הצלחה בחיים
אני רוצה להצליח בחיים, אבל אם לדייק את מה שאני באמת רוצה, אני רוצה לעשות משהו גדול, לא יודע בדיוק מה, הפרטים עדיין ערטילאיים אבל משהו שיגרום לאנושות לזכור אותי. להרבה זמן אם אפשר. כן, בקיצור, אני רוצה להשאיר סימן!
אבל מתוך כל הדברים שאדם יכול לעשות כדי להשאיר סימן, יש רק חלק קטן שהייתי באמת רוצה להשיג. למשל אני לא חולם להיות כוכב רוק או אישיות רשת משפיעה. אז הנה רשימה של דברים שהייתי שמח להשיג:
מדליק משואה
- זה בהחלט כבוד, אבל אני לא יודע אם זה משהו שאפשר במודע לעבוד לקראתו. זה נראה לי יותר כמו אנשים שעושים דברים מרשימים וטובים ויום אחד מתקשרים אליהם ומבקשים מהם להדליק משואה. ככה, לתרום כל הזמן בלי לבקש דבר, פחות הסגנון שלי
סטרטאפ מצליח שנמכר
- או, זה משהו שמתאים לי מאוד. הבעיה שזה הפך להיות הגולד סטנדרד שלפיו נמדדים כל איש ואישה בהיי-טק. הקמתם סטרטאפ שנמכר? לא? אהה… אז אתם לא כאלו מוצלחים, כן, חבל.
פרס נובל
- זה נהדר, פרס נובל, זה יושב כל כך טוב בקורות החיים ועוד בארץ שלנו, כל אחד יכיר אותך. הבעייה שממש קשה להשיג את זה, וגם צריך לבלות כל החיים באקדמיה, שם יש רק תמי-4 אחד בכל קומה וקפה נס בקפיטריה. מממ… אני לא יודע.
הקמת מדינה
- טוב, להקים מדינה, זה הישג! נרשם מיד בספרי ההיסטוריה, יקראו רחובות וככרות ובתי ספר וכל דבר שאפשר לקרוא לו בשם, על שמך. זה עובד ממש טוב עם הרצון להשאיר סימן. הבעייה היא שצריך להתחיל בכוון הזה מוקדם בחיים, וגם כבר הקימו את כל המדינות שאפשר, עכשיו נשאר אולי לפרק אחת או שתיים ואת זה לא בא לי לעשות.
הקמת אימפריה
- להקים אימפריה זה קשה, זה לא הולך ברגל, לא הרבה אנשים הצליחו וזה לא ממש הפורטה שלי. קודם כל זה עוזר להיות נצר לשושלת מכובדת (למרות שיש עבדים שהצליחו) וגם צריך להיות טוב בלרכב על סוסים. אני לא מת על סוסים, ניסיתי פעם בארגנטינה וזה לא עבד, לא לי ולא לסוס. אז אולי לא.
איינשטיין, ניוטון
- אלו אנשים ששינו לעד את תפיסת העולם המדעית. יש אולי אחד כזה ב-100 שנה. אלו בטח האנשים המפורסמים בתבל. מדי פעם יש לי רעיונות שאני חושב שהם די מקוריים אבל אחרי שאני בודק בגוגל (ע"ע סטרטאפ שלא הקמתי) מסתבר שאו שזה לא נכון או שאחרים כבר חשבו על זה. וגם אני ממש עמוס עם הילדים והעבודה ואין לי זמן לשבת ולחשוב כל היום.
טוב, הבעיה עם הרשימה הזו היא שאני לא בכוון לשום דבר מעל מנהל זוטר בהיי-טק, שזה כבר מה שאני, אז זהו. נראה שאני בפסגת ההישגים שלי כאדם והפסגה שלי איפשהו בתחתית האוקיאנוס של הישגים אנושיים. זה קצת מדכא.
אבל, יש תקווה. יש עוד סיכוי להישג שיזכר לדורות – אני קורא לזה פרס הטרמינייטור.
יתכן, שאחד מהבנים שלי יוביל תנועה שתמנע מישות אינטליגנציה מלאכותית זדונית להשתלט על העולם, ואז כאות הוקרה ישלחו מהעתיד רובוט לחסל אותו. כן, זה עוד יכול לקרות. בהנחה (סבירה) שאני והילדים נוכל להתחמק מהמתנקש העתידי, אני אזכר לעולם כמי שמנע את הכחדת האנושות. מה אתה אומר על זה, ניוטון?!
