הנה שוב אני מעדכן מהמקום שבו התחממות גלובאלית היא לא מילה גסה ואפילו יש שמשאירים את האוטו דולק שעות נוספות – אולי זה יקדם משהו. שוב הגיע האביב, הדשא כ"כ ירוק וטרי שבא לי לצאת ולהתנפל עליו עם מזלג ורוטב אלף האיים. בחוץ סנאים רודפים אחד אחרי השני במחולות חיזור ואקא וחבורת האווזים שלה עושים לדשא מניקור.א

בפוסט הזה אני אסביר למה עודף כבאים זה לאו דווקא טוב, נגלה יחד מה האמריקאים מסוגלים לטגן (ואפילו לאכול), למה גן הילדים הכי מרשים בעולם הוא הגן של אילון ועוד קצת על הפנטזיות של האמריקאים. א

Minnesota State Fair

פעם בשנה, בסוף הקיץ מתקבצים כל האמריקאים בסביבה לחגיגות הסטייט פייר – מין קרנבל ענקי שנמשך עשרה ימים ומקבץ בתוכו את כל תמצית האמריקאיות של המיד-ווסט, כלומר מדינות מרכז ארה"ב. במתחם שעומד ריק כמעט כל השנה ומחכה לאירוע הזה, מתקבצים מגדלי – בקר, סוסים, חזירים וכבשים מהאיזור, ומשוויצים בפרי חוותיהם. יש ביתן שבו כל יום פרות ממליטות מול עיניהם של המבקרים (מכניסים אותן להריון בתזמון כך שתהיינה המלטות לכל אורך האירוע). מגיעים גם החקלאים – מגדלי הדלועים הענקיים ומלפפונים נפילים, עגבניות בגודל של סיר פלא ועוד מיני מוטציות שמתחרות ביניהן על תארים יוקרתיים. מגיעים כוורנים עם מיטב נופת דבשיהם ויש גם תחרות פיסול בדונג.א

המתחם הומה אדם ובהמה, יש לונה פארק עם קרוסלה ורכבת עילית שמנסיקה מבקרים אל מעל להמון המתהולל. יש ליצנים ואנשים על קביים, אבל הסטייט פייר ידוע בעיקר בשל האוכל המוגש בו: המתחם גדוש דוכני אוכל עם מכנה משותף אחד – טיגון עמוק! כאן הביאו לידי שלמות את אומנות הטיגון ואין מאכל שנמלט מן השמן המבעבע. מטגנים שם תפוחי אדמה ותפוחי עץ, עופות נקניקיות ובשר, עוגות שלמות, גלידה, מלפפונים חמוצים ואפילו חטיפי שוקולד. את כולם טובלים קודם בעיסת בצק דביקה ואז מטגנים עמוק עמוק. בהתחלה זה נשמע לי דווקא די טעים, אבל אחרי שניים-שלושה דוכנים הרגשתי אני כמו עוף מטוגן, ולו הייתי יוצא לשחייה בים הצפוני, אני בטוח שהיו צדים אותי ומאירים בעזרתי את רחובות אירופה.א

אם אתם רוצים עוד דוגמאות לתרבות הבישול האמריקאית, הנה שני ספרים שמצאתי בחנות:א

 הפירות על העצים

בקיבוץ, פעם, היית הולך ואוכל פירות מהעצים. כמעט תמיד רק מהעצים שמותר, אבל, לפעמים, אני מודה, גם מאלו שלא מותר היה. בייחוד הייתי עורג לעצי השסק העמוסים – אשכולות של שסקים כתומים היו פיתוי גדול מדי עבורי. וכך גם עצי הגויאבה, הרימון, הקלמנטינה, אגוזי המלך, אגוזי הפקאן וכו.. מנהג אכילת הפירות מהעצים לא עזב אותי מעולם, ומי שבא בעונה הנכונה ימצא אותי קוטף שיקמים מפוייחות מהעצים בהרצליה או גויאבה מעושנת מהעץ ליד השופרסל ברמת אביב (יש כזה, נשבע). לכן, עכשיו שאני כאן, היה לי טבעי לנסות גם את הפירות מהעצים המקומיים. בגדול יש כאן שלושה: עוזררים, תפוחים וערמונים.א

