Causality, Coincidence and occasionally expected surprises

In this post I’ll deal a bit with common misconceptions regarding the world around us and a few tips of how to worry less about your kids.

So…

When two phenomena always coincide, what do we mortals think is happening? How do our brains process this information? Well, I believe we are almost always led to the wrong conclusions and that our intuition regarding co-incidences (as in two things happening together) and coincidences (as in two things happening together unexpectedly) is crappy.

Let me try and explain myself.

There are several distinct cases where two things (A and B) appear together.

The first commonly assumed explanation is that one of them is the cause and the other the effect, so the two options are:

A causes B

Or maybe

B causes A.

Sometimes this is true and examples are abundant.

Think of Explosion and Explosive-bang: An explosion is always accompanied by a loud bang (though a bang is usually not accompanied by an explosion). In this case we would be correct in deducing that the explosion was the cause and the bang the effect.

Now consider the case of rain and clouds: clouds sometimes produce rain, but rain is always accompanied by clouds. If we ignore the fact that clouds appear before rain, one could be led to the assumption that perhaps rain causes clouds and not the other way around. So even here, no clear cut case. Let's continue.

A common error in these cases is to swap cause and effect, which can lead to interesting results. I once read about a research, which claimed that crowded jails are a precursor to crime waves, and therefore sometimes felons should be set free in order to avoid jammed prisons. This conclusion was reached by analyzing data of jail occupancy and the number of crimes committed over a period of time. It may have looked something like this:

Though crowded prisons are indeed a mess, the truth is that after many crimes are committed, many people go to jail, and not the other way around.

So far so good, but now it gets better. Two phenomena may be correlated although they have no direct link between them. Take glacial melting in Greenland and the disappearance of certain kinds of cold-loving butterfly species from Israel. Both have been witnessed to occur recently but there does not seem to be any direct link between them. The glacial melt goes nowhere near the butterflies and it is implausible that the absence of the insects causes the ice to thaw. That’s because there is no direct link between them, they are both side-effects of global warming. So we are presented with the third kind of co-occurrence:

C causes A, and, C causes B

Whenever C is present (but may go unnoticed), A and B appear. This may be misinterpreted to give some weird and comic results like this one, which urges people to become pirates in order to stop global warming (from The Spaghetti Monster web site):

This inverse correlation between global warming and the number of pirates is of course due to a third phenomenon – human technological advancement. Modern technology enables better control of the oceans and at the same time releases greenhouse gasses, causing the planet to warm up.

Here is one showing a correlation (p-value < 0.01) between the number of breeding stork pairs and human births is some European countries (by Robert Matthews Aston University):

Can you guess where this correlation stems from? If you do, leave a comment with your explanation (I’ll give you a hint, storks don’t really deliver babies).

It’s worth noting a fourth option for misinterpretation – when A is actually the same as B (in a way). Consider the almost perfect correlation between a person’s age and the number of birthday parties that were given in his honor. Would it be correct to deduce that birthday parties are good for one’s health? Probably not.

I’m pretty sure that each of these mistakes happens quite frequently; never underestimate human propensity for errors.

There is yet a fifth option I would like to present, which I believe is the most frequent and the most commonly overlooked. That is the case when A and B appear coupled, but they are not at all related, not even through a third phenomenon like before.

Consider the following situation: The Chubooboo, a rare and almost extinct species of monkey is discovered in the rain forests of Congo. There are just 5 specimens left in the world. Upon closer examination, these monkeys appear fat and sluggish, hardly able to move between the trees. Researchers quickly conclude that the poor Chubooboo became extinct due to their lack of speed and agility, unable to compete with the rest of the forest dwellers.

This seems like a logical assumption. There are many cases of incompetent creatures who failed to make the Darwinian mark. The Dodo is one, being slow and flightless; it nested on the ground and could be easily caught. It and its eggs were easy prey for the sailors and the rats they brought along. As a consequence, the Dodo is no longer with us.

Another good example is the universally beloved evolutionary disaster – the Giant Panda. The Panda has failed Darwin at every possible turn, shaming evolutionary biologists and stacking insurmountable hardships on conservation efforts.

This sluggish bear is a carnivore by lineage but survives almost exclusively on bamboo. It derives so little nutrition from its food, that it must constantly eat, shuns social interaction and avoids slopes to conserve energy. The female is ready to mate 3 days once a year and her chances of finding a mate, Pandas being solitary, is slim.

So it’s not like there is no precedence.

But I’ll let you in on the truth: the average Chubooboo was a quick and lithe little ape, easily beating any of the other forest creatures to food and shelter. In fact, the Chubooboo have almost become extinct due to a new virus which has affected their ability to reproduce.

So, how come the ones left are so lame? Well, the Chubooboo, like other monkeys have between them slower and chubbier specimens from time to time. It is by chance alone, that the last 5 remaining specimen were all fat, causing scientists to jump to the wrong (albeit natural) conclusion.

Improbable you say? Well let’s assume that the probability of a Chubooboo being especially lugubrious is about 1 in 10. Then the probability of the last 5 specimens all being small lard buckets, is one in 100,000. Now, that does indeed seem quite unlikely.

However…

Given my in-depth knowledge of Chubooboo biology, I will let you in on the following facts:

1 in 30 is gay and will not reproduce

1 in 70 is born deaf (but survives)

1 in 100 is born blind (but survives, let’s assume for argument’s sake)

1 in 200 is born a dwarf and is especially weak and slow

1 in 500 is born with short arms, rendering it practically incapable of scratching itself

1 in 1000 is born with an enlarged head, causing frequent headaches and often getting stuck between branches

Etc. etc. etc.

So, now, is it still improbable that the last 5 specimens on earth are all fat. Yes, it is! But is it likely that given the 5 specimens, and unable to learn anything about the nature of the others, that we are led to the wrong conclusion regarding their untimely extinction? The answer is yes, very much so!

In fact, considering that there are hundreds if not thousands of species becoming extinct, we are very likely to run into groups of animals, who all share the same distinct abnormality purely by chance.

This simian side-story was only an illustration of this random coincidence effect. The following array of squares, each one having a different feature (color in this case) can be thought of as a visual interpretation of this:

Nothing seems too unusual about this array, but if you happen to have only 4 of them, you may end up with these:

Which shows a clear “pattern” – they are all red.

Finding order where none exists is connected to a very interesting subject in mathematics called Ramsey Theory. Ramsey Theory broadly states, that any configuration of elements, no matter how diverse or random, if large enough, will always hold an “ordered” substructure. See here for more details.

Mathematical “order” is a rather broad term, what it means in human terms is quite another thing – let’s give it a look.

We have a knack for perceiving order, patterns, forms and matches, even when these are not actually present. For example, here is a true case study from my marriage:

After having dated A. (who is now my wife) for several months, we stumbled upon the discovery that both our fathers were born on the same date – June 30^th. My wife thought this quite a coincidence and was truly vexed when I showed no such disposition. Matters deteriorated when I claimed that these things are bound to happen and so this is no great surprise. This has since turned into a long term disagreement, which my wife utilizes to prove that I lack basic human skills such as surprise, glee, feelings and the like, and I use to claim that my wife’s intuition regarding certain combinatorial structures is flawed (I rarely run into situations where this claim can be made, but I keep it handy, just in case).

So who’s right? Well, like any marriage counselor would tell you, we both are. Again, the explanation stems from coincidence and order in large structures:

The probability for both our fathers to have the same birthday (note, not the same day, just the same date) is rather small, 1 in 365 to be precise. You would on average, have to knock on 365 doors before you found a family with such a trait, which does make us pretty special (assuming couples have just two fathers, or that they know who the fathers are, or that there is a father, not trivial in today’s lax family structure).