הדבר היפה בפרס הטרמינייטור, זה שאתה יכול לזכות בפרס טרמינטור גם אם אתה לא חושב שאתה משהו מיוחד, אולי בעיקר אם אתה לא חושב שאתה מיוחד. כעת, כשאני עמוק במשבר גיל ה-40, נשאר לי רק לקוות שבאחד הימים יפתח את הדלת מישהו עם משקפי שמש וישאל אם אני שרה קונור.
רגע, לפני שאתה יורה – מי מהילדים שלי עושה לכם בעיות שם בעתיד?
זה אילון? זה דקל? זה ענבר?
לא, רגע, אל תגיד…אני רוצה לנחש
אני הייתי מהמר על הקטנצ'יק
מיינדפולנס
בלילה שבין ה31 לדצמבר 2022 לראשון לינואר 2023 הבעתי החלטת שנה חדשה או New Year’s Resolution שמטרתה לעשות משהו קצת אחרת השנה, לשפר קצת, להתחדש במשהו.
החלטתי לנסות מיינדפולנס.
אבל אורן, זה ממש רוחני וכזה – לא מתאים לך… אהה, נכון… אני משתנה, לאט, ומנסה דברים…
וגם זה ממש לא מדעי, איך זה מסתדר? אהה, אני רק מנסה את זה… עוד לא אימצתי סופית…
זה דורש חיבור עמוק לרגשות, זה משהו שבכלל יש לך? רגשות כלומר. – אהה, סליחה! אפשר להמשיך עם הסיפור בבקשה?! תודה.
החיים שלי ושל עדי לחוצים, אנחנו לא מיוחדים, סתם עוד זוג עם שלושה ילדים, שתי עבודות, בית, גינה, שלל תחביבים וגם פה ושם חברים ומשפחה. אנחנו צוות מעולה, אולי טוב מדי כי כשאנחנו מתאמצים אנחנו מגיעים ליעילות אופרטיבית של 99.9% – כל הורה מְתָפְעֵל משהו בכל רגע נתון, אנחנו כמעט לעולם לא שנינו ביחד באותו המקום, תמיד אחד עם הילדים והשני עסוק בלהיות יעיל, או חַבֵרי או בכושר. כשרואים אותנו ביחד ברחוב אנשים מעקמים את האף – כן, הם יודעים שאנחנו נשואים אבל שנינו ביחד, סתם ככה הולכים בלי לקדם שום דבר, זה מרגיש לאנשים לא נכון.
הם כמובן טועים, כי גם הזמן שלנו ביחד מחושב לתחזוק קשר זוגי תקין ולכן אנחנו כמובן פרודוקטיביים (שלא נאמר רפרודוקטיביים) גם כשאנחנו ביחד ולכאורה לא מקדמים שום דבר.
אז בקיצור, מרגיש לי לחוץ ואני מנסה להרגיע קצת את העניינים, וזה מחוץ לתחום הנוחות שלי, אבל בסוף זה מִתַמְצֵת לאפליקציה שלוקחת אותך יד ביד לדרך של רוגע, התבוננות פנימית ומדיטציה.
וככה, אני שומע את ההדרכות, יושב עם עיניים סגורות, נושם ונושף, מתרכז בצליל של האוויר זורם לתוך הריאות, חושב על משהו טוב לגבי מישהו שאני לא מחבב, ומקבל שזה חלק מהחיים סתם להיות, להקשיב לציפורים להרגע ובעיקר, כפי שהאפליקציה חוזרת ומבקשת ממני – לנסות לפעמים לא לעשות שום דבר פרודוקטיבי.
וזה באמת עובד: אני מצליח באמצע היום להכנס לתרגילי נשימה, לחשוב חיובי, להיות. אני מרגיש יותר רגוע, יותר נינוח, חושב פחות דברים רעים על אנשים שאני פחות מחבב. Great Success!
ואז הבנתי שבעצם כלום לא השתנה. אני מתרכז בסתם-להיות כי זה מרגיע אותי, שזו המטרה של השינוי, כלומר זה מקדם אותי לקראת מטרה, משמע אני פרודוקטיבי ולכן אני מרגיש עם זה טוב. אז אני לא סתם לא עושה כלום, אני עושה כלום ע"מ שאוכל להתרכז בשאר הזמן והכל מוכוון לעוד עשיה. אז מה עשיתי בזה?
