד לדוג קצת אבקה ולמרוח אותה על האף. אנחנו מסתובבים במדשאות וגני המשחקים כל יום, מטפסים על הסולמות, מלטפים מכוניות ולפעמים אילון יושב לי על הכתפיים, אוחז באזניים ומושך באחד הצדדים כדי שאסתובב (ניווט מונחה אוזניים) סתם

מדי פעם אני מתכופף לגובה שלו כשהוא מסתכל על משהו, ומנסה לאמוד את העולם מנקודת מבטו. זה תמיד מפתיע אותי איך העולם נראה שונה מגובה 80 ס"מ, לא רק קנה המידה, גם הגאומטריה של העולם נראית שונה – כמו דרך עין-דג. לגלגלים של האוטו מסתבר, יש מערכת חריצים ענפה, הארון נראה כמו מערה, ולפעמים אמא אומרת שהיא מכינה לך סנדביץ', אבל אתה לא רואה מה הולך על השיש, אז אולי הסנדוויץ' המיוחל לא יגיע? קשה להיות ילד קטן… סתם
לפני השינה אילון אוהב לראות שירים ביו-טיוב ובד"כ הוא מצליח להסביר לנו אילו שירים הוא רוצה לשמוע: אדון שוקו, אבל אני נשאר אני, יש לי אח קטן (רלוונטי), אחותי הקטנה (פחות רלוונטי) ועוד. לפני כמה זמן הוא שמע את "מקהלה עליזה" וכששאלתי אותו בסוף השיר מה הוא רוצה לשמוע הוא אמר "אותו הדבר". אז ניגנתי שוב את השיר. אילון יימיים משהו אבל הקשיב עד הסוף ושוב ביקש "אותו הדבר". אז שוב שמתי "מקהלה עליזה" – והפעם אילון קצת בכה וביקש שוב "אותו הדבר", "אותו הדבר". מזל שעדי קפצה מהחדר השני ושמה לו את השיר "בדיוק אותו דבר" של פרפר נחמד. כי ככה זה עם הורים, זה לא מספיק להגיד מה אתה רוצה, גם צריך להסביר להם שיבינו.א
באחד הערבים יצאנו לבלות עם זוג חברים על המבורגר וכוס בירה. השארנו את אילון ישן עם בייביסיטר – אחת ושמה דיפטי, נפאלית חביבה ששומרת עליו בנאמנות כבר זמן מה. אחרי שעה של בילוי כשהוצאנו את הסלולריים מהתיק, גילינו 4 שיחות שלא נענו ושלל הודעות מדיפטי בזו הלשון: "התינוק לא מספיק לבכות, בבקשה, בואו". כל זה היה מלפני שעה… אוי ואבוי! מייד צילצלנו אליה חזרה משני הטלפונים בו זמנית ולשניהם היא לא ענתה. אחרי כמה נסיונות, כשאנחנו כבר עם רגל בדלת של הפאב, היא שלחה הודעה: "בבקשה תפסיקו לצלצל – אתם תעירו את התינוק!". אז נשארנו להנות מההמבורגר הטעים והחברה המצויינת. ככה יצא שכולם למדו משהו חשוב – אנחנו למדנו שלא על כל פיפס צריך לחזור, דיפטי למדה שלא קורה כלום אם הילד בוכה קצת, ואילון – במקרה הרע למד שההורים שלו לא אוהבים אותו, ובמקרה הטוב, שההורים שלו שמאוד אוהבים אותו, לא תמיד בבית.א
בגן הילדים מבלים הרבה בחוץ, וכשאני בא לאסוף אותו בסוף היום בד"כ מקבל את פני זעטוט מלוכלך ומג'וייף. כל פעם שזה קורה הגננת מתנצלת שהיא עדיין לא הספיקה לנקות אותו, ואני מסביר לה שזה בסדר גמור שהוא מלוכלך ושככה ילד צריך להראות בסוף היום. אחרי כמה פעמים שהסיפור הזה חזר על עצמו, נמאס לי לשמוע התנצלויות אז אמרתי לגננת שאם מחר כשאני מגיע אילון לא נראה כמו אחרי קרב שוחות במלחמת העולם הראשונה, אז אני לא אקח אותו הביתה ואתם תצטרכו למצוא לו פתרון עד היום הבא. למחרת חיכה לי ילד מבוצבץ, מאובק ומאושר. חיכה לי גם מכתב מהגננת: סתם

Priceless
בעיקר אנחנו נהנים מהשפה שלו, למשל השימוש ב"דומה ל-". לפעמים הוא משתמש בו מעולה: "זו מגלשה, דומה לשמש" (על מגלשה צהובה), אבל הוא גם משתמש בזה כל פעם שאנחנו מתקנים אותו על טעות: סתם
אילון: "זה נשר גדולה!"סתם
אבא: "נשר גדול" סתם
אילון: "נשר גדול, זה דומה לגדולה". סתם
בזמן האחרון הוא התחיל להשמיע קצת משפטים באנגלית ממושמשת ומרוחה. אנחנו מייחסים את זה למטפלות שלו שרובן אפרו-אמריקאיות (גדולות, יש לציין, אילון אוהב אותן גדולות) שמדברות אנגלית ג'ייב בלתי ניתנת להבנה. כך אנחנו מגדלים ילד עם עברית של אלתרמן ואנגלית של הארלם

אורן
אני מבלה את ימי בעבודה מהבית עבור חברת סטארטאפ ישראלית. (מי שרוצה לראות את פרי היצירה מוזמן לבקר באתר שלהם) ואת אחה"צ עם אילון ברחבי המגורים, מתגלשים, מטפסים על טרסות ואוספים תפוחים מעצים הגדלים בגינה. הגמישות של העבודה מאפשרת לי לטפס המון ואני ממש בכושר טוב, וגם לאחרונה מצאתי סוף סוף בן זוג לטפס איתו בחוץ כך שאני מאושר