In this regard, my wife is correct, as she usually is.

Except when she’s not.

Was I right to state that there is nothing to be surprised about? Let’s make a (partial) list of other coincidences which would have surprised us just as much:

But why stop at birthdays? Many family features with a certain order would amaze us: Having a sister and brother on each side with the same name, having two cousins on each side with the same name, etc. etc..

Now the thing is, that no matter how you try and arrange the names, dates and other family minutiae, you are likely to have something “in order” that is, in some human-meaningful pattern. This is exactly what Ramsey Theory says.

To strengthen this point, here is another (true) story:

When we got married, my cousin from the States came over to celebrate with us. My cousin’s wife is called Kim and she has a sister called Lisa. My wife, an avid dog lover has had two important dogs during her life; one was called Kim and the other Lisa. What a coincidence! (no, really, it is…).

To sum things up, my wife was right to be surprised by the b-day affair and I was right not to be surprised at her surprise. The probability of each coincidence is sometimes minute, thus justifying amazement, but there should be no astonishment that you are astonished once in a while. It must be that way! In fact, if you were not to come across a coincidence fairly often, you should be very surprised (and maybe even a bit worried).

Now, I promised something to abate the concern some of you parents feel regarding your children… so here goes…

About a year ago my first child was born. I found the sea of child statistics an environment rife with misunderstandings and logical aberrations. Think about this – what gets parents worried? Well, I would say the most common cause is that their kid is not on par with what other kids of his/her age do, or what the books say should be the norm at this stage.

Yeah, well, so what? (you may ask) So – one would expect most parents to be calm, since most babies are normal and only the minority to be stressed out. Right?

But this is not the case. In fact, almost all parents look at their child and see something out of the ordinary (in a bad way) and worry. How can this be?

Well, consider how many different features parents look at:

And there are plenty more (these are just baby traits, I don’t want to know what happens when they hit puberty).

Let’s assume there are about 30 different features parents look at during the first years. Now, let’s assume the children are normally distributed with regards to all traits (this does not have to be the case in order to prove my point, but it’s a reasonable assumption). What are the chances that you will worry about your child? Well, you should (maybe) worry if he/she is off on some parameter. How far off? Well, let’s check one standard deviation from the norm. In a normal distribution, 66% are within the first standard deviation from the norm and 94% are within two standard deviations. So the probability that you will not need to worry is the probability that your little loved one is within the norm in all terms, i.e. 0.66^30=0.00005 and the chances that you will worry about at least one feature is 1-0.000005=99.9995%, which means, almost certainly!

There is an implicit assumption here that the traits are independent, which is of course not true. A lighter baby is likely to be shorter and slimmer and maybe weaker as well. But I dare say the overall trend remains.

Even if we were to take two standard deviations as the ‘worry’ threshold, 94% of babies are within the norm in each trait, and the probability you will worry is 80% which still means most people worry and for naught. In fact, it is very improbable that any one baby will be normal in all respects. Which is actually normal. Get it?

So my friends, do not take coincidences too seriously and always consider what other configurations would have produced the same effect on you. And your baby is fine. Probably.

Useless skills and trivia save the day

This post is a bit long, but bear with me here. I'm trying to make a point. Whenever I learn a new skill or any time I glean another piece of trivia, no matter how petty and insignificant, I immediately conjure a situation where using this, I save the day. Yes, I know there is an XKCD about this “using perl” (http://xkcd.com/208/), but I had this thing way before that, possibly before the XKCD guy was born. He may have even copied it from this very post… I mean, It’s possible…

The Soliloquy

The story begins, once upon a time during my postpartum depression (from ex-girlfriend), when I chanced upon a curious set of circumstances trying to get my act together. It's a long story, which I may tell one day, but at the end of the adventure, apart from being detained for sneaking into a nuclear facility and branded with a red hot iron, I had learned Hamlet’s famous soliloquy ("To be to not to be"), by heart. It too was singed into my memory and I remember it, God knows why, to this day. And since this definitely counts as a useless piece of trivia, my psyche naturally imagines how this may be of service to me. And this is what it came up with:

The Start-up – I’m pitching my start-up idea to a group of investors. It’s just me and the other founder of the company. I don’t know why he is needed, I guess I can’t imagine building a company by myself. It’s a large office, empty save for 3 seats that the well-dressed investors are sitting in. There is a white board to my side with stuff scribbled on it. Too bad I can’t see what’s written there or I would know which company to found. We (my co-founder and I) are under-dressed and under pressure. We’re not getting to them and this is our last chance. I’m pitching my final idea, confidently, enthusiastically, and I ask them “is it (the financing) to be or not to be?” I look at their faces and… nothing… not a twitch, not a single nod from the investor’s direction. The situation is dire. A silence spreads through the room, filling in the void left by the last echoes of my voice. Somebody coughs. And then the head investor speaks.

He’s in his mid-60’s, broad forehead, white hair, tanned, formidable. He turns to me and says “You kids think you have it all worked out don’t you? Well, your idea is nice, it really is (again, no reference to the idea and I’m left in the dark regarding this company I’m supposed to invent). And it may actually work, but then again, it may not.” (in some versions he has a slight southern drawl though it does not fit the profile). I'm exchanging glances with my partner; where is he going with this? He’s not sure either. “Is it to be or not to be you ask? I wonder, do you even know where that line comes from?” It just happens I do. “Hamlet, of course”. He’s not impressed. “Indeed, Hamlet. I’m quite a Shakespeare fan myself you know (I did not, why would I?). And though I’m not inclined to pass any of our money your way (shit), I’m willing to reconsider if you would kindly quote a bit more from that famous passage to me”. Now, since this whole fantasy is built around this moment, naturally, I’m not surprised he asked. And yet, I looked shocked because my character in the fantasy should not have known this was coming. How would he? So I’m looking surprised and this pleases the investor which pleases me, the one dreaming this improbable situation, not the guy playing me, which is not having any fun, at the moment. And so I answer: “Are you serious? If I quote the rest of Hamlet’s soliloquy to you, you will fund our project?” “I just might”…

I stand there quietly. Although I know I have this one in the bag, I look confused, since this is what situation-me (as opposed to dreaming-me) might feel. I know (both of us) that this pause is interpreted as defeat by the investor, which did not expect any other response. Who in their right mind (apart from some theater actors) could quote this soliloquy? (and they rarely show up looking for funding in [I presume] hi-tech projects) Then I draw a deep breath and start, slowly at first, as if buying time:

“To be or not to be, that is the question”.

OK, everybody can quote that, nothing new here. I know what he’s thinking, he’s thinking I’m stalling, waiting for some deus ex machina to come and save me. At least he’s giving it a shot, the guy thinks. These really are nice kids, I don’t know why I’m giving them such a hard time. Maybe I should just let them be and tell them I’m not funding the project and that’s that. But as he opens his mouth to call the challenge off… I keep on going:

“Whether 'tis nobler in the mind to suffer the slings and arrows of outrageous fortune, Or to take arms against a sea of troubles, and by opposing end them? To die, to sleep–No more–and by a sleep to say we end the heartache, and the thousand natural shocks that flesh is heir to. 'Tis a consummation devoutly to be wished.”