מראש אני מגלה לכם שכל נסיונותי לאכול פירות מהעצים כשלו כשלון חרוץ. העוזררים נראים נהדרים – גדולים, עסיסיים וצבעוניים אבל הם לא באמת מבשילים (לפחות לא לטעם אדם, לא שמעתי את הסנאים מתלוננים). ניסיתי, באמת, ניסיתי, לפחות דגימה מכל אחד מהעצים אבל כולם כווצו לי את הפה והשאירו שם טעם מר איום ונורא. התפוחים כנ"ל – לא אכילים והערמונים, נו טוב, קטפתי, ייבשתי וקליתי בתנור כמו שצריך, והם קיבלו את פני עם טעם של עיסת קמח רטובה. באסה.א

שתדעו, פעם היו בארה"ב יערות גדולים של ערמונים. לפי הערכה אחת, עד שנות הארבעים, אחד מכל ארבעה עצים ביערות האפלאשים, המשתרעים מג'ורגיה שבדרום ועד לקנדה שבצפון, היה עץ ערמונים. ואז, בשנות הארבעים הובאה לכאן בטעות מין פטריה שחיסלה את כולם! ממש, עד האחרון… ככה הם נראו אז: א

מכבי האש והשרפות

לאמריקאים יש פֶטִיש עם כבאות והצלה. הכבאים כאן הם גיבורי על, בטח מאז אירועי 11 בספטמבר, אבל גם לפני כן – האמריקאים מתים על הכבאים שלהם ובטוחים שהם כל-יכולים. בהתאמה, גם הכבאים כאן בטוחים שהם יכולים הכל, מה שמוביל לאחוזי תמותה גבוהים של כבאים אמריקאים ביחס לחבריהם האירופאים והאוסטראלים. יש לנו זוג חברים כאן, כבאי וכבאית. הבחור הוא כבאי מוצנח, כזה שזורקים אותו באמצע השרפה ביער ומקווים שימצא דרך לכבות אותה (טיפוס טיפוס הבחור), ושניהם טוענים שהכבאים בארה"ב מצפצפים על הוראות הבטיחות. לא פעם תמצאו כבאי מסתער לתוך בית בוער, גם אם אין בו נפש חיה, ע"מ להציל את תכולת הבית ולצאת גיבור. תמות נפשי עם פריטים.א

עוד דבר שלמדתי הוא שמעל צפיפות כבאים מסויימת ליחידת שטח, כמות השריפות גדלה ולא קטנה. יש לכך שתי סיבות: האחת היא כבאים שיכורים שרוצים להיות גיבורים, אבל השרפה המתאימה לא מזדמנת לה. צ'יק צ'ק הם מציתים חלקת עשבים והפלא ופלא! – מגיעים לפני כולם לכבות אותה. חברתנו הכבאית הייתה בזמנו אחראית לחקירת המקרים הללו. היא אמרה שרוב הפעמים תופסים אותם (על חם), כי הם מגיעים לשריפה מהר בצורה מחשידה, לעיתים, עוד לפני שמישהו הספיק להתקשר למכבי האש. הסיבה השנייה פחות מצחיקה וקשורה גם כן לכבאים שיכורים – אלו שחוזרים מתוסכלים הביתה להכות את ילדיהם, והילדים גילו, שכשיש בחוץ שריפה אז אבא לא בבית…א

הגן של אילון

עכשיו שגם דקל נמצא בגן, אני רוצה להגיד כמה מילים על הגן המופלא הזה. לכל מי ששולח את הילדים שלו לגן בארץ – זה יבאס לכם את הצורה. טוב, אז איפה להתחיל?א