אני פשוט צריך לקבל את זה שאני זקוק לעשיה, לקידום מטרה בכל רגע. גם הרגעים של חוסר עשיה הם תמצית הייעילות והנה הצלחתי לעבוד כאן על עצמי ועל צוות המיינדפולנס שלא צפו שכשהם לוחשים לך באוזן סתם להיות לא פרודוקטיבי, שהם בעצם מקדמים פרודוקטיביות בריבוע!
אז אני לא יודע מה בדיוק לחשוב על זה. מי כאן הרוויח? אני או עצמי?
פינת השפה
מפריע לי שאנשים משתמשים במונחים בצורה לא נכונה.
כבר דיברתי בעבר על "עבודת נמלים" ו"עבודה סיזיפית" בבלוג הזה, והפעם אני רוצה לדבר על מונחים מתמטיים שנדדו לשפה היום-יומית. אני לא יודע למה אנשים מתעקשים להשתמש במונחים מתמטיים בתור אנלוגיה לתופעות שאותן המונחים לא מתארים ושיש להם תיאור פשוט בעברית.
חוק המספרים הגדולים
"חוק המספרים הגדולים" הוא מונח מתורת ההסתברות שאומר שאם יש משהו אקראי עם ממוצע ידוע אז ככל שנעשה יותר נסיונות ככה ממוצע הנסיונות יתקרב לממוצע הידוע. למשל, מטבע הוגן אמור לנחות 50% מהמקרים על עץ ו50% מהמקרים על פאלי. אם נטיל כמה פעמים יכול לצאת הכל עץ אבל המון הטלות יתקרבו לחצי-חצי עץ ופאלי.
הנה דרכים לא נכונות להשתמש בזה:
- "וואו, איזה פקק! כשכולם עושים משהו אז לא טוב לאף אחד. טוב, חוק המספרים הגדולים"
- "הכי נוח בבגדים רפויים. טוב, חוק המספרים הגדולים"
- "בנק הפועלים גדול מדי ליפול! חוק המספרים הגדולים"
אז לא! זה פשוט לא, אי אפשר לחבר את זה לכל דבר שקשור למשהו גדול או למספרים או שמתחרז עם "גדולים". די, תפסיקו, בבקשה.
המלצה – פשוט לא להשתמש, הסיכוי שיש לכם אירוע בחיים שבו תוכלו להשתמש בזה בצורה הנכונה הוא נמוך, למרות שככל שתחיו יותר ככה סביר שמתישהו תוכלו להשתמש בו – טוב, חוק המספרים הגדולים 😊
לא לינארי
ליניארי זה פשוט יחס ישר בין שני גדלים שככל שאחד גדל השני גדל או קטן תמיד באותו היחס. זהו, זה כל מה שזה אומר. לא ליניארי זה כל יחס אחר שזה לכן אומר בערך כל דבר בעולם. כן, חוץ מהיחס בין האורך של משהו במטרים לאורך של משהו בפיט כל דבר אחר בעולם הוא לא ליניארי.
הנה כל מיני דרכים להשתמש במילה ליניארי:
- "העלילה מתקדמת בצורה לא ליניארית"
- העלילה לא רציפה? לא כרונולוגית?
- "אנו חיים במציאות לא ליניארית"
- המציאות מפתיעה? מסובכת?
- "היחס בין שחורים ללבנים הוא לא ליניארי"
- היחס לא שיוויוני? לא הוגן?
שימוש נכון:
"תדירות השימוש במונך לא-ליניארי גדל בשנים האחרונות בצורה לא ליניארית"
בעצם ליניארי הוא כיום תחליף ל: רגיל, פשוט, איטי, רציף, כרונולוגי, אינטואיטיבי, רציונאלי, אחיד, סביר, טוב, כמו שצריך להיות, ועוד. חברים וחברות, זו עצלנות לשונית – השפה שלנו לא מאוד עשירה, אבל גם לא כ"כ דלה… אם נדייק את מה שאנחנו אומרים אז אולי אנשים יבינו מה אנחנו רוצים ואפילו יותר טוב מזה – אנחנו נבין!
אבא, אתה תתן עוד פרטים על הפונקציה או שאני צריך לנחש?