And I carry on, my voice rising and falling with the drama of those beautiful lines. I recite it ‘till the very end, looking them in the eye as I quote:

“Thus conscience does make cowards of us all, And thus the native hue of resolution Is sicklied o'er with the pale cast of thought, And enterprise of great pitch and moment, With this regard their currents turn awry, And lose the name of action”

Because we are entrepreneurs and they are turning us awry and we’re losing the name of action… get it? Anyway I finish and the silence is complete. No one coughs. What happens next has several versions, depending on my mood, but in all cases we get the money as you had already expected we would.

So, what can be said about this little vision of mine? Childish? Absolutely. Pitiful? Quite possibly. Unreal? Well, not necessarily. Please understand that though this scene may seem far fetched, the chances of me actually using the soliloquy somewhere may not be as slim as you may think. There have been times, only a few but a distinguished few, when seemingly useless skills proved very useful indeed. Here are two such stories.

The BA savior

I’m an avid climber. I've been climbing for the past 10 years and it’s by far my favorite pastime. Also, I got my bachelor’s degree in Computer Science and Physics from Tel Aviv University. The setting – it’s my fourth year at the uni and I have but one duty left to finish my degree – handing in my final project in a programming course. We were to complete the project as a team, me and two of my closest friends (Omer and Yaron). We’ve been working on it on and off for months, trying to create software which will track objects in 3D using regular webcams. To run and test the program properly we needed equipment not present in the regular computer lab. Luckily, one of us (Yaron) was a research aid in one of the labs and the lab had the hardware necessary. Everything was pretty much done; we just needed some final touch-ups and debugging to make it work. The last possible day to hand in the program is Tuesday, it’s Monday night now and we were in a serious jam… Now, of course it is a stupid amateur’s mistake to leave anything that has to do with computers for the last minute. Don’t ever, ever, leave programming assignments to the last moment because unexpected delays are the most expected thing. Anyway, we were sure we had it covered, but to access the lab we needed Yaron and a magnetic card his professor possessed. Yaron was in the States and was coming back Monday evening, i.e. the night before the submission. The submission was scheduled for Tuesday morning and there would be no extensions, since the submission had already been extended twice on our account due to Yaron and Omer’s excessive indulgence in reserve duty. If we were to miss the deadline, we would have to wait another year and take the course again; a serious setback. It had to be handed in and done with… our future was at stake! So we scheduled a meeting for Monday evening at the university, the plan was to pull an all-nighter at the lab and be ready for the submission in the morning. Flawless. Almost. We met in the evening in front of the lab, Yaron was fashionably late but charming as always. It was around 10pm when he elegantly swiped his card through the slot and… nothing happened. No beep, no buzz, no door opening…nothing. A short interrogation on the doorsteps revealed that this was not the right card. The right one was in the possession of his professor, currently abroad and no other members of the lab could be turned to. Shit! Yaron – God damn it! Times such as these are a test of will. Will we beat up Yaron? On the one hand he’s pretty strong and can cause serious damage; on the other hand we were out of options. But wait! what’s that up there?! Is it a bird? Is it a plane? No! It’s an open window! Not to our lab, but to the hallway, two stories above. Did I mention I am a climber? I did. Well, like all heroes summoned into action, what needed to be done was clear to me; I must use my climbing skills and save the day. The route starts out with 2 meters of stemming to reach a series of good crimpers along the façade between floors. Then it’s a long reach to a bad sloper, which happens to be the small balcony below the open window. With my right hand on the sloper and a heel hook (I heel-hooked, I swear) I reached with my left to the top and opened part of the window – a precarious move given the height and the lack of protection. I then gently balanced myself on the balcony, opened the window, slithered inside and opened the entrance door. We then used Yaron’s key to gain entry into the lab. I grade it at 6b/V3/R-X. We then pulled our all-nighter and made the submission on time. Our program, it just happens, did not work and crashed every time, but we were lucky enough and the professor, distracted by our haphazard appearance, forgot to ask us to run it. We passed.

Italian Comunicazione

This story is even more quaint than the one before. And even less probable, and yet, 100% true. My wife and I spent our honeymoon in icy Iceland. You may find it an improper, not to say improbable place to spend one’s honeymoon, but Iceland, other than being constantly chilly, was one of the most romantic and spectacular places I have ever been to. Iceland can be summed up as “sparse blond population atop an active volcano out at sea”. It also harbors some of the most splendid trekking to be had. We saw arctic foxes running around black lava-sand beaches, navigated through deep fjords and lots and lots of fog and rain (and some especially large northern jelleyfishies). We walked atop crunchy lava-flows, obsidian ridges and down to florescent-green valleys and vast ash-strewn wastelands. The scenery color looks as if some amateur played with the saturation and left it on a non-realistic tint. There was the weird green moss, which practically glows with radioactive sheen, and the earth is alive, spewing hot steam into crimson streams. Where am I going with this? Where will my useless skill become paramount? Soon my pet, soon. While exploring a section in the north east called Myvatn, we found two lost Italian souls in need of some guidance and coerced them into renting a car with us and touring the region. Francesco and Roberta (that was very confusing at first, since the canonical pair would have been Francesca and Roberto) were a very friendly couple from Bari and we spent a week climbing volcanoes and bathing in little blue lagoons with them. However, their English (and our Italian) was somewhat limited, so we kept the conversations short and to the point , gesticulating and using simple words like" Wow" and "Bellissima". One day we were walking through some brush to see a large rift caused by an earthquake. On the way we encountered a variety of mushrooms (toadstools actually), sprouting up bellow practically every bush. Now, as a kid, I used to be a big mushroom fan, going on long trips with my dad, picking, identifying and then eating the mushrooms we found (the edible ones of course). I was such an avid little mushroom picker, that I could identify the taxonomic family of practically every mushroom in Israel. Not only that (here it comes…), I knew the Latin names of the majority of them. Now, this, is the essence of useless trivia. It is the epitome, the uttermost pith of trivia and uselessness combined and it’s ghastly geeky. I admit this wholeheartedly and yet, I knew the Latin names all the same. In fact, I know them still, though almost 20 years have passed since those mushroom picking days. Those names snuggle comfortably in a corner of my mind, like tenants in an old building, who never pay rent and no one cares ask them for it. They just stick around, using up several Kb of storage space, not too bad and yet, worthless. Or are they? So we were walking down this path in Iceland on our honeymoon with this Italian-car-renting-couple, and we see the first group of mushrooms sticking out of the ground. I was delighted to see them out here, like meeting old acquaintances on a deserted road. I bent down, tipped one of them over, gave it a good sniffing and declared – Russula! Si! – Francesco exclaimed. Si! Russula. And so started my one and only meaningful Italian conversation. It just so happens that Francesco is an avid mushroom fan himself, having gathered and eaten Italian mushrooms his whole life. It just also happens (this is less of a coincidence) that Italian is from the Latin family of languages and not much changed, at least, not the mushroom names. In fact, they are identical. You see, Francesco did not know the Latin names, he just knew the common Italian names (maybe these are the ones according to which the Latin names were coined?). During that whole day, Francesco and I were tiptoeing around delicate Lepiotas, dreaming of dishes with the Agaricus, Lactarius and Boletus we found and warning each other gravely to stay away from the Amanitas. Oh, for me, it was a dream come true. Now, what are the odds?