הכי חשוב – הגן תמיד פתוח. כלומר הוא עובד שני-חמישי מ 06:00-18:00  והוא סגור 12 ימים בשנה בלבד! מתוך אותם 12 ימים, שלושה הם ימי השתלמות של המורות. זה די מדהים, ביחס לגנים בארץ שסגורים שבועות על גבי שבועות בחגים ופתוחים 07:30-16:00 במקרה הטוב. כאן זה גם בוקר מוקדם וגם צהרון והכל עולה לנו 1000 דולר לחודש לילד. המחיר כולל ארוחת בוקר/צהריים/ארבע, מגבונים, חיתולים ומטרנה (לתינוקות).א

בגן מאמינים שמשחק בחוץ הוא חשוב, ואת הילדים לוקחים החוצה כמעט בכל מצב

במבט ראשון זה נראה באמת מרשים – וואו, לוקחים אותם החוצה באפס מעלות… פששש! אבל אז נזכרים שבארה"ב מודדים במעלות פרנהייט, ואפס פרנהייט זה 17- מעלות צלסיוס. כן, כן, בטמפרטורה שבה מים הופכים לאבן, שבה כל הברזילאים מתים ומכוניות צרפתיות לא מתניעות, יותר קר משהגיע אי פעם על פסגת החרמון הזוהרת – ילדים מגילאי שנה עד חמש יוצאים כאן לשחק בחוץ. ואני ראיתי את זה קורה. מה זה אומר על הסטנדרטים שלנו – על מה שאנחנו מחשיבים כסביר או לא סביר? הכל יחסי.א

אם אתם חושבים שזה מרשים, אז תדעו שיש גם הוראות מחמירות מתי יש לסגור את הגן כי קר מדי. המגבלה היא 35- צלסיוס. אם הטמפרטורה יורדת מתחת ל35-  אז סוגרים את הגן וזה כבר קרה פעמיים מאז שהגענו. אני מניח שהבעייה העיקרית בטמפ' כזו היא להורים שדוחפים את הילדים בעגלות לגן (יש לא מעט כאלו שגרים בסביבה) ובקור כזה, העגלות, שלא נאמר הילדות שבפנים, מאבדות מהאלסטיות שלהן.א

על האש עם השכנים

בסוף הקיץ הקודם עשינו על-האש אחרון עם השכנים בחוץ. המגורים שלנו הם קצת כמו קיבוץ, ומקובל בספונטניות להזמין את השכנים להצטרף לארוחה על הדשא. השכנים הגרמנים שלנו הניחו ערימה של נקניקיות חזיר על האש ובדיוק אז הצטרפו לארוחה השכנים ההודים. הגרמנים מיד קפצו והבטיחו להודים שאין מה לחשוש – הכל בשר חזיר ואין אף פרה שנצלית שם בטעות. זה כמובן הצחיק אותי מסיבות ברורות. אם חושבים על זה, הרי יהודים לא אוכלים חזיר כי הוא טמא וההודים לא אוכלים פרה כי היא קדושה. כלומר, אם חיה טהורה מדי אסור לאכול אותה, ואם היא מלוכלכת מדי אסור גם כן, ורק חיות עם רמת הגיינה בינונית, נאמר – כאלו שמתקלחות פעם בשבוע ומקנחות את האף עם ממחטה – אותן מותר. בעוד החזיר כבר מזמן לא חיה מלוכלכת ומסוכנת לאכילה, הפרה תהיה קדושה לעד. ואני אומר – אם כבר אדם מחליט לשמור על אמונה שאין בה הגיון, לפחות כדאי שאי-ההגיון יהיה אינווריאנטי לזמן.א

השלכת

לאוסף החוויות שאני חווה כאן לראשונה, הכי מרשימה ויפה הייתה השלכת

התמזל מזלנו וזכינו לשנה עם שלכת מרהיבה ממש. כמעט כל העצים מרשימים בגוונים של מבצעי סוף העונה: הגינקו בצהוב זוהר, האלונים בצבעי ברונזה ואדום מטאלי, אבל הכי יפים, הכי הכי יפים באמת הם עצי המייפל:א