אורתוגונאלי
אורתוגונאלי אומר 'מאונך' באיזה שהוא מובן מתמטי רחב. זה לא אומר "לא קשור" או "בלתי תלוי", למעשה דברים אורתוגונליים קשורים ותלויים זה בזה. שימוש לא נכון:
"שתי המשימות האלו אורתוגונליות ויכולות להתקדם במקביל"
אם כבר אז להתקדם במאונך…
כאב
אף אחת לא הכאיבה לי מעולם, כמו איריס. איריס היתה בשבילי… אבל, אני מקדים את המאוחר, בואו נדבר קצת על כאב.
יש מלא סוגים של כאב – אלו של הנפש כמו כאב של פרידה, אובדן או חֲרָטָה, ויש כאבים של הגוף – חתך, שבר, כוויה, פריקה, כאב בטן, כאב ראש וכו וכו..
אז בתור התחלה, אני לא זר לכאבים של הגוף. שברתי כמה אצבעות ולפחות אחת החזירו למקום בלי הרדמה, פרקתי כתפיים (שתיהן), עשיתי שני ניתוחים לכתפיים, עשיתי פיזיותרפיה אחרי הניתוחים, נפלתי (המון) , נכוותי (המון, עשיתי הרבה מדורות בתור ילד), ננשכתי (בעיקר ע"י נחשים) , נעקצתי, קרעתי שרירים (אחד הדברים הכואבים שיש) וזו רשימה מקוצרת. וגם כמובן כאבים של הנפש היו.
לכל כאב יש את האופי שלו וכל אחד נסבל יותר או פחות. אבל, בין כל הכאבים שחוויתי, היו שלושה מקרים יוצאי דופן, שלושה כאבים ששינו לי את התפיסה של מה זה כאב – שלוש חוויות שעומדות בגאון מעל כל השאר, ועליהן אני רוצה לספר.
אגפנתוס
בקיבוץ היתה לנו שדרת אגפנתוס לאורך כביש הגישה לבית. מי שלא מכיר, זה מין צמח די מסריח עם עמודי פריחה סגולים/כחולים שנראים כמו זיקוקי דינור לא מאוד מוצלחים שקפאו באוויר.
כשהייתי בערך בן 5 הלכתי הביתה ועל האגפנטוס ישבו שלושה דַּבּוּרים, גדולים, מכוערים, בצבעי צהוב קומיקס וחום-דם-קרוש. הם היו נחושים ובלי שום פרובוקציה מצדי (בחיי) רדפו אחרי, תקפו אותי ועקצו אותי שלושתם בגב. הייתי המום מעוצמת הכאב, לא המום בתור "אני קפוא ולא יכול לדבר" אלא המום כי לא ידעתי שאפשר להפיק כזה כאב מתומצת, כזה כאב מדוייק ועוצמתי מכמה חרקים עלובים. ממש זכור לי בתור כאב איום ונורא. מאז נעקצתי הרבה פעמים ע"י דְבוֹרִים וצרעות "רגילות" אבל אני זוכר את התקיפה הזו כאירוע מכונן בהרחבת ספקטרום התחושות שלי.
אלוורה
אני אוהב לטפס. אז באחד הימים כשטיפסתי בקיר בקרית אונו נפלתי על החבל המתוח שביני ובין המאבטח וקיבלתי כויית חבל, כשהחבל חורך את האמה שלי מקצה לקצה.
כוויות זה כואב, וזו לא היתה הפעם הראשונה שקיבלתי כזו כוויה, אבל זו בהחלט היתה הגדולה שבהן. אז עזבתי את המתחם והלכתי לבלות בבית של מאיה, בחורה שבזמנו יצאתי איתה. בדרך החוצה מקיר הטיפוס ניגש אלי מין ילד קיר קטן, כזה שמטפס הרבה ותמיד קשור לאיזה חבל. הוא הסתכל על הכוויה ואמר לי "וואו, זה בטח כואב". נכון, אני אמרתי והתכוונתי ללכת כשהוא המשיך "לא כדאי לך לשים על זה אלוורה, זה לא טוב לכוויות כאלו". מממ… מעניין, "טוב, תודה" אמרתי לילד הקיר ונסעתי למאיה. אגב, עד היום זו כנראה השיחה הארוכה ביותר שהיתה לי עם אחד מילדי הקיר, זן קצת מציק של ילדים שתמיד מסתובבים בין הרגליים כשאתה מנסה לטפס, נוטים לתפוס מסלולים להמון זמן וגם לטפס יותר חזק ממך שזה הכי מעצבן.