חוויה שהייתה לי בבנק

בעוד שבועיים אנחנו נוסעים לסקי, הפעם בבולגריה. השנה עדי סידרה את כל העניינים הבירוקרטים והכל הלך חלק, אבל לפני שנתיים, כשפנינו היו מועדות לצרפת, ואני ניסיתי לשריין לנו שם מקום, היתה לי חוויה מעניינת בבנק. וחוויה שהיתה כך היתה:

השנה 2010 וכהכנה לטיול הסקי הממשמש ובא, החלטנו לנסות לשכור Chalet באחד מאתרי הסקי בצרפת. אחרי שמצאנו מקום נחמד, נאמר לנו שצריך להעביר 100Euro כהפקדה ע"מ שישמרו לנו את הבקתה. את הכסף יש להעביר לחשבון של בעלת הבקתה שנמצא בבנק בצרפת. כיוון שזה לא נשמע מסובך, החלטתי לנסות את כוחי ולבקש מסניף הבנק שלי, לבצע את ההעברה. הגעתי ביום ראשון על הבוקר, התיישבתי מול מוטי ואמרתי לו בחגיגיות שאני רוצה להעביר 100 יורו לבנק צרפתי.

מוטי בירך אותי על הבחירה בבנק צרפתי, אבל הודיע לי שאי אפשר להעביר כסף לחו"ל ביום ראשון, כדאי שאחזור ביום שני. קיבלתי את זה יפה יחסית, הבטחתי לחזור ועל הדרך, ביקשתי ממנו את כרטיס האשראי החדש שלי, כיוון שהכרטיס שלי עומד לפוג בסוף השנה.

מוטי נעלם בכספת ואחרי כמה דקות חזר בידיים ריקות וביקש שאבקש את עזרתה של וויקטוריה. עברתי לוויקטוריה שחיפשה במיומנות בינות הכרטיסים החדשים שהגיעו, וכעבור זמן קצר יחסית לתהליך מדיני, נתנה לי את הכרטיס החדש.

עד כאן הכול טוב.

חזרתי ביום שני מלא מרץ ועזוז ובדרך למוטי, נתקלתי בפרצופה הלא-מזמין-אך-מוכר של וויקטוריה. כיוון ששירתה אותי כ"כ יפה אתמול, החלטתי ללכת אליה ע"מ לשריין לי ולחבורתי את הבקתה המובטחת בהרי צרפת המושלגים.

זו הייתה טעות.

הצגתי לוויקטוריה דף ובו רשומים כל הפרטים שנתנה לי בעלת הבקתה; שם הבנק, שמה הפרטי, כתובתה, מספר IBAN ועד כהנה פרטים תפלים מעולם הבנקאות והכספים.

וויקטוריה התיישבה בכובד ראש וחלקי גוף נוספים, פתחה את עמוד ההעברות הבנקאיות למולה (אני משער) והתחילה לדפדף בו [אני רוצה לציין, שלכל אורך האירועים, לא ראיתי את המסך שמולה, כך שְרְשַמָי הם הסקה לוגית גרידא].

וויקטוריה (מצביעה על הדף): "זה פה ה IBAN?"

אני: "ככה כתוב"

וויקטוריה: "וזה פה ה Swift?"

אני: "אני לא יודע מה זה Swift"

וויקטוריה: "טוב, אני מנסה."

וויקטוריה מתחילה לתקתק את 28 ספרות ה IBAN באיטיות מסחררת. אצבעותיה השמנות מפרפרות באקראי על פני המקלדת, עוצרות לפרקי זמן לא סבירים על המקשים וממשיכות בחוסר רצון ויכולת לאות/מספר הבא.

וויקטוריה: "זה לא מצליח למצוא את זה"

אני: "מה הדפסת?"

וויקטוריה:" GR76 139…"

אני: "זה FR76…, כנראה כי זה בצרפת"

וויקטוריה: "אהה, אני מתקנת"

וויקטוריה מתקנת, ולא יותר מ 4 דקות יותר מאוחר, והדפסת ה IBAN מאחורינו.

וויקטוריה מדפיסה עוד כמה דברים ושואלת אותי: "איפה שם שלה [בעלת הבקתה]?"

אני: "כאן – Jaqueline Romagne"

"אהה בסדר"

"והכתובת שלה זה רחוב Fernando בעיר La Grave"

"כן, כן, אני רואה."

הפסקתי לעזור.

שוב האצבעות הממאנות להדפיס ושוב אני מחכה.

בשלב הזה הייתי צריך מזמן להבין שוויקטוריה פשוט לא יודעת אנגלית או להדפיס ובטח לא להדפיס באנגלית. הייתי צריך לעבור לפקיד אחר אם לא לפחות לבנק אחר.

אני מביט לעברה ומגלה שוויקטוריה נראית מוטרדת –

"מה לא בסדר"?

"אני לא מבינה איזה בנק להפקיד, יש כאן רשימה – המון בנקים"

מוטי מהקיוביק הסמוך נחלץ לעזרתה. בזריזות הוא מקפץ אלינו, מסתכל במסך של וויקטוריה וקובע:

"הנה זה זה על המסך! – השם של הבנק שמהבהב, מודגש באדום וממורקר בצהוב"

וויקטוריה: "אהה"

"וגם", הוא מוסיף, "את הדפסת כאן את ה AGRIFRPP839 בתור Swift אבל זה בכלל BIC."

וויקטוריה: "אהה"

שיהיה ברור, אני לא מבין כלום בהעברות בנקאיות, אבל לזכות מרטין יש לציין שליד האותיות שהיו כתובות על הדף שלי היה כתוב בגדול BIC.

מוטי: "גם שם הרחוב כאן צריך להיות FERNANDO, זה עם R ו- N ו-D ו- גם עם O. אני חושב שכתבת את זה לא נכון.", הוא מוסיף בטקט מופלג ביחס למצב.

"ולבחורה קוראים Jaqueline, זה עם q ולא עם g."

וויקטוריה קורסת תחת עומס המידע החדש, אבל ניגשת למלאכת התיקון בנחישות, שלא לומר בחוסר אכפתיות גמור. היא מקלידה, ומתקנת ומקלידה שוב, בוהה במסך ואז פתאום עוצרת.

משהו משתנה בפניה.

ארשת של רצינות, שעוד לא ראיתי אצלה שכמותה, אופפת את מצחה השטוח והחיוור. שפתיה מתהדקות ונראה שהיא מתאמצת. אולי היא חושבת, אני חושב.

וויקטוריה מסתכלת על המסך, חוזרת להציץ במקלדת ומשדרת אלי אותות מצוקה, מין SOS בנקאי, כאילו משהו בסיסי בעולם לא בסדר. מה מציק לה?

אולי היא רואה איזה מס שחייבו אותי בו ללא צורך.

אולי היא חושבת שעם המגמה הנוכחית של הבורסה, כדאי לי לעשות את ההעברה בהמשך השבוע.

אולי היא מכירה אתר סקי יותר קרוב וזול.

אולי היא צריכה לשירותים.

אבל אחרי דקה שבה ויקטוריה קפואה במקומה, פתאום אני מבין…

היא מחפשת את ה 'q'.

"למעלה משמאל", אני מציע לה עזרה של חבר.

וויקטוריה: "אהה, תודה."

לבסוף, כעבור עוד 10 דקות מיותרות מהחיים שלי, וויקטוריה מוציאה את ההדפס של ההעברה. אני עובר ומתקן עוד כמה שגיאות כתיב ולבסוף מעיר שהכתובת שלי לא מעודכנת.

"עדכנתי את הכתובת אצלכם לפני חודשיים, למה היא לא מעודכנת?"

"מה הכתובת המעודכנת?"

"רחוב האמוראים."

"היא מעודכנת."

"אבל כאן כתוב Smilansky St. Herzlia"

"כן, פשוט פה זו הכתובת שלך באנגלית וזו רובריקה אחרת שלא אמרת לעדכן, אז זה לא מעודכן."