Rumney
כייף לי להיות אב הבית – דואג לסדר ונקיון, שתמיד יהיה אוכל במקרר, מתקן מה שנשבר, מדביק מה שנקרע ומשפצר מה שצריך. את המאמר מהתזה שלחתי לעיתון נוסף וכעת אני מחכה לראות מה יהיה איתו – נקווה לטוב. סתם
סתיו
זהו, כמעת סיימנו. הקיץ עבר וחלף ביעף, 12 שבועות של שכרון חושים וכבר הסתיו בפתח, או יותר נכון, עם רגל בדלת. הבקרים נהיו קרירים, הדשא החל להצהיב והעצים מתחילים להראות סימני שלכת. בסה"כ בסוף מאי הם קיבלו את המראה הירוק ועכשיו אפילו לא סוף אוגוסט וכבר הם מתחילים לנבול – עצוב. גם המכנסיים הקצרים והגופיה בקרוב יהיו חלום שאינו תואם את המציאות במידה כזו, שהמוח ידחה אותו על הסף ויסווג אותו כהזייה מסוכנת. סתם
הסנאים שמנים ומוכנים לחורף. הם מתרוצצים ברחבי המגורים, נושאים בכפיהם אגוז או תפוח ומחפשים מקום טוב לקבור אותו. אני מסתכל עליהם בעיון, איך הם עוצרים, חופרים קצת באדמה, מקשקשים בזנב בחוסר שביעות רצון וממשיכים לנבור במקום אחר. לפעמים הם חופרים באדמה רכה או בגזרי עצים ואני אומר – הנה פה! כדאי לך לקבור כאן! אני לגמריא הייתי משאיר את התפוח שלי קבור שם, מקום מצויין. אבל הם אף פעם לא מרוצים ועדיין עוד לא ראיתי סנאי קובר אוכל. אולי הם לא רוצים שאני אקח אותו אח"כ (לא הנחה לא-סבירה). סמתםהסנאים שמנים ומוכנים לחורף.


סתם

שתהיה שנה שקטה בארץ, מקווים לבוא לביקור במרץ –
אורן, עדי ואילון.א
Elmo's Cup
מבוא
חמישה חודשים מאז שעברנו למינסוטה ועוד יש הרבה מה ללמוד על המקום, האנשים וכמובן – על מזג האוויר. אך לפני שנגיע לנושא החביב כאן על כולם, נספר קצת מה קרה לנו בזמן האחרון בתוספת תובנות על התרבות האמריקאית ולמה הם הצליחו לשלוח איש לירח אבל לא מסוגלים לייצר קוטג' נורמלי. מסיבות של עריכה אני נמנע מלהכניס מילים באנגלית בתוך הטקסט, לכן לפעמים תתקלו באיות של מילים 'אין אינגליש' – אתכם הסליחה
אז אמריקה… ובכן, אמרו את זה קודם לפני, אבל בכל זאת, הכל כאן הרבה הרבה יותר גדול. השמיים יותר גדולים, המכוניות וכמובן, וגם האנשים (למרות שהאוכלוסיה כאן לא נחשבת שמנה במיוחד ביחס לשאר ארה"ב). ההבדל בגדלים בולט דווקא בדברים הקטנים – הקפה למשל. באוניברסיטה של מיניסוטה יש קפיטריה והקפה הקטן ביותר שניתן לקנות שם גדול יותר מהקפה הגדול ביותר שניתן לקנות בקפיטריה של אוניברסיטת תל אביב. גם בסופר הדברים באים בכמויות, הנה למשל היוגורט שאנחנו קונים, לא רק שהוא לא טעים, עוד יש הרבה ממנו

בכלל, כידוע, מצב מוצרי החלב כאן בכי רע. היית מצפה ממדינה של 300 מיליון תושבים שהנחיתה אדם על הירח ושולטת בחצי מהגלובוס – לייצר מוצרי חלב טובים. אבל לא כך הדבר. הכל כאן דל שומן, דל קלוריות, דל טעם – דרק. בסופר אני נזהר, קורא את הרשום על העטיפות בקפידה ע"מ למצוא משהוא שלא עיקרו אותו מטעם וסירסו אותו מטוב. הסופר מציג מדף יוגורטים מרשים, אבל בדיקה מדוקדקת מגלה שכולם דלי שומן וכמעט אין אחד נורמלי. היוגורט שמצולם למעלה הוא אחד הבודדים שהוא לא לייט ויש לו טעם סביר
ובכלל, המידות הבסיסיות של מה סביר לאכול ומה לא, שונות כאן בתחלית. הכל מלוח יותר מבארץ, ואם עשית את הטעות וביקשת סוכר בקפה, תקבל סוכריית וורטרס אורגינל נוזלית. הנה למשל תמונה של ארוחת הבוקר בגן של אילון. ברוב הבקרים דווקא ארוחת הבוקר שלהם עושה לי חשק – פנקייקים חמים עם פירות או בייגל עם גבינת שמנת. אבל באותו הבוקר הגיעה טבחת חדשה והכינה דייסת שיבולת שועל