בקיצור, כשהגעתי לבית של מאיה אמא שלה נחרדה מהכוויה שבאמת נראתה נורא – שוחה עמוקה חרוכה לאורך הבשר של היד, אדומה וחשופה. היא מיד עלתה לקומה למעלה והביאה לי, כמובן, אלוורה.
עבר לי בראש מה שהילד אמר אבל מיד ביטלתי – ילד קיר קטן, מה הוא כבר יודע. מרחתי חופן נדיב של ג'ל קר ונעים על הכוויה וחיכיתי להקלה. תוך כמה שניות הבנתי שמשהו לא בסדר. התחלתי להזיע והרגשתי עיקצוצים בכל הגוף – העקצוצים הפכו לתולעי חשמל שזורמות בוורידים מה שהתחלף בתחושה שנחשים של אש מרוחים בפלפל אדום זוחלים לי בעורקים. הרגשתי כאב שאני פשוט לא יכול לתאר, כי זה לא דמה לשום כאב עד אז ומאז, זה היה משהו שבין משגל עם סכיני גילוח לקריסת מערכות כללית!
רצתי לאמבטיה, הדלקתי את הטוש ונכנסתי מתחתיו עם הבגדים והנעליים, העיקר להוריד את האלוורה מהיד.
וואו! איזה דבר! מעולם, לא לפני ולא אחרי, הרגשתי משהו דומה לזה.
מסקנות מהאירוע – אלוורה על פצעים פתוחים – לא טוב. להקשיב לילדי קיר קטנים – טוב.
איריס
אך… איריס. איריס היתה הבחורה שהכאיבה לי יותר מכל בחורה אחרת, בלי תחרות. היא ידעה לנגוע לי בעצבים הכי חשופים וללחוץ לי על המקומות הכי כואבים – איריס היתה השיננית שלי בגבעתיים. כשאיריס היתה ניגשת לעבוד על הפה שלי, הייתי נזכר בצ'רציל – "יש לי להבטיח לכם רק דם, יזע ודמעות". היא ידעה את העבודה, כן, היתה מנקה את השיניים, חודרת לחניכיים ומצחצחת גם את העצבים, אלו שפילוסופים במרתפים בסוריה יודעים לרתום לטובת חיפוש האמת. הייתי אוחז בצידי המיטה ומוחץ בכל הכוח כדי להשאר בהכרה. הראש שלי היה מנסה לנבור את דרכו אל תוך המשענת, כל דבר ע"מ להרחיק את המקדח מבסיס השיניים, אבל איריס היתה מחזיקה את הראש בבטחה כאילו אומרת – "אתה יכול לשאת את זה, אני סומכת עליך". בסוף הייתי מקבל עלי את הכאב, אפילו מצפה לו, צולל בו עד כלות ומתבוסס באופוריה של סבל.
אך.. איריס, איך שהשיניים שלי היו נקיות.
הורות איזוטרית
בזמן האחרון עדי מקריאה לי כתבות על מנהגי הורות וחינוך בכל מיני מקומות בעולם. לכתבות דפוס קבוע – באיזשהו מקום מרוחק ונטוש, יש הורים שגילו חוכמה נסתרת ומגדלים את הילדים שלהם בצורה מופתית:
בצפון איטליה יש כפר, על הר, שם הילדים ממש מאושרים. האינואיטים מגדלים ילדים עצמאיים שלוקחים חלק בכל מטלות האיגלו מגיל 4 ובמונגוליה יש שבט שבעזרת מרקחה של חלב יאק ודבש בומבוסים מגדלים ילדים שהם אחוזון 66 בכל מדד שאפשר להעלות על הדעת ובאים מיד לארוחת ערב כשקוראים להם.
לכל הכתבות יש סבטקסט ברור – גם אתם הורים ישראלים, אם רק הייתם מגדלים את הילדים כמו ההם ששם, הרי גם הילדים שלכם היו מאושרים, מוצלחים, אחראיים, ובאחוזון הנכון. והכתב – אינדיאנה ג'ונס של הגיל הרך, חושף לנו את האטלנטיס הפדגוגי הזה ואת הסוד השמור שידוע רק לו וליְלִידִים.