"כלומר אני צריך לעדכן אצלכם את הכתובת שלי בעברית וגם באנגלית?"

"בטח"

"את רוצה שאני אכתוב לך את הכתובת שלי באנגלית?"

"כן בבקשה."

"Ha'amoraim"

"זה עם צ'ופצ'יק כזה?"

"כן, מימין באמצע, ליד ה Enter"

"תודה."

"בבקשה."

סוף.

Potato Phase Diagram

Being a huge fan of potatoes in almost all their forms, I wanted to put the various potato derivatives in some comparable format and so I've come up with the first ever Potato Phase Diagram! Here it is (click on the photo to enlarge):

Can you guess the different potato phases from the pictures? Notice that in this coordinate system (American Breakfast Coordinate System – ABCS), Hash-Browns are served cold.

And since phase diagrams are usually three dimensional (P,V,T, being the usual coordinates) I added this as well:

What can I say, not a big gnocchi fan…

Oren

השדאות והשבת

הקימות התכופות בלילות האחרונים, courtesy of Eylon, גרמו לי להזכר בימים קצת פחות יפים שבהם הייתי קם כמה פעמים בלילה – תקופת הצבא כמובן. לדעתי, הצבא הוא הכנה יוצאת מהכלל לגידול ילדים, ולפחות עד כה, כל מה שאני הייתי צריך לעבור עדיין קטן ליד הקשיים של הצבא, ובפרט טירונות טיס שאותה אני זוכר כממררת חיים במיוחד. וסיפור שהיה כך היה…

זה קורה בקורס טיס…

הטירונות בקורס אורכת בסה"כ שישה שבועות, זמן קצר ביחס לטירונויות אחרות אבל עדיין, הינה קשה מנשוא. בעוד כשנה, בטירונות הצנחנים, אני אצחק על הקשיים שינסו המפקדים שם לערום עלינו, כעין וכאפס לטרטור והשחיקה הבלתי פוסקים של טייס.

שלושת השבועות הראשונים עוברים במקטעי זמן של 30-40 שניות כל פעם.

30 שניות הבאתם קיטבג עם כל הציוד ועמדתם כאן. אני טירון, תמים, עוד לא מבין את הלך הרוח הצבאי. ברור לי שמשימה כזו תארך לפחות 5 דקות ואני עדיין בוּר בהלכות הצבא, שואל ומתלונן שזה לא הגיוני לבקש כזה דבר: "הרי נרוץ פנימה לאוהל, נגיע למיטה ואז יגמר הזמן". "נרוץ חזרה בידיים ריקות וחוזר חלילה". "זה לא יעיל" אני מסביר למפקד, ומייד מקבל שעות ביציאה.

עדיין איני מבין את המושג של תרגול חוזר. אני לא תופס למה מתעללים בנו, הרי זה לא היה הגיוני וחוסר הגיון קשה לי יותר מכל קושי אחר.

אחרי שלושה שבועות אנחנו חוזרים הביתה לסופ"ש מקוצר ובשבת בערב שבים לצבא. עוד שבוע מבוזבז בזמנים קצרים, ואז שבוע שדאות. אני, אוהב טבע מושבע, שמח שיצאנו מסביבות המאהל ואנו הולכים בשדות בלילה, ציוד מקולקל ומיושן על גבינו בדרך לא נודעת.

בלילה הראשון יוצאים למסע ארוך שבסופו אנו כורים שוחות לשינה, ואותן מרפדים בשיחי סירה קוצנית. בבוקר המפקדים לא מתעוררים ואני ישן את אחת משנות הלילה הטובות שזכורות לי.

בלילה השני הקפצה. איני זוכר אם טרחו לספר לנו סיפור טיפולוגי כזה או אחר ש"יסביר" למה אנו עומדים לסבול או לא. בכל מקרה, מהמאהל המאולתר אנו מובלים לאחד מהשדות הבוּר הקרובים, וכל הלילה זוחלים על גחונינו בתוך קוצים. הכאב וההשפלה כה גדולים שאני עם דמעות בעיניים, ואני,הרי, לא בוכה לעולם. חודשים אחרי, אנו עוד נסבול מדלקות וזיהומים בידיים, שיהפכו מוגלתיות ומחוררות ממאות קוצים שננעצו ונבטו בבשר, המוגלה פורצת כמו כמהין מתחת לאדמת המדבר.

כך ממשיכה השדאות, אבל יודעים כולנו שבסוף השבוע אנחנו בבית, וסוף השבוע קרב ובא.

ואז מגיע הלילה האחרון.

בלילה האחרון, מטורטר, עייף, כואב ומושפל, אני זוחל לישון באוהל השדה ביחד עם חבֵרִי לאוהל, טל. כעבור שעה או שעתיים מקפיצים אותנו לקול רימוני הלם ופצצות תאורה ידניות, ואנו מצוּוִים להסתדר ב 'ח'.

חסחוס עפר תחת נעלי הצבא, גרירת רגליים של 15 חיילים עייפים, קצת דחיקות, לחשושים ואנחנו עומדים מסודרים. ואז אני שם לב שכולם משתתקים ובמרכז ה-'חת' עומד המ"פ ולידו עומד אסף, ראשו מושפל והוא על סף בכי.

אסף היה בחור קטן ושקט, היה אחד מהחברה הטובים שתמיד היה חיוך על פניו, ובדיחה בפיו.

בעתיד, כאחשוב בהיגיון, אהיה בטוח שראיתי את אסף עומד כך סתם, שפוף ליד המ"פ.

אבל האמת היא, שכשאעצום את עיני ואזכר בתמונה, אראה את אסף קטנטן, תלוי בצווארונו – שם מחזיק בו המ"פ הענקי. או אולי בעצם אראה את אסף שמוט ורפוי, סמרטוט ירקרק בין שיניו של המ"פ.

אני מסתכל על אסף – מיצג אומנותי, עגל הזהב, ישו, קדוש, עטוף אור יקרות, עומד במרכז ה-'ח' ועיני כולם בו. מאותו היום, כשאראה סרטי טבע שבהם חבורת צבועים עומדת מהצד, צופה ומייבבת, כאשר אחד משלהם נטרף בידי אריות, אני אזכר בנו עומדים וצופים באסף.

כשכולם משתתקים לבסוף, המ"פ מדבר. לא היה לו שם אז, ועד היום איני יודע את שמו. קראו לו "המפקד המ"פ" וזהו.

"אסף", הוא אומר ואז עוצר, כנראה להוסיף אפקט דרמטי, לא שיש בכך צורך.

"אסף קפץ הלילה ללא הנשק שלו!".

איזו זוועה.

הפחד הגדול ביותר של הטירון הוא להיתפס בלי הנשק שלו. הנשק עלינו בימים ומתחת לראש בלילות. ואסף שכח את שלו באוהל.

"אסף קפץ הלילה ללא הנשק שלו…" ממשיך המ"פ ומגביר את הקול "ולכן, הוא לא ייצא בשבת הקרובה הביתה" עכשיו הוא ממש צועק, כועס, רושף ונוהם "והשבת שיצא בה" הוא מסיים בצעקה "תהייה קצרה!".

זהו. גזר הדין ניתן ואין להחזירו. אסף מת. אין אסף.

Asaf is no more.

ואני חושב, איזה מזל, איזה מזל שזה הוא ולא אני. אין שום מצב שאני נשאר עוד שבת, אין שום מצב שהייתי יכול לסבול את ההשפלה הזו, איזה מזל שזה לא אני!