אם יש לכם ספק, המיץ הכתום והגושים הצהובים בדייסה הם חמאה. אני דווקא מחבב חמאה וחושב שהיא אחת מאמות המזון, בכל זאת חמאה היא טוסט-אפקטיב וגם נעימה לבריוש, אבל כמות כזו… למה זה טוב? הראיתי את התמונה לאחראית שם והיא אמרה שיש להם תקנון של אוכל בריא והיא תדבר עם הטבחת החדשה
שעות הפנאי
מיניאפוליס, למרות היותה פריזר צפוני, היא עדיין אחת הערים הגדולות בארה"ב ובשל כך, כמעט כל אומן דוגם אותה בסבב ההופעות האמריקאי שלו. כך למדנו עם הגיענו, שיש בעוד שבוע הופעה של סייפלד, שסטינג ופול סיימון מופיעים בעוד חודש ואפילו דיוויד ברוזה יגיע לביקור באביב. מייד קנינו כרטיסים לסטינג ופול ותיאמנו בייביסיטר לאותו הערב. כדי שאילון ירדם לפני שנצא, הרצנו אותו בחוץ, ואחה"צ לקחתי אותו לשחות (לבלוע מים) בבריכה. כך, עם ילד מוכלר במיטה, מקולחים ובמיטב מעילי הפוך שלנו, יצאנו לספוג קצת סוגה עילית. היה קר, סביבות 20 מתחת לאפס ותהיתי מה סטינג ופול חושבים על המקום שהם מופיעים בו.. ואיך הם בטח מקללים. היה לי קצת לא נעים בשבילם. האצטדיון שבו התקיימה ההופעה מארח בדר"כ את משחקי ההוקי, וההסבה שלו לאולם קונצרטים כללה הקמה של במה באחד הקצוות והנחת פרקט עץ זמני על הקרח של זירת ההחלקה. כך ישבנו אנחנו בנעימים ביציע בכסאות הזולים, ואילו האנשים בכסאות היקרים מול הבמה, קפאו מקור

תחילת ההופעה הייתה טובה; סטינג ופול התחלפו ביניהם על הבמה, כל אחד שר כמה מלהיטיו ומדי פעם שרו איזה שיר ביחד. התאורה הייתה מושקעת, הסאונד טוב וסטינג, כמו שעדי טרחה לציין כמה פעמים, ממש חתיך (הוא בן 63). חוץ מזה שהוא חתיך הוא מוזיקאי מדהים – שר צלול וחזק במבטא הבריטי שלו, וכשהגיע 'אינגלישמן אין ניו-יורק' כמעת בכיתי מרוב אושר. ואז פתאום, תוך כדי שהוא צועק רוווווקסאן, פרץ רעש סטאטי נורא ממערכת ההגברה – כמו בערבי המוסד החינוכי באילון. הרעש נמשך ונמשך, צרצורים קרקורים ופרפורי גסיסה של מערכת הסאונד, עד שמישהוא סוף סוף כיבה אותה והשתרר שקט. רק פול שר מאותו הרגע, מערכת השמע של סטינג קרסה והוא לא הופיע יותר. קשה להאמין שבאולם בסדר גודל כזה יכולה לקרות כזו תקלה, ושאי אפשר לתקן אותה בזמן אמת. התעוררה בי תחושה פטריוטית שאם זה היה קורה בארץ, היו מצליחים לתקן את זה. מישהו היה מאלתר, מעקם איזה כאבל או שניים, יורים עלייך, מכה דריכה, וזה היה עובד. כאן, עם המרובעות של האמריקאים, אולי בסה"כ היה צריך לעשות 'ריסטארט' למחשב, אבל יש בטח פרוטוקול שאסור לעשות 'ריסטארט' תוך כדי הופעה אז אף אחד לא ניסה. אחרי שעה של נסיונות לתקן את ההגברה, בין שיר לשיר אמר פול לקהל – "חבל, אתם מפספסים את השירים הכי יפים של סטינג…טוב, כאן זה מיניאפוליס, למה אתם מצפים". כן, טוב… אף אחד בקהל לא צחק
חמישים גוונים של הכפור
מזג האוויר, ובעיקר בחורף, מעסיק את תושבי מינסוטה. ערוצי הטלוויזיה נותנים דיווחי מזג אוויר כמה פעמים כל שעה, והחזאי, מבלה יותר זמן מול המצלמה ממגיש החדשות במהדורת הערב. התקשורת במסרונים מותאמת למצב, ולפעמים נתקלים באנשים כותבים
כשהם מופתעים או snOMG
כשאין מצב. אפילו כשמישהו בטלפון אומר לך sno-way!
הוא בעצם אומר ok, so let us know
ככה זה במינוס-סוטה ,let us snow
מתחילת דצמבר ועד סוף מרץ היה קר מאוד. תמיד מתחת לאפס ורוב הזמן סביב 15 או 20 מעלות מתחת, והיו כמה ימים של 30 מעלות מתחת לאפס. כל השלג שירד במשך החורף נערם והצטבר ואין מנוס ואין מפלט. אומרים על מיניאפוליס שיש לה הפרעה דו-קוטבית, כלומר לפעמים קר פה כמו הקוטב הצפוני, אבל לפעמים, כמו הדרומי

בחדשות מאוד התלהבו מהחורף הקר ושובר השיאים, אך ניצבו בפני בעייה – קור אינו תופעה פוטוגנית. כשיש סופה גדולה מראים את השטפונות או את הגלים המתנפצים אל המזח וכשיש שריפה גדולה מצלמים את האש, אבל מה עושים כשממש ממש קר? בחדשות לא אמרו נואש ולבסוף מצאו דרך להעביר לצופה בבית עד כמה קר בחוץ. השיטה –מסתובבים ומראיינים את העוברים ושבים, ומסתבר, שהמרואיין הממוצא הוא סמן מצויין לטפ' בחוץ. כולם מתהלכים עטופים במעילים כבדים, כובעים ובעיקר – מסיכות על הפנים, אבל לראיון טלוויזיוני האנשים משילים את המסיכה ואז! כן אז רואים באמת עד כמה קר, ותוך שניות מתחילים לגמגם, הפרצוף מתעווט, מדברים יותר לאט ובסוף – נושר להם האף. סתם, זה לא אבל השאר כן
בנוסף לקור העז גם ירד יותר שלג מהרגיל ולא נמס כל החורף. בתחילת פברואר מגרש החנייה שלנו הפך לאסון טבע: ערימות של קרח ושלג ובינם ומכוניות שתחתן שכבת קרח עבה שאין לשוברה אלא עם קרדום קרח (שאגב מוכרים כאן בדיוק למקרים כאלו). המכוניות מכונסות ומצופפות יחדיו, שומרות כך על מעט חום מנוע ללילה הארוך – עד להתנעה של הבוקר . מי שכוחו במותניו יצא בקור הבלתי נסבל ופינה כל בוקר את השלג מסביב המכונית, ואלו שאין להם היכולת, עמדו בפני מכונית קפואה היושבת על שרטון קרח, ומקום חנייה שאין לחנות בו