האמריקאים מטפחים קולטיווארים (תתי-זנים) של מייפל שמתאפיינים בעלי שלכת מרשימים. לא פחות מרשימים  הם השמות שלהם כמו

.Autumn Blaze או Red Sunset

 באלו לוהבים העלים ומאדימים כל כך, עד שנראה שהעץ עולה בלהבות. בחיי. את הזנים הטובים ביותר הם שותלים ברחבי הערים וזה תענוג אמיתי. ככה העלים מתחלפים מירוק לצהוב ולאדום ("כמו רמזור" אילון אמר כשהסברתי לו על התהליך) בסוף הסתיו ונותנים לך תחושה שאתה צולל בתוך ציור של מונה.א

הפנטזיה של האמריקאים על יחסים בין אישיים

יחסי החברות בחברה האמריקאית סובלים מדו-משמעות – מין מתח תמידי קיים בין המצוי לרצוי. ככלל, אני חושב שאם רוצים לדעת על מה אנשים בחברה מסויימת חולמים, די להסתכל על הסרטים והסדרות שהם יוצרים, והאמריקאים לדעתי פשוט רוצים להיות מעושרים בחלקם. בסדרות ובסרטים, לטובים יש בתים יפים עם גינה והמון דשא, אישה רזה ותמירה וילדים בלונדיניים. מנסיוני ככה פחות או יותר באמת נראים האמריקאים שהצליחו בחיים. יש גם המון סרטי גבורה ומלחמה – גיבורי על שולטים במסך הגדול וציידי ערפדים במסך הקטן. לאמריקאי הממוצע משעמם נורא והוא חולם וממלל גבורות ישראל בין בייגל לדונאט. ומה אפשר לומר לגבי קשרי חברות? מצד אחד האמריקאים מבודדים. בתיהם מסוגרים בפני זרים וחברים – הזמנה הביתה, לתוך מבצר הפרטיות היא אירוע רשמי וחשוב. מצד שני הפנטזיה של חברות אמריקאית היא ההפך הגמור – ויעידו פריינדס וסיינפלד: חברים שהדירות שלהם צמודות והם נכנסים ויוצאים זה מביתו של זה באין מפרע, כמו בקולג'. חברים שמתחבקים ובוכים יחדיו, שמדברים על הכל ואין ביניהם סודות. וכמה שהמציאות האמריקאים מסוגרת, ככה הם מרהיבים עוז לחלום על חברות אמת, כזו של חברים לנשק – חברות דם. דיסוננס קוגנטיבי, או, זה המונח שחיפשתי. אני חושב שכשישראלים רואים סדרות על חברות ישראלית, החברות עצמה לא משמשת מושא הערצה. השלישיה ב"רמזור" הם חמודים, אבל אני מאמין שלרובנו יש חבר כזה או אחר שרמת הקרבה אליו דומה לזו שבסדרה. אבל לא כך כאן, חברות כמו של ג'ורג' וסיינפלד יש רק בסרטים ואני חושב שהאמריקאים מפיקים הנאה נוספת מצפיה בסדרות האלו שאנחנו לא – מין חמוץ מתוק כואב כזה בבטן, כמו אדם נכה הצופה בסרט על ריצה.א

pardon my reach אפרופו פרטיות – כאשר המלצרית מפנה את השולחן היא בד"כ תגיד משהו כמו

 כלומר, סליחה שעקב העבודה שלי אני חודרת למרחב הפרטי שלך. איך עם התנהגות כזו הם מצפים ליצור חברים?א