וגם איזה מסכן אסף.

אנו עדיין עומדים ב-'ח' ואני באמצע הצלע התחתונה. משני הצדדים עוברים מ"כים חייל חייל, ובודקים את הכוננות שלו (מים במימיה, אפוד מלא וכו..). סתם מתוך דקדקנות יתר, שאני חוטא בה לעיתים, אני שולח ידיים על הגוף, מישוש אינסטינקטיבי של טירון, ובודק שיש לי נשק, למרות שברור שיש כי הנשק תמיד עלי.

אבל אין.

איזו זוועה, שואה, אסון! מכה בי פרץ של פחד, האיברים הפנימיים שלי מתכווצים לגודל של חרוז והשערות עומדות לי מתחת לקסדה. אני מביט ימינה ושמאלה, מלאכי מוות מתקדמים לכווני משני הצדדים והסוף קָרֵב. אני חייב לברוח. אני חייב לצאת השבת והיה מה! טל עומד לשמאלי דרוך ומתוח לביקורת, מימיני גולן, שניהם חברים טובים. אני לוחש להם "אין לי נשק, אני הולך להביא, תחפו עלי", ממלמל ולא מחכה לתשובה.

מוּנע מפחד ובושה אני יורד על ארבע ומתחיל לזחול מאחורי שורת החיילים בחזרה לאוהל. חיילים מבחינים בי, ננזפים על כך שזזו ב"הקשב" וחוזרים להביט קדימה .כולם עייפים ודואגים בעיקר לעצמם, אין לאף אחד משהו מצחיק לומר על הסצנה וטוב שכך.

אני זוחל במהירות. אם יתפסו אותי יעיפו אותי מהקורס. חוסר אמינות היא העברה עם הקנס הגבוהה ביותר בקורס, וכרגע, האמינות שלי בקנטים. למה לקחת כזה סיכון? בסה"כ שבת בבסיס. עוד יהיו שבתות רבות בבסיס, ולרבות מהשבתות אני עצמי אתנדב להישאר. האם זה שווה העפה מקורס?

אבל זה לא הקורס שעומד על כף המאזניים באותו רגע שבו אני זוחל לכוון האוהל, זו השפיות שלי.

מיוזע, עייף ודואב, אני רוצה להגיע הביתה יותר ממה שאני רוצה לחיות. אני לא חושב על הקורס או על הדחה, אני רוצה דבר אחד ויחיד – לצאת הביתה מחר.

האם המ"כים ישימו לב שאני איני שם? אני מגיע לשורת האוהלים, כמה מטרים מאחורי שורת החיילים. בחושך איני שם לב ואני נתקע באחד החוטים שמותחים את האוהל השכן. האוהל קורס על אין-יושביו ושוב חיילים מסתובבים לראות מה קורה שם, אבל אני כבר בתוך האוהל שלי שולף את הנשק ממתחת לראש השק"ש, שם אותו תלה-צוואר ופורץ החוצה בזחילה מהירה. אני רואה שורה של גַבּים, לא יודע איפה טל וגולן, אבל זה כבר לא משנה. המפקדים הבודקים מרחק כמה חיילים זה מזה, אני נעמד בזהירות מאחורי השורה ולהפתעת החיילים שמלפני, בעדינות דוחף את עצמי קדימה לתוך השורה. מייד נשלחת לכוון צעקה לעמוד בשקט. אני עומד בשקט גמור, מתוח ורועד מרוב התרגשות ומאמץ. אחד המפקדים מגיע אלי ובודק אותי. מעיר על החולצה מחוץ למכנסיים ומפזר את כולם לאוהלים.

נס. זהו.

יצאתי מזה, שפיותי עדיין איתי אבל חשוב מכך, מחר, אחרי עוד מסכת השפלות שכבר איני זוכר אותה, אני יוצא הביתה.

סוף.

Towards better Health Care

Winter is upon us, that wonderful season of (relatively) low temperatures, beautiful clouds, rain and a large assortment of interesting meteorological phenomena.

Winter is also the season for the onslaught of disease, which brings me to today’s subject.

Dealing with one’s health has become an absolute nuisance these days. It’s a classic case of (over) specialization. Though almost all my bodily malfunctions are common and can be easily diagnosed and treated, it’s surprisingly hard to actually get the basic treatment I require.

The doctors are swell, it’s the health system that is problematic as it forces you to come in contact with many different people and rely on their good spirits before receiving treatment. For people who do not like mingling with other people too much, this is a vexing requirement. When I get sick or injured, it’s always the same cold/sprain/fracture and I always need the same treatment, but I have to go through horribly tiring bureaucracy in order to get it:

Simple Fracture (9 steps)

Take number, stand in line, talk to family doctor receptionist
Family doctor suspects it’s a fracture and sends you to be X-rayed
Take number, stand in line, talk to X-ray receptionist
X-ray technician
Doctor looking at the X-ray and nodding solemnly
Doctor/nurse putting on the cast, possibly prescribing something for pain-relief
Take number, stand in line , pharmacy
Receptionist at place getting crutches
Crutch guy adjusting the crutches

If you are adept at diagnosing fractures or if you are inept and have fractured many bones before, you can usually skip the first two steps.

So why must I spend a whole day dealing with a fracture and why do I need to talk and fraternize with at least 9 different people when I’m at my most unsocial state? Isn't there a better way?

Well, yes there is!

I got the idea while I was dating a veterinarian several years back (It’s safe to say that almost everything I know about the world was garnered in one of three ways: TV (ages 6-14), Wikipedia, and women I dated).

Talking about the illnesses and injuries she deals with, I realized that veterinarian skills are surprisingly broad since they have to deal with just about everything that can go wrong with animals. Not only that, the vet prognosticates, treats, prescribes and administers the medicine all by himself (steps 1-9 in the fracture case minus the crutches..)
It works something like this:

A guy with a whimpering dog comes in, she (the vet) kindly listens to the story about the car, the driveway the reverse and the mutt that was resting there. She assures him it was not his fault and that there is no need to blame himself (also part psychologist). She quickly realizes this is a fracture, X-ray’s, puts the bones back in order (if necessary) and puts on a perfectly neat and impeccable little cast on the poor creature. Just like that.

Medication? Not a problem! Here, give this to him (hide it inside his biscuit) and he’ll be fine.

It just happened that I had torn my calf muscle several months earlier climbing. I did the whole ultrasound gig and was told this will heal on its own (as it did, eventually). I was on crutches for a painful 3 weeks, was limping for another 2 months and did not go back to my normal routine for another two months. As I unraveled my touching story, the vet said that dogs too have muscle tears from time to time. Just two weeks before, a scruffy looking mongrel had been brought to her with a torn leg muscle. She operated on him, stitched him back to health and he was on his feet and running two days later! Can you believe that?

“It’s a shame we were not dating then”, she said, “I would have been glad to stitch you up, you would have been good as new within a week of two”. She said the operation is simple and human doctors avoid it for obvious reasons, knowing it will heal (slowly) on its own.

What a shame.

And then I realized: what I really needed is a vet.

Human doctors are wasted on me. I am a simple creature with simple needs.

I’d rather the system be more lenient (with me), face the risk that that one-in-a-million rare tropical disease will go untreated, in return for fast treatment of the non-esoteric cases.

But it’s not just the speed, it’s the consistency. Whatever the problem, with a vet, you always see the same person, he gets to know you and specializes in treating you.

I don’t need a cardio specialist, a brain specialist and a kidney specialist at my disposal. What I need is an Oren specialist!