אני מבין את המשיכה בכתבות כאלו, המקבילות של סרטון היו-טיוב "הדיאטה הסודית של כוכבי הוליווד" שגרף 100 מיליון צפיות, כאילו בעולם שלנו משהו יכול להיות סודי. הרי זה סתם שטויות, אם היה משהו כ"כ פשוט שאפשר לעשות כדי שהילדים יהיו תמיד מאושרים, ממושמעים, יגמלו בגיל 9 חודשים מחיתולים ולא יריבו ביניהם, הרי כולם היו עושים את זה. וגם, מה שאפשר לעשות בתור אבא אינואיטי – למשל לבלות אחר-צהריים בהוצאת מעיים של כלבי ים עם הילד שלך, פעילות מגבשת ללא ספק, אי אפשר לעשות כאן בארץ.
מה שהכי מעצבן, זה שאת רוב האשמה ותחושת התסכול אוכלות האמהות שקוראות את זה, כאילו אין מספיק רגשות אשם בעולם.
מי יודע, אולי ממש עכשיו, רחוק מכאן, נכתבת כתבה בעיתון על האמהוּת המופלאה שמתרחשת בפינה נידחת של המזרח התיכון. שם בלבנט מספר הכתב, יש אמהות שמקפצות בזריזות מצל לצל עם העגלות בשמש הקופחת של הקיץ, בורחות עם הילדים להסתתר בממ"ד כשיש טילים, דואגות לילדים בצבא, מג'נגלות קריירה והוֹרוּת יותר מאמהות בכל מדינה אחרת, ועושות עבודה לא רעה בכלל!
ובכן – זו כתבה שאני הייתי שמח לקרוא!
אחרי שכבר התמקצעה בהצחקה של הילדים שלה, עדי מנסה להצחיק ילדים של אחרים
מילאנו
במאי לכבוד יום ההולדת שלי נסענו עדי ואני לבילוי זוגי במילאנו. ציפי ויוסי האלופים טיפלו בילדים ואנחנו עשינו חיים – גם זמן זוגי, גם אוכל טוב וגם עיר יפה.
עדי הגיעה כמה שעות לְפָנַי, וברכבת התחתית חמש דקות לפני המלון גנבו לה את הפאוץ' עם הדרכון מהתיק. איזה אסון!
היא גילתה את זה כשהגיע למלון ופרקה את התיק, למזלה בעלת המלון אמרה לה שיש עוד תקווה, לקחה אותה מהר לתחנת הרכבת התחתית וביחד הן עברו על כל הפחים שם, ובאמת, באחד הפחים נמצא הדרכון! מסתבר שלגנבים המילנזים יש קוד של כבוד – הם גונבים רק כסף ונותנים לאנשים את ההזדמנות לאסוף את שאר הדברים מהפח הקרוב לביתם. רמת שירות גבוהה ביחס למה שהיית מצפה מאיטלקים.
אפילוג
המצב הפוליטי קשה ואיתו באות חששות ומחשבות מטרידות. אבא שלי חגג 80 שנה, עשינו סיבוב בקיבוץ אילון ושמענו סיפורים על חומה ומגדל, החיים בקיבוץ הצעיר, פינוי לילי תחת אש בגיל 6 לחיפה במלחמת העצמאות ועוד כהנה תמונות מהחיים כאן בדור ההורים שלנו. זה לא אותם הקשיים, לא אותם האנשים והעולם מאוד שונה אבל עדיין, אני מקשיב לסיפורים ומקבל פרספקטיבה שכנראה המצב שלנו לא כ"כ גרוע – כל דור והצרות שלו: מלחמות עולם, פיצוץ אוכלוסין, שואה גרעינית, שינויי אקלים, קץ הדמוקרטיות או ווירוס קטלני, כל דור עומד מול אירועים שמאיימים לסיים את האנושות. ועם זאת כל דור שורד וממשיך כדי שהדור הבא יחשוב בבוא העת שגם העולם שלו עומד להסתיים. ואנחנו, הדור שמסתכל אחורה בחשש כשאנחנו שותים מברזיה, גם אנחנו נתמודד עם הבעיות שלנו, בכבוד אני מקווה.
כמו תמיד, אנחנו בטבעון ותמיד שמחים לביקור, הכי טוב בהפתעה בלי להודיע. באמת.
headoflineblogging 