עקב כך הכריזו על מצב חרום במגורי האוניברסיטה וביקשו מכולם להוציא את המכוניות מהחנייה למשך יום או יומיים. בזמן הזה הגיעו טרקטורים ומשאיות, חרשו וגרפו את השלג ממגרשי החנייה וזרקו אותו אלוהים יודע היכן

ככמות השלג כך מספר המפלסות וסוגיהן. יש מפלסות ענקיות שגורפות את השלג בכבישים המהירים, מפלסות קטנות יותר לרחובות, רכבי שטח עם כף מותקנת מקדימה לשירות השכונה וטרקטורים קטנים עם כף לפינוי שבילי הליכה. כולם מפנים את השלג ומפזרים אחריהם מלח – וריח המלוח על המים. לפעמים כשמפלסת מגרדת שולי שדה מושלג, מתקבלת תמונת שיכוב המספרת את תולדות המשקעים, כמו טבעות של עץ

אנחנו עומדים ומסתכלים – "תראה!" אומרת עדי, "הנה הסופה הגדולה של לפני חודש" ומצביעה על פס לבן רחב. "והנה הנה", היא מפנה את מבטי לפס קרח זגוגי – "זה כשהיה יום חם, הכל נמס ואז קפא שוב, זוכר? אז כשכמעט שברתי את המפרקת?" בטח שאני זוכר, אני אומר, ולחלולחית של נוסטלגיה נקוות לי בזווית העין
אבל בהחלט לא הכל רע, בעיקר למי שאוהב תופעות מזג אוויר, כמוני, החורף כאן מספק מאגר בלתי נדלה של תופעות מעניינות. הנה למשל ענף שאיתרע מזלו להשבר בחורף, והמים שזלגו מהגדם נאספו לנטיף


למשל, רציתי להתקין מעמד לטלפון הנייד שנדבק עם וואקום לשמשה מבפנים. אז לפני שהדבקתי, נסיתי לנקות קצת את השמשה והתזתי חומר ניקוי אך אבוי! זה מייד קפא לנטיפים קטנים, ולא רק שלא ניקיתי את השמשה, הייתי צריך לחצוב ולשבור את הנטיפים כדי שאוכל להדביק שם את המעמד לטלפון. ואז חשבתי, באמת, איך מנקים שמשה קפואה?? ש
הנה הרחוב של הגן של אילון, אחד הרחובות המוזנחים מבחינת פינוי שלג, לא ראינו את האספלט שלו כל החורף

והנה השביל מהבית שלנו לאוטו, חלקלק ומוכן למרוץ מזחלות




כך נראה גרם מדרגות באוניברסיטה – קצת מזכיר את הרמפה של קפיצות הסקי
ואפילו תחרות פיסול בשלג שנערכה במתחם הירידים שליד ביתינו
skyway ע"מ לנוע בעיר כשקר מאוד, כלומר בחורף, יש מערכת של מעברים עיליים סגורים בין הבניינים הנקראת
הסקיווי מחבר את כל הבניינים במרכז העיר ובמערך המסדרונות יש מפות התמצאות, שלטים, וגם קפיטריות ומסעדות למקרה שאתה אבוד ורעב. כך אתה יכול להגיע לכל האטרקציות מבלי לסכן את עור הפנים והידיים

skyway
מרחוק רואים עוד מסדרון כמו זה שממנו נלקחה התמונה
בארץ, חשבנו שקר זה קר, לא? כי בין אם קר או חם, למינוס עשרים ושש, כאילו אין הבדל? – הבדל בכל זאת יש! אנחנו פיתחנו אנינות טעם לקור ולמדנו להבדיל בין גווניו העדינים: כך למשל יש את הקור הנעים והמלטף של אפס מעלות, זה שמצנן ומרענן את עור הפנים, מחדד את הראייה וגורם לצלילי החוץ להשמע למרחוק. הקור של מינוס 10 מחייב תנועה וגטקעס מתחת למכנסיים, אבל אם יש שמש בחוץ הוא לא כזה נורא – כובע, נעליים טובות ואפשר להסתובב בחוץ ואפילו לטייל (אם אין רוח). במינוס 20 כבר לא נעים בכלל, הפה והאף קופאים תוך כמה דקות ואין מה לדבר על ידיים חשופות – הכל צריך להיות עטוף ומכוסה. אנשים הולכים מהר, לא מסתכלים אחד על השנים וממעיטים בדיבור. הסנאים לא יוצאים החוצה ואפילו העורבים מסכנים. מינוס 30 זה פשוט בלתי נסבל – עור חשוף קופא מייד, האוטו לא מתחמם לעולם ואפילו את המחשבות צריך לכסות כדי שלא ישברו לרסיסים
אילון
מי שאין לו ילדים וזה לא מעניין אותו או מי שיש לו ילדים וזה כבר לא מעניין אותו מוזמן להמשיך הלאה, בפסקה הבאה יש תמונה של רכב אמריקאי מגניב.. ש
אילון ילד נהדר, חמוד, סקרן ולא יכול לשבת שנייה בשקט. בבוקר הוא מקבל את פנינו עם "בוקר טוב אמא" או "בוקר טוב אבא". פעם, כשהיה מצביע על תמונה של (למשל) ג'ירפה ואומר "גירפה", היינו אומרים לו "נכון!", אז עכשיו הוא אימץ את זה ונותן לעצמו ציונים, למשל הוא מסתכל בספר החיות ואומר לנו "זו ג'ירפה! נכון! אתה צודק אילון, צודק..". אם פעם היינו שואלים אותו "אילון, מה יש בתמונה? האם זה אריה?" והוא היה עונה "זה אריה", היינו אומרים לו "נכון!", אבל עכשיו אנחנו שואלים אותו "אילון מה יש בתמונה? האם זה אריה" והוא פשוט אומר "נכון אבא". ש
עד לא מזמן אילון היה שותה מבקבוק עם פטמה. זה היה נעים לו בפה וככה מאון לאון הוא היה שותה המון מים, מה שגרר המון החלפות חיתולים ובלגאן. ע"מ לעבור לשתות מכוס, קנינו לו כוס גדולה וצבעונית עם תמונה של אלמו, מי שלא מכיר- זה מרחוב סומסום