דקל

אז מעשה שהיה כך היה: שתיים לפנות בוקר, קפוא בחוץ (15 מתחת לאפס) ועדי מקפיצה אותי במילים האלו: "אורן קפוץ!". טוב, אני מגזים אבל לא בהרבה. ירדו לה המים ואנחנו ישר על זמן פציעות. מראש הכנתי רשימה של שישה שכנים שהתנדבו לבוא, אפילו באמצע הלילה, לשמור על אילון. כשאני אומר "התנדבו" צריך להבין את זה בקונטקסט החברתי שמתאים לאמריקאים, כלומר, אמרנו תוך כדי שיחה שאולי נצטרך שמישהו יבוא בהתראה קצרה לשמור על אילון והם אמרו "בטח, תתקשרו אלנו ונבוא בכל שעה! (סימן הקריאה במקור)". שישה שכנים היו ברשימה ואפילו אחד לא ענה לטלפון. גם כן מעצמת על(ק)…א

בקיצור – בסוף אחד ענה לטלפון, אמר שהוא היה רוצה לבוא אבל יש לו עבודה בשש בבוקר. בשלב הזה עדי כבר היתה על הרצפה עסוקה בלדחוף את הילד החוצה, אז אמרתי לו "שמע, לא, תגיע". אז הוא הגיע. נסענו לבית החולים, בדרך משטרה חוסמת את הירידה לכביש המהיר – הייתה תאונה. בד"כ מי שעוצר ליד ניידת בלילה ופותח את החלון יורים בו. עצרתי ליד הניידת ופתחתי את החלון. השוטר הציץ פנימה ומייד הבין שאו שהוא נותן לנו לעבור, או שהוא מפשיל שרוולים ועוזר לי ליילד. נתן לנו לעבור במחסום. החנתי את האוטו בקדמת בית החולים, סחבתי את האמא פנימה ותוך שעה דקל היה בחוץ.א

כשיצאנו מבית החולים, יש נוהל שבו מפקחים על ההורים שמוציאים את הגור-אדם החוצה בקור-כלבים. יש דלת מיוחדת בחנייה שאליה אפשר להגיע ממש עם האוטו. את הבעל שולחים חצי שעה מראש לחמם את האוטו ואז אחות מלווה את האם והילד עד לאוטו.א

Donna Randal בביקור הראשון במהלך ההריון עדי טופלה ע"י אחת הרופאות המילדות בקליניקה שלנו ששמה

מיד התרשמתי שזו בחורה רצינית: שחורה, עם רסטות וידיים משורגות שרירים, רגועה ואינטלגנטית. היא בדקה את עדי, מתנוענעת בקצב רגאי פנימי, מדברת עם עיניים חצי עצומות כמו נהנת מחומה של שמש טרופית דמיונית. במהלך ההריון היא הייתה היחידה שהתעניינה בנעשה בבית במהלך "צוק איתן" ובכלל, הראתה בקיאות בנעשה בארץ.א

WTF? ואז באחד הביקורים היא שלפה הזמנה ונתנה לעדי – "את מוזמנת לבוא לחגוג איתנו את בר המצווה של בני יעקב אהרון"א

זה מפתיע מהמון בחינות. קודם כל – היא יהודייה? לא הייתי מאמין, וחוץ מזה, ממתי רופא מזמין את המטופל שלו לבר מצווה של הבן? מאוד לא אמריקאי. בסוף לא יכולנו לבוא למסיבה אבל שלחנו מתנה, ועד היום אנחנו לא יודעים למה ואיך בדיוק היא יהודיה. עדי התביישה לשאול.א

חכו – זה לא הכל. באחד הימים סיפרנו לאבא של עדי את הסיפור על הרופאה המוזרה וניסינו לחפש אותה בגוגל ע"מ להראות לו תמונה. הנה מה שעלה:א

מסתבר שהיא אלופת מינסוטה בבניית גוף בשמונה השנים האחרונות! וזה בנוסף לזה שהיא הגניקולוגית המבוקשת ביותר ב"קופת החולים" שלנו. מה שאפילו יותר מדהים הוא שהיא בת שישים! כן כן, זו היא בת שישים שם בתחרות. היא התחילה להתאמן רק בגיל חמישים כשהיא הרגישה ש"צריך לעשות משהו" והלכה לחדר כושר. התחילה להתאמן, כנראה עשתה שם רושם על אנשים אז שאלו אותה "לקראת מה את מתאמנת?". ואז היא אמרה לעצמה – וואו, אני צריכה איזו מטרה, והתחילה להתאמן ממש ברצינות. בחורה בלתי רגילה.א