“Oh you again! Let me guess, you've fractured your finger, right..?” is what he will say after he has seen me fracture the other 9.

The village doctor used to play this role, oh, pets have it so good…

Finally, a word of advice about dating a vet:

She used to complain that almost all she ever did was castrations. She was literally castrating from morning to evening, anything with a working sexual reproductive system, which came under her care, was sterile the next moment. This made me slightly wary of her, and I never came near when she had sharp objects in her hand (or even in her vicinity).

Snip Snap… those neutering habits die hard…

ההברקות הגדולות והפספוסים הקטנים

ההברקות הגדולות בחיים הם הרגעים שבהם אתה באמת ובתמים מתעלה מעל למישור ההישגים הרגיל, כאשר אתה מגלה ניצוץ של גאונות, שאפילו לא ידעת שישנו בך.

אלו המשפטים המעולים שהכנסת בדרך נס במקום הנכון או הרגע שבו ניחשת נכונה את העומד להתרחש מתוך מתי מעט רמזים קלושים. זה הגלגול המושלם שנתת אחרי שאיבדת את שיווי המשקל על האופניים או הזבוב שתפסת בין האצבעות מאחורי הראש מבלי בכלל לנסות. אלו הרגעים שהעזת והצלחת נגד כל הסיכויים. האירועים שאתה יודע שבהם עבדת לתפארת, שהיית בהם נס ומופת למין האנושי – כל אלו, קורים, כמעט תמיד, מבלי שאיש ישים לב.

עוד גרוע מכך – אחרי שהם קורים, כמעט בלתי אפשרי להסביר לאחרים את מידת הגדלות, את ההצלחה המונומנטלית שלך. נסיונות לשחזר את האירוע בפני אחרים, נתקלים במבט משתאה, בהרמת גבה, בחוסר הבנה. You should have been there…

כן, הרגעים הגדולים ביותר קורים בחשאי, ללא צופים, ללא קהל ובלי הקלטה.

זה נכון, לפעמים אתה נותן גול יפה או נותן איזו בדיחה טובה בשיעור. כן, מדי פעם לכל אחד יש רגעים מוצלחים. אבל לא על אלו אני מדבר…

אני מתכוון לרגעים שבהם אתה מצליח את הבלתי אפשרי, את הלא יתכן, ועושה זאת בקלות, ולפעמים, במקרה. אלו הרגעים הגדולים באמת של האדם והם קורים כשאמא לא מסתכלת.

ויש את הפספוסים הקטנים, אי הצלחות חסרות משמעות.

למשל, בילדותי, הייתי מגדל נחשים. הייתי תר אחריהם כל יום אחר הצהריים, הולך בחורשים שסביב הקיבוץ, מחפש ואורב ורודף אחריהם. הייתי תמיד מתחיל בבית הקברות (נקודת חולשה בגדר המערכת שם ניתן לצאת מהקיבוץ), אבל הוא תמיד היה דל בנחשים. זוחלים אלו, אין להם עניין במצבות השיש הקרירות והשיחים השתולים בקפידה. מקום עקר וחסר מסתור זה גרם לנחשים להדיר את גחונם ממנו ובתור נער, תמיד נכרך בית הקברות בהרגשת שעמום ושיממון. ידעתי שנחשים שם לא אמצא ובכל שנות חיפוש הנחשים, מעולם לא מצאתי בבית הקברות ולו נחש אחד, אפילו לא נחשיל.

מבית הקברות הייתי ממשיך לחורשת הזיתים, מכתש קרח וקטן, מוקף עצי זית. לפני קום המדינה הייתה החורשה מסתירה בבטנה סליק נשק, הרובים והתחמושת חבויים היו במחילה שבאחד מדפנות המכתש. הנשק מזמן איננו, אך חומו הכמוס של אבק השרפה נשמר באדמה והחורשה תמיד שרצה נחשים, שהיו באים להתרפק על סלעיה הנעימים. שם תפסתי פעם זוג קמטנים בעת הזדווגות. הם התפתלו והתגלגלו בעלווה היבשה ועשו רעש שנשמע למרחוק וכך איתרתי אותם. מצאתי אותם מלופפים זה בזו בצמה של תאווה לטאית, ואדישים לצייד הקרב אליהם. בקלות ניגשתי, תפסתי את שניהם בזנב ונשאתי אותם בגאווה הביתה. חורשת הזיתים זכתה אצלי למקום של כבוד מאז, ותמיד, בעת ציד אחר הצהריים, הייתי קרב אליה בהתרגשות.

גם פרפרים הייתי לוכד, וחרקים בכלל. הייתי רץ אחריהם ברשת מונפת, מנסה לחפות על היעדר כנפיים במהירות וקפיצות. הייתי מנסה לצפות את מסלול הפרפר, מחכה לו ומתעצבן כשזה היה מחליט לעוף קצת מעבר לתחום השגתי. זה לא הוגן.

אז למה אני מספר את כל זה? כמובן, בגלל הפספוסים: אני זוכר כל מקרה וכל מקום שבו חמק נחש מבין ידי. כל טרסה שבה הספיק זוחל מנוול להידחק לפני ששמתי עליו את ידי וכל שיח שבו נעלם בחטף קצה זנב, זכורים לי. אני זוכר את החורשה בדרום ששם ברחה לי דבורה ענקית, וזוכר את המרדף אחרי פרפר נהדר בחרמון, שנמלט.

צביטה קטנה וכעס עמום ממלאים אותי כשאני עובר במקומות הללו עד היום.

אני זוכר כל נקודה בה ראיתי בחורה יפה ולא ניגשתי ומקומות רבים בארץ גורמים לי לסלידה, כיוון ששם ריחפה דריאדה יפיפיה כזו או אחרת ולא הצלחתי ללוכדה. כמו הפרפרים.

אני זוכר גם שאלות שלא ידעתי לענות עליהן למרות שלדעתי הייתי אמור לדעת. אני מריץ בראש את הסצנה שוב ושוב, אבל בגרסה שלי, אני נותן את תשובה הנכונה. לפעמים אני עושה את זה כ"כ הרבה, שאני כבר לא בטוח אם לא באמת עניתי נכון.

ככה זה, את ההברקות הגדולות איש לא רואה ואת הפספוסים הקטנים איש לא זוכר. אבל אצלי בראש הם מרפרפים בלי הרף, הברקה ופספוס, הבלחה וקשקוש וקשה עדיין לתפוס אותם… עד היום.

Generic Mail

My friend sent me this link a week ago:

http://www.guardian.co.uk/science/the-lay-scientist/2010/sep/24/1

I sent him this letter in reply:

Your Name,

Here I will reply that the link you sent was nice, to boost your ego and to assure you do not mark all my future mails as spam.

I will then give some other link to a similar parody, perhaps the youtube one on the Oscar-winning-trailer. I will remark that your article was cute, but this one is better, to boost my ego and assert my worth as a source of information and unique internet jokes.

I will then break to a different paragraph to show that this is an unrelated subject.

I will ask about your health and work – to show that I care about you and that our communication is not all about one-liners regarding internet quirks. This is also done to boost my self esteem and belief that I am not a helpless misanthrope. Also email is cheaper than phone calls.

I may break to yet another paragraph, to show that this is an extensive letter which I have invested much time in. Yet another step away from that misanthrope pole.

I will say something touchy about my girlfriend so you think I have mended my ways. This is in fact true. I will ask again when you plan to come back, although I know perfectly well you are back on the 16th. I am at a loss to describe why this redundancy is required.