המעבר היה הצלחה גדולה, ומאז הוא ישן לילות שלמים בלי החלפת חיתול באמצע וגם, בגלל שלכוס יש שסתום בטחון, אי אפשר לשפוך מים על המיטה והמצעים – תענוג. מה שלא צפינו, הוא שאילון לא הוגה את השם של אלמו נכון, הוא משמיט את ה-'ל'… וכך, כל פעם שהילד צמא הוא זועק "כוס אמו! כוס אמו!", וכך גיליתי שהקללה הזו משתלבת טוב כמעת בכל משפט. למשל לפעמים הוא אוכל, מפיל את הכוס על הרצפה ומהמהם "נפל – כוס אמו!" או מסתובב בבית מחפש את המים ושואל בעצבנות "איפה, כוס אמו?!" או בלילה במיטה, כשאני מקריא את 'דירה להשכיר', לפעמים הוא פתאום צמא, מושיט את היד למים ומסנן "כוס אמו…" בדיוק כשאני מספר את הקטע עם החזיר. צודק, באמת קטע מרגיז



בימים האחרונים מזג האוויר השתפר מאוד, ופתאום יצאו כל הילדים מהשכונה לשחק בחוץ. עשרות ילדים, שלא נראו בחוץ כל החורף (ואני הייתי בחוץ עם אילון כמעט כל יום), כעת מתרוצצים בשבילים, נוסעים על אופניים, מפזזים ומשחקים – ממש "המדבר המתעורר". אילון למד לנסוע על תלת-אופן והוא דוחף אותו עם הרגליים ומנווט במקצועיות בירידות במהירות, ולשמחה אין גבול. אין גבול גם לזמן שהוא מוכן להשאר בחוץ וצריך להחזיר אותו צועק ובועט הביתה לאכול א. ערב, להתקלח וללכת לישון
בקומפלקס שלנו יש כמה משחקיות ובהן מגלשות. אילון מאוד אוהב להתגלץ', אבל הבעייה היא שהאוויר יבש, המגלשות מפסלטיק והבגדים שלו סינטטיים. משמעות הדבר היא שבסוף ההתגלשות, הילד נושא מספיק מטען חשמלי למסע קצר אחורה בזמן (לפחות לפי זה)ש
http://en.wikipedia.org/wiki/DeLorean_time_machine
אחרי כמה זצים שספגתי למדתי לא לגעת בו לפני שהוא מאריק את עצמו לאדמה (זה נותן משמעות חדשה לגמרי לביטוי
לכל מי שמתכוון להגליש ילד במינסוטה בחורף – ראו הוזהרתם (You're grounded!
טיול טיפוס
את תחילת אפריל ביליתי בטיפוס מצוקים באתר ה 'רד רוייר גורג' השוכן במדינת קנטאקי. הטיפוס בקניון הנהר האדום היה טוב, נפגשתי שם עם יונתן ורותם, זוג מטפסים ישראלים חזקים וביחד טיפסנו שם 5 ימים. מזג האוויר באתר היה די מחורבן דווקא בשבוע שיצא לי לבלות בו, אבל החברה והאיכות של הסלע פיצו על כך


אתר הטיפוס נמצא במחוז הנושא בגאון את התואר "מחוז יבש" בגלל איסור מכירת משקאות אלכוהולים בו. למזלינו, מרחק קילומטרים ספורים מהקמפינג עובר הגבול בין המחוזות ומיד אחריו יש חנות משקאות המנוהלת ע"י האמריקאי הכי 'רדנק' סטריאוטיפי שאפשר לדמיין, ולהוכחה, הנה האוטו שלו

עדי
עדי מתקדמת יפה בפוסט ואחרי כמה חודשים ראשונים קשים שבהם הבקטריות והאמריקאים לא עבדו כמו שצריך, כעת יש הצלחות קטנות (בצלחות קטנות) שמבשרות, כך אנחנו מקווים, על כוון מחקר מבטיח. האנשים במעבדה מנומסים, מסוגרים וממעטים להסתובב יחדיו. עדי, שרגילה לחבורת קיבוצניקים עליזה בפקולטה לחקלאות, החליטה שגם ספסימנים קפואים אלו ישתפו איתה פעולה ויהיו לחברה נעימה ומגובשת. לשם כך היא חיכתה שהכל יפשיר – גם השלג וגם האנשים. גילינו שיש מתאם בין חום האוויר לחום האנושי, ועתה שהקרח נמס, פתאום אומרים לנו שלום במדרכות ועוברים ושבים מחייכים זה לזה. ובכן, עדי הכינה עוגיות שיבולת שועל (מעולות, עם שוקולד צ'יפס, ובקושי מרגישים את השועל) והזמינה את חברי המעבדה החוצה לחגוג את בוא האביב. שניים נענו לבקשתה, גם אני באתי לחיזוק וביחד יצאנו לדשא לאכול א. צהריים. בבקרים עדי מקפידה לברך אותם ב"בוקר טוב", כי אם לא, הם יכולים להעביר יום שלם בכפיפה אחת מבלי להחליף מילה. ככה זה, נחמדים אבל קרירים


באוניברסיטה של מינסוטה יש גם פקולטה לחקלאות, והנה לכם חלקת הניסוי שלהם, שם מפתחים את הגידולים שיסיימו את הרעב בעולם