אילון

אילון ילד מקסים וחמוד, מין איטריה דקה ומחייכת – שָחוּם מִשְחוּם בקיץ ועמיד בקור בחורף. בקיץ הוא גולש על אופני הבאלאנס עם ילדי השכנים ובחורף גורר אותי לתחנת הכיבוי הקרובה לקפוא מחוץ לחלון בזמן שהוא מסתכל על הכבאיות שבפנים. אפילו חיברתי על זה שיר. אילון אוהב לחדש את השפה העברית והנה כמה פנינים:א

אבא: אילון, יש לך פריחה סביב הבולבול…     אילון: יש לי כדור פורח על הבולבול!א

מפטפט שלג בלי הפסקה (על משקל מטפטף גשם)א

בבוקר אוכלים גרמולה, בקיר זורם שחמל ולאבא על הלחי יש שזיפים

במסעדה של הפיצה יש פיצרית שמביאה את האוכל

בין הדברים שהוא מצטיין בהם הוא פירוק בייגל מכל צימוקיו ואכילתם בנפרד. אילון מסוגל לעשות דה-צימוקיזציה לבייגל תוך דקה וחצי ולהשאיר את הבייגל כמעט שלם. בנוסף, אילון גם אח גדול מקסים וחמוד!אבובבנוסף

עדי

עדי עובדת קשה, מנסה לפרסם ולפרסם ולפרסם וגם לעשות מחקר מדעי אם אפשר בין לבין. ההריון היה ארוך ולא נוח במיוחד, ועדי הסתובבה עם פתיחה בשלושת החודשים האחרונים. בכל יום חשבנו שזהו זה – היום היא יולדת! אבל לא. זה היה די מתיש ואיכשהו, בשילוב של נחישות והתעלמות מוחלטת מהצעות הרופאים – עדי הצליחה להחזיק אותו בפנים עד שבוע 39. הלידה היתה קצרה ואינטנסיבית ועדי היתה גיבורה אמיתית!א

כעבור חודש וחצי נסענו לארץ לשלושה שבועות ע"מ שתוכל להתראיין למשרות באקדמיה. הפוסט-דוק בחו"ל אינו מטרה בפני עצמה, הוא רק קרש קפיצה למשרה אקדמאית בארץ ולכן, אם יש כבר משרה אז אפשר לחזור לארץ, ויפה שעה אחת קודם. עדי עבדה עד לרגע הלידה וגם "חופשת הלידה" (באמת צריך למצוא לזה שם אחר..) עברה בעבודה רצופה בכל רגע פנוי ע"מ להתכונן לנסיעה לארץ. בארץ בסה"כ הלך טוב ואנחנו מקווים שנוכל לחזור בשנה הקרובה אם הכל ילך חלק.א

בנתיים עדי חזרה לעבוד ואת דקל שמנו בתינוקיה בגן של אילון. את התינוקות אסור להם להוציא החוצה כשמתחת לאפס למרות שאני בטוח שהם רוצים. עדי בזמן האחרון גם מאוד השתפרה בבניה עם קוביות