Another paragraph for farewells.

I may try some lame pun or allude to our mischievous past so you still think I am "bad" and have not yet mended my ways. This is in fact true.

Some worn out goodbye statement,

My Name

תקשורת פשוטה

אולי לא שמתם לב, אבל מהירות התקשורת בימינו, היכולת לשלוח מאות קבצים וסרטים למאות אנשים בשניות, לא פסחה גם על התקשורת הבין אישית. דברים שפעם היה צריך דקות ארוכות ע"מ לומר אותם, נאמרים היום בשניות (אם נאמרים בכלל), כ"כ התקשורת התייעלה. הנה שתי דוגמאות:

ד"ש

אשתי דיברה עם אמהּ בחדר השני. יושב אני בחדר העבודה, ובין מייל למייל, אני חש שתום השיחה קרב. למעשה, לא שמעתי אפילו מילה שעברה ביניהן אבל יודע שאשתי עוד שנייה תנתק. איך? פשוט, לרוב האנשים יש טון דיבור מיוחד ששמור לסיום שיחות בטלפון. הם לא משתמשים בו לשיחות פנים אל פנים, (שם לאדם לוקח כמה שניות לצאת מטווח הראיה וזה דורש פרידה מעט שונה) אבל בטלפון, אחרי הניתוק האדם נעלם ואולי לכן יש מין זמירה של סוף שיחה, שיר ערש אחרון של "כן…טוב…יאללה…אז נדבר…ביי" בטון גבוהה ולא מתחייב שמבשר לצד השני שהשיחה, למעשה, הסתיימה.

ובכן, כשהרגשתי שהשיחה עומדת להסתיים צעקתי מחדר העבודה: ד"ש!
אשתי מייד מסרה ד"ש לאמהּ, זו מסרה לי חזרה ושלום על ישראל, כולם מרוצים.

אבל מה בעצם קרה פה? מה זה ד"ש?

ובכן, כידוע לכל, ד"ש אלו ראשי תיבות של דרישת שלום. ולמסור ד"ש משמעותו למסור דרישת שלום, כלומר, להעביר לאמהּ שאני דרשתי בשלומה. כיוון שיתכן וחלקכם מעולם לא ממש דרשתם בשלומו של אחר (שלא באשמתכם), אני אפרוט מה זה אמור לכלול:

לדרוש לשלומו של אחר משמעו להתעניין, בכנות, בחייו של האדם. ממש בפרטים הקטנים שמראים שאתה יודע יותר על האדם מגילו והעובדה שהוא עדין לא מת.

להלן שאלות המרכיבות (לפחות בצורה שטחית) דרישת שלום:

מה שלומך?א
איך הבריאות?א
מה שלום הילדים/נכדים/הורים?א
איך מתקדם התואר/עבודה/פרוייקט/פנסיה?א
מה בסוף קרה עם הדבר הזה שהיית מעורבת בו?א
וכו. וכו…א

כלומר, אתה מתעניין ושואל לשלומו של אדם, ולא רק זה, אתה גם מחכה לשמוע מה באמת שלומו אם בן שיחתך יודע משהו. הנה דוגמא לאיך זה אמור לעבוד:

אברהם מדבר עם יוחנן ומתעניין בשלומו של יצחק. יוחנן ויצחק חברים ולכן יוחנן מספר לאברהם מה שלום יצחק. לאחר מכן, יוחנן מדבר עם יצחק וכדרך אגב אומר, אברהם דרש בשלומך. כך זה אמור להיות.

אבל כיום, הכל נארז על כל פרטיו לתוך צירוף אותיות אחד – ד"ש. האם שאלתי את אשתי מה שלום אמה לפני השיחה ביניהן?לא.
לא כי אני אדם חסר לב, הנושא פשוט לא עלה. באמת, אני מאוד אוהב אותה. לא יודע, פשוט לא דיברנו על זה. טוב, פעם הבאה אני אשאל!

אבל אני קיצרתי את הדרך, ביקשתי מאשתי שתאמר לאמהּ שדרשתי בשלומה (למרות שלא עשיתי זאת) ושלחתי לה ד"ש. זהו, כל כך קצר וענייני. בעצם, כיום, ד"ש משמעו "הי" משופר. זה לא כמו "שלום" רשמי, זה יותר אישי מ"אהלן", זה איפשהו בין "מה נשמע" ל"נשיקות". אפשר לשלוח ד"ש כמעט לכל אחד, אבל צריך איזושהי רמה של הכרות.

כמובן שגם הצירוף "מה נשמע" איבד כל תוכן, אנחנו לעיתים רחוקות טורחים לעצור לאחר השאלה ולברר באמת מה נשמע. למעשה, "מה נשמע" הפך גם הוא לסוג של "שלום" עם גוון קצת יותר אישי.

מה עוד התקצר בימינו? תהליך הברכה.

ברכות

בעבר, כשנצטרך פלוני לברך אלמוני, היה זה כותב ברכה שבה היה רוצה שאלמוני יתברך. ברכה שכזו, לא חייבת להיות בחרוזים, אבל צריכה לכלול איחולים, דברים שהייתה רוצה שיקרו או יעברו על אותו אדם. היה (ועדיין, לדעתי) צריך לפרט את הדברים הללו. למשל:

שתהיה לך שנה טובה
רק אושר ועושר
שתמצא אהבת אמת
שתשאר צעיר לנצח
וכו. וכו…

אבל היום יש דרך קלה הרבה יותר, הכל הצטמצם לביטוי "ברכות חמות". איך משתמשים? פשוט כותבים משהו בסגנון:

למשה וזהבית:

ברכות חמות להולדת הבן.

–אורן

זו אולי לא הברכה המושקעת ביותר, וברור שמשה וזהבית הם לא חברים בנפש ואין בינינו ברית דמים. אך עם זאת, ברכה כזו מתקבלת בברכה. אז בואו ננסה להבין מה בעצם כתוב שם… מה בדיוק אני מאחל לזוג המאושר? אילו ברכות? קשה להבין. למעשה אני Meta מאחל להם. כלומר זו אינה ברכה זוהי Meta ברכה. אני מאחל להם ברכות. אם זה נשמע לכם מוזר, כנראה שאתם לא מתכנתים, כי למעשה זה סוג של Template.

אני אסביר. מה שאני בעצם כותב זה כך:
קיימת ברכה שהייתם רוצים לקבל להולדת הבן. אני לא יודע מה הברכה הזו, אבל אני משוכנע שקיימת כזו, ובהינתן ברכה שכזו, חמה וטובה שהייתה עושה לכם שמח (אילו הייתי כותב אותה), אז הנה היא.
איפה? הנה, ממש כאן, הברכה שהייתם רוצים לקבל, הנה היא. ועוד יותר מכך, כתבתי "ברכות" כלומר קיימת יותר מאחת, אז הנה קיבלתם גם את זו וזו וזו וגם את כל האחרות.
מש"ל

התוספת של "חמות" מתפרשת בתור עוד קצת השקעה מצידי, לא רק שלא טרחתי לומר אפילו ברכה אחת, אני אפילו השקעתי וחיממתי את האין-ברכה שלי לפני שלא נתתי אותה. כזה אני, משקיען.

README

This blog is my artistic outlet, my two cents' worth on life, the universe and everything. I'll share some of my adventures and mishaps. I'll talk about language, math, physics, biology, history and puns (I really love puns…)

I'll post some of my songs, short stories and mayhaps bring up interesting topics for debate. Hope you like it and wish to share your ideas and thoughts as well!

Enjoy,

Oren