בחודש מרץ, אמא של עדי באה לביקור פתע בדרכה חזרה מניו-זילנד (כמו לקפוץ ליד-מרדכי בדרך לאילון) והיתה שמחה גדולה. אפילו נסענו כולנו לבקר במערות קרח שנוצרות רק בחורפים קרים במיוחד, בחופים של אגם סופריור



העתיד
אז מה צפוי לנו בעתיד הקרוב? ש
ובכן, אנחנו מצפים בקוצר רוח ללבלוב של העצים, לשמש, לחום וירוק בעיניים. טוענים כאן שהקיץ הוא מהיפים שיש לארה"ב להציע, אבל יכול להיות שזה רק ביחס לחורף שהיה.. נראה בקרוב
יש לנו המון טיולים מתוכננים באיזור: לראות איך בני האמיש חיים, למערות נטיפים, ליערות ואגמים ועוד ועוד
בקיץ אנחנו גם מתכננים טיול לאלסקה עם אבא שלי ואמית, ביקור אצל הווילנים וביקור מאמא של עדי ואחותה, כך שהפוסט הבא בטח יהיה עמוס טיולים ומשפחות – לו יהי! ש

Minnesota Dreaming
פתיחה:
כבר חודשיים אנחנו במיניסוטה, מתרגלים לאקלים, לאנשים ולכבישים. אילון כבר מצייר ציורים בגן החדש, עדי מגדלת בקטריות במעבדה ואני עובד ומטפס כרגיל. כבר יש לנו שניים שלושה זוגות חברים שאנחנו מתראים איתם מדי פעם, יש לנו (לפי סדר חשיבות) מגפי שלג, בייביסיטר, אוטו ומאפיית בייגל קרובה ואהובה.


השבוע הראשון היה קשה, עייפים והמומים מהקור, התרוצצנו בין המלון לבית שחיכה לנו וניסינו לארגן מיטות ומזרנים ע"מ שנוכל לעבור אליו. כמעט את כל הריהוט שלנו קנינו במקבילה האמריקאית של יד-2, פריטי ריהוט מעולים בזילהזול. חוץ מזה את כל השאר אנחנו קונים באמאזון, והקניות מופיעות באורח פלא על מפתן דלתינו. הדבר הראשון שקנינו היה זוג מגפי שלג לי ולעדי, וזאת ע"מ שנוכל לצאת ולאסוף את שאר הדברים שנזמין באמאזון בהמשך.


שבועיים אחרי שהגענו הזמין אותנו הפרופסור של עדי לבקתה שלו בדרום מיניסוטה לארוחת שאריות של חג ההודיה. הבקתה ממוקמת כמו מבצר צלבני, על שפת מצוק החולש על נהר המתפתל תחתיו. אחרי ארוחת השאריות הקרה, הזמין אותנו הפרופסור לטייל איתו לאורך הנחל. שמחים לצאת קצת מהבית, בעיקר בגלל אילון, התלבשנו והתעטפנו וכבר היינו בדרך החוצה, כשהפרופסור פתאום נתקל בפתק שהיה מודבק על פנים הדלת בזו הלשון:
!Larry, don’t go outside without the orange vest
לארי זה שם הפרופסור והפתק נכתב ע"י אשתו. במין חצי התנצלות ככרך הבחור סביב כל אחד מאיתנו מעיל בוהק כתום והסביר שעונת ציד הצבאים ממש עכשיו בעיצומה. מאות אמריקאים חמושים מסתובבים ברגע זה לאורך הנחל ועל הגבעות הסמוכות ויורים, פשוטו כמשמעו, בכל דבר שזז. אז לבשנו מעילים זוהרים, הלכנו לטייל ואכן, פגשנו לא מעט ציידים בוהקים וזוהרים, חמושים ולא מאוד סימפטיים. הציידים נראו כמו בסרטים, שמנים, עם ווסט, כובע בייסבול וזקן ג'ינג'י – כנראה שפשוט הסרטים נאמנים למציאות.

בנוסף לצייד שמקובל ואהוב כאן, יש עוד כמה וכמה הבדלים שיש להתרגל אליהם ולא כולם רעים.
האדיבות היא כמובן אחד מאבני הבניין של האומה האמריקאית, ובמיניסוטה, אנשים חורטים אותה על דגלם. סביב כל מינסוטאי יש הילת מגן בלתי נראית, המשתרעת כמה מטרים טובים מעבר לגופו. אם אדם פולש לתוך ההילה, מייד מזנק האמריקאי הצידה ומתנצל. כן, ממש ככה זה עובד. למשל, המעברים בסופר מספיק רחבים לשני אנשים על עגלותיהם, זה לצד זה בנוחות, אבל זרק למראית עין, כי בעוברך לצידו של האמריקאי, ההילה נכנסת לפעותה והוא מיד מתנצל – Oh, sorry, או Oh, excuse me. אותי ההתנצלות מפתיעה בחוסר נחיצותה, הרי לא רק שלא נגעתי בו, אפילו לא עברתי ממש קרוב אליו. בישראל, אלא אם כן דחפו אותך הצידה, אף אחד לא יחלום לבקש את מחילתך – לשם מה? אבל האמריקאים מרחיבים את מושג התחום הפרטי למרחקים לא הגיוניים, כל כך רחוק מהגוף עצמו, שלפעמים אתה אפילו לא רואה את המתנצל, אלא רק שומע את הד קולו מעבר לפינה.
בכבישים האדיבות ברוכה, לא צופרים כאן לעולם, גם אם נרדמת ברמזור, המקומיים יחכו בסבלנות – הס פן תעיר. צמתים רבים לא מרומזרים ומכילים תמרורי עצור מכל הכיוונים. כל אחד בא בתורו, עוצר ונוסע רק אחרי שכל מי שהגיע לצומת לפניו, נסע. זה לא משנה אם אתה ממשיך ישר, פונה ימינה או שמאלה – ברגע שהגיע תורך, כולם יחכו בסבלנות עד שתיסע. אין צורך לעמוד על המשמר פן ידחפו לפניך ויקחו לך את התור. אפשר להוריד את כל המגננות והלחצים ופשוט לסוע רגוע – תענוג. אופנועים וטוסטוסים אין בכלל, או לפחות לא בחורף, כי אפילו חובבי הז'אנר המושבעים לא מסוגלים למעלות הנמוכות כאן. גם חסרי בית אין, מאותן הסיבות בדיוק. אם הועפת לרחוב, יש לך את חודשי הקיץ הקצרים להתאפס על עצמך וזהו. אף חסר בית לא שורד כאן את החורף. את הסנדלים החליפו מגפי השלג, את הגופייה מעיל הפוך. את הלחישה המזמינה של הגז במטבח החליפה השתיקה האילמת והאורבת של הכיריים החשמליים ואת הפיתה החליף הבייגל. חתולי הרחוב הוחלפו בסנאים חמודים וארנבות – שיפור משמעותי.