א

אורן

לצערי נפצעתי בכתף ומאז אני לא יכול לטפס. החיים בלי טיפוס הם קצת פחות טובים, כלומר, הרבה פחות טובים, למעשה, ממש על הפנים, ואם לדייק – באסה טוטאלית. ע"מ לשמור על כושר ושפיות, בתקווה שבאחד הימים אחזור לטפס, אני נאלץ ללכת למקום נאלח ומונוטוני, סינטטי ומשעמם – הלא הוא חדר הכושר. הפעם האחרונה שביקרתי בחדר הכושר, לקח לי זמן להזכר, היתה בשנת 1998. לזכותו, חדר הכושר התקדם מאוד מאז ימי הקיבוץ והוא היום מלא במכשירים שמעולם לא ראיתי שכמותם. אחד התמוהים ביותר הוא ה"אליפטיקל". כשעליתי עליו בפעם הראשונה זה הרגיש כ"כ מוזר ותהיתי לעצמי – למה זה טוב? כלומר, לאיזו פעילות שאדם עושה במהלך חייו יכול המכשיר הזה להכין אותך? שחייה אומנותית? טביעה איטית בבור זפת? הדבר היחיד שאולי קצת דומה היא ההליכה של ארמסטרונג על הירח, וזה, תסכימו איתי, לא קורה לעיתים קרובות.א

כזו חבורה של פיסחים, גידמים חיגרים וצולעים לא ראיתם מימיכם. מי שמתאמן שם הוא או אדם ששוקל יותר ממאתיים קילו, או עקום, מקופל ומעוקל בצורה כל שהיא. או פצוע כמוני. להגנתי יאמר שעם הכתף הפגועה, אני מסתדר שם מצויין – ראש לשועלים, ולא מרגיש יוצא דופן עם התרגילים המוזרים שאני מבצע – להיפך, אני חלק מחבורת נכים גאה!א

את הזמן שהתפנה לי מהטיפוס והאנרגיות העודפות אני משקיע בדברים אחרים, בין השאר בלימוד פסנתר. לכבוד הפציעה קנינו פסנתר נהדר וזה ממש תענוג שיש שוב פסנתר בבית.א

משפחה

למרות שאנחנו רחוקים, וגם לא גרים במקום מאוד אטרקטיבי (נניח גם טוקיו היא רחוקה אבל יש סיבות טובות להגיע לשם), למרות כל זאת זכינו להמון ביקורי משפחה: בחורף הגיע אחותי אביבית לבלות איתנו כמה ימים וציפי אמא של עדי מגיעה לכאן תדירות, ממש כאילו היא בירושלים ואנחנו בתל-אביב

אבא של עדי קופץ לביקור, כל פעם שהטיסה שלו ממיאמי ללאס-ווגאס במקרה עוברת דרך מיניאפוליס (אחרי שהוא עבר בדרך בדנוור, דאלאס ווונקווור ע"מ לצבור מיילים)א

בסוף החורף נסענו לארץ לענייני עבודה וכמובן גם משפחה. קיבלנו מנה גדושה וברוכה של הורים, אחים והמון המון בני דודים מקסימים, שאימצו את אילון ודקל כאילו הכירו אותם כל חייהם

דורית

באמצע ינואר נפטרה דודתי דורית. לא הייתי שם לראות איך נלחמה בגבורה ולא ישבתי כשאר בני המשפחה ליד מיטתה לילות כימים. דורית עברה טיפולים קשים וכמה שבועות לאחר שנראה שמצבה משתפר ולאחר שחזרה הביתה, התמוטטה, אושפזה ונפטרה. דורית היתה בשבילי גיטרה ושירים, חום, אהבה ומשפחה.א

יהי זכרה ברוך.א

סיום

הנה החורף עבר, השלג חלף הלך לו. העצים שוב ירוקים, הילדים שוב משחקים. אנשים שוב מברכים זה את זה לשלום כאילו אין ולא היה חורף מעולם. שוב אנחנו אוכלים ארוחות בחוץ בערב ומטיילים בפארקים:א

זה כנראה הקיץ האחרון במינסוטה, אנחנו מתכננים לחזור עד האביב הקרוב לארץ. לפני כן עוד צריך להספיק לפרסם כמה מאמרים, לגדל כמה ילדים ולטייל כמה טיולים לפני שמגיע החורף, אבל בגדול זמננו כאן קצוב.א

מקווים להפגש בקרוב בירושלים הבנוייה,א

אורן, עדי, אילון ודקל.א