היתרון במקום כ"כ קר הוא שאף אחד לא טורח להיראות טוב. אין דרך אופנתית להתלבש כשבחוץ 30 מעלות מתחת לאפס – עם אופנה מתקשקשים כשלא עסוקים בלשרוד. לכן, כולם נראים די מוזנחים ואפשר ללבוש את אותם בגדים כל יום.

אגב אדיבות, לפני כמה ימים הלכתי לשחות באחת הבריכות הציבוריות. נכנסתי לבד למסלול ואחרי כמה אורכי בריכה כשעצרתי לנוח, ניגשה אלי בחורה מבוגרת ושאלה אותי אם אכפת לי שתצטרף גם היא לשחות באותו המסלול. לא רק שהיא ביקשה את רשותי (מה, יש לי זכויות על המסלול?) היא חיכתה בסבלנות שאעצור לנוח ורק אז ניגשה. מי היה מאמין. אמריקה.
וכמות שהם אדיבים, כך האמריקאים קשקשנים. האמריקאי הממוצע יתפוס איתך לשיחה ויפרוש בפנייך את סיפור חייו. איפה הוא גדל, מתי נישא ומתי התגרש, מי ילדיו ומה הם עושים, ולפעמים, גם מה דעתו על חמו וחמותו. אם לא תברח, הוא ימשיך ויספר לך על בעיות הבריאות שלו – נושא שיחה חביב על המקומיים, וכמובן, איך אפשר בלי דיון על מזג האוויר.
מזג האוויר:
מזג האוויר כאן באמת קיצוני – מיניאפוליס היא העיר הגדולה הקרה ביותר בארה"ב ואחת הקרות ביותר בעולם. הטמפ' צונחת מתחת לאפס כ 150 יום בשנה וטמפרטורות של ארבעים מעלות מתחת לאפס נרשמות כאן לעיתים. בחורף יורד הרבה שלג והכל לבן מסביבות נובמבר ועד אפריל. הדבר המעניין הוא שגם המקומיים, וגם אם גרו כאן כל חייהם, מתפלאים על, ומבכים את מזג האוויר. מספרים שאף אחד לא מתרגל לקור, ושככל שאתה יותר מבוגר, כך זה יותר קשה. בעוד הכבישים המהירים מתוחזקים ונקיים משלג, רוב הרחובות מכוסים שכבה של שלג דחוס וקרח. נוסעים לאט לאט ומתפללים שלא יהיה צורך לעצור, כי אי אפשר. את המכונית צריך לחמם בבוקר, לפני שאפשר להכניס אליה בני אדם, ולפעמים הדלתות קופאות ולא ניתן לפתוח אותן. החלונות גם כן קופאים דום, ואז כשמגיעים לחנייה וצריך למשוך כרטיס, חייבים לפתוח את הדלת, מעשה איום ונורא כי מייד האוטו קופא אחרי שחיממת את תוכו במשך הנסיעה, וכל זה, כמובן, אם הדלת נפתחת, שגם זה לא תמיד המצב. בקיצור – בלגאן.

השלג נמס (כך אמרו לנו) במרץ-אפריל אבל לפעמים יורד שלג גם במאי. סיפרו לנו שלפני כמה שנים היה חורף קשה במיוחד ועוד נוסף על כך, אחרי שכבר התחמם קצת, קפא הכל שוב והייתה סופת שלגים במאי. אנשים יצאו למדשאות, בנו אנשי שלג ונעצו בהם סכינים. המסר – די כבר לחורף הזה!
אחת הבעיות עם חורף ארוך הוא מה לעשות עם ילדים כל הזמן הזה. אחרי שישים פעם שאתה מקריא את "איה-פלוטו", גם הילד הרגוע ביותר רוצה קצת אוויר צח, אפילו במחיר כוויות קור. ברוב הימים אנחנו יוצאים עם אילון לשחק בחוץ; הילד גילה עמידות לקור ובד"כ נהנה מזמן האיכות בפריזר.

אנחנו היחידים, כך נראה, שמוציאים את הילד שלהם לשחק כשממש קר, אנחנו עושים סיבוב ושולים איזו בימבה קפואה מערמת השלג הקרובה (לא מגזים בכלל, בימבה קפואה לגמריא מתוך הקרח) ונותנים לאילון שידחוף אותה. ככה המשחק ממשיך, לפעמים הוא מבקש שנשיר את "האוטו שלנו" או את "זום זום זום עולה הזמר", תלוי במצב הרוח. כלומר, אם נושבת רוח אז הוא לא מבקש כי הוא עם הראש למטה, כלומר, אולי הוא מבקש אבל אני לא שומע.

באחרונה קנינו לו מזחלת שלג נחמדה, ואנחנו מזחילים אותו לאורך המדשאות ובמורד הגבעה הקטנה שליד הבית. בעיקר נהנית מהמזחלת עדי, ששמה עליה את הקניות וכך וגוררת אותן מהאוטו עד פתח הבית.
במינסוטה יש המון מה לעשות בחורף בסביבה מוגנת ומחוממת. למשל, יש מוזיאון המדע, מלא איזורי משחקים מחוממים ומוזיאון ילדים, שבו הכל מותאם לילדים קטנים עם המון הפעלות ומשחקים מגניבים.

אילון גם סיגל מין מצב שבו נראה שהוא מיואש מהמציאות ואין תקווה שהמצב ישתפר. זה קורה בד"כ בסיבובי הקניות הארוכים ב Walmart או Target. אנחנו שמים אותו על העגלה ואם מספיק זמן אנחנו לא שרים לו או נותנים לו בננה, הוא מניח את הראש על הדופן, בוהה בגלגלים המסתובבים ומרייר. הוא לא מתלונן ואנחנו לא שואלים. גם זו דרך להתמודד.

ספורט:
מצאתי לי קיר טיפוס נחמד וגם פרטנר לטפס איתו. בד"כ מציאת פרטנר טוב היא משימה קשה, אבל במקרה הלך לי ממש בקלות. בפעם הראשונה שהלכתי לטפס ראיתי איזה בחור מטפס חזק. שאלתי אותו אם הוא מכיר מישהו שמחפש בן זוג לטיפוס הובלה והוא אמר – כן…אני. וזהו, מאז אנחנו מטפסים ביחד. הוא מדריך בקיר הטיפוס כך שיש לי פרוטקציה, וגם הוא מטפס קרח וטבעי – הטוב מכל העולמות. כל, אבל באמת כל המטפסים מקועקעים. אני לא יודע למה וגם שאלתי כמה מהם ועדיין אין לי תשובה. אלו לא מנהיגי כנופיות אופנוענים קשוחים ועם זאת לכולם יש קעקועים ענקיים על כל הגוף. זו האופנה כאן, מבוגרים וצעירים כאחד. גם לפרטנר שלי כמובן.
יש לא מעט אנשים שרצים, ויש כאלו שרצים בכל מזג אוויר. ראיתי כבר אנשים רצים בחוץ ב 20 מעלות מתחת לאפס, לחלקם אפילו לא היה כיסוי פנים. כשאני הלכתי בחוץ בטמפ' האלו, קפאו לי האף והשפתיים תוך 10 דקות, יש כנראה הבדל גדול בעמידות ביני ובין הרצים הללו. יש גם קרוס-קאנטרי סקי, עדיין לא ניסיתי את זה אבל בקרוב. הפארקים הופכים בחורף למסלולי סקי ארוכים ויש פסטיבל פעם בשנה שבו עושים סקי בלילה סביב אגם קפוא שמואר בנרות ועל הדרך שותים שוקו חם מדוכנים. אם לא היה צריך לעשות סקי בלילה בקור מטורף, העניין עם הנרות והשוקו היה להיט.

עדי בילתה כמה שנים ביפן בתור ילדה ושם, בביה"ס האמריקאי הייתה לה חברה טובה, סוזן שמה. אותה סוזן, מסתבר, גרה כאן במיניאפוליס והשתיים יצרו קשר ואף הוזמנו אליה לא. ערב. מפתיע לא פחות, הוזמנו לא. ערב אצל ההורים של סוזן שזוכרים לטובה את עדי בת ה 13 ורצו מאוד לארח אותנו. אבא של סוזן הוא רפובליקאי אדוק, וכשישבנו על הספה הוא ניסה להסביר לי את ההבדל בין דמוקרטים לרפובליקאים. הנה מה שהיה לו להגיד:
Republicans stand for the Founding Fathers, for the Constitution and for the American People. Democrats are more for experimental socialism and stuff.
כן, הוא שונא את אובמה ובטוח שהוא חלק מקונספירציה מוסלמית נגד ארה"ב. "אני פשוט לא בוטח באדם הזה" הוא חזר ואמר כמה פעמים. הבחור גם, איך לא, צייד חובב והוא לקח אותי למרתף לראות את הרובים שלו. הרובה החביב עליו הוא רובה שנראה ופועל כמו הרובים במלחמת הדרום-צפון. כלומר, יש לשפוך אבק שרפה לתוך הקנה, אחריו לדחוף כדורית מתכת ואז להדק את הכל עם חוטר. ההדק משחרר מין פטיש עם אבץ בקצה שעושה ניצוץ ומצית את אבק השרפה, כך הוא טוען, חצי מהפעמים. המטרה היא לשחק משחק הוגן פחות או יותר עם האיילים – בעוד שלירות בהם ממאתיים מטרים עם כוונת טלסקופית זה לא 'ספורטיבי', להסתובב עם חתיכת ברזל שמפספס משלושים מטר וחצי מהפעמים לא יורה זה נחשב פייר-פייט. אולי תופתעו, אבל הטכנולוגיה של הרובים הללו מתקדמת כל הזמן, למשל, הוא סיפר לי שרק לפני כמה שנים יצאו רובים כאלו לשוק שהפטיש הוא פנימי, מה שמשפר מאוד את אחוזי ההצתה וגם יש להם כוונות זורחות בחושך, כך שהקשיים שאתה מערים על עצמך מתוך כבוד לאיילים, פחותים מעט. אמרתי לו שמשחק הוגן באמת זה להוריד את האייל עם שיניים וציפורניים, או לכל הפחות עם סכין ומזלג, אבל הוא חשב שזו ממש ברבריות.

Mall of America
עכשיו, כפי שסיפרתי, כבר התרגלנו לרוב הדברים. יש לנו מכונית משלנו וגם בייביסיטר שקוראים לה דניאל והיא באה פעם בשבוע שבועיים ע"מ שנצא לבלות. התחלנו לראות סרטים, ללכת למסעדות ולהנות מהמקום. הזמנו כרטיסים להופעה של סטינג ופול-סיימון וגם סיינפלד מופיע כאן עוד מעט. עוד שבועיים אנחנו טסים לכמה ימי סקי בוורמונט ומאחורינו כבר שבוע חופשה במיאמי – בקיצור, אנחנו ממש לא מסכנים.

זהו לעת עתה,
שלכם,
אורן